לאחרונה, שמתי לב שהמתאם שלנו היה עקשן מאוד בקשר לדעתו האישית, וזה גרם לי לחשוב על דברים נוספים שהוא לא עשה היטב. לעתים קרובות תהיתי למה הוא מתנהג כך. באופן מתמיד הייתי מנתח את החסרותיו ולעתים אפילו מתרגז בקשר אליהם. אינני רוצה להוסיף ולהעיר עוד על המתאם הזה, אך כשהסתכלתי פנימה בניסיון לבדוק למה אני מתרכז בהחסרותיו, הופתעתי לגלות החזקה לקנאה.

אם מישהו מסתכל כל הזמן על החסרותיהם של האחרים, ומנתח את החסרות של האחרים, אז במחשבתו הוא מקווה שהאחרים לא יצליחו, לפחות לא טוב כמוהו. הסיבה לכך היא ביסודה קנאה. כשהסתכלתי עמוק עוד יותר, הבנתי שהקנאה שלי גרמה לכך שפיתחתי החזקה לעצמי, והייתי יותר מדי בטוח בעצמי. אם אחרים הצטיינו יותר ממני, ההערכה העצמית שלי הייתה מתערערת.

ההחזקה ל"התרברבות" היא החזקה דומה, שכן במקרה הזה, אדם מראה כמה הוא יותר טוב מאחרים. אותו הדבר לגבי ההחזקה לתחרותיות. כולן הן תוצאות של קנאה.

המורה מלמד אותו ב"ג'ואן פאלון":

"אם הקנאה לא מסולקת, כל מה שהאדם טיפח הופך להיות מאוד פגיע".

קנאה מזיקה למטפח באופן חמור מאוד, לא רק שהיא מזיקה לטיפוח האישי, אלא גם מפריעה באופן ישיר לתיקון הפא של המורה והצלת יצורים חיים. עלינו לעשות את כל המאמצים כדי לטפח את עצמנו ולסלק את הקנאה, בהתבסס על לימוד טוב של הפא.

המורה אף פעם לא מסתכל על החסרותינו, אלא רק על הרצון הכנה שלנו להתמוסס בפא. החלק המטופח של המתרגלים הוא החלק שאנחנו בדרך כלל לא יכולים לראות. ההחסרות שאנו רואים בצורה כל כך חזקה שייכות לחלק הלא מטופח. מדוע שנרגיש שהצד האנושי שלנו יכול להיות "יותר טוב" מאשר של מתרגל אחר?

זוהי הבנתי האישית, אנא תקנו את שגיאותיי.