בכל פעם שאני נזכר בימים שבהם התחלתי לתרגל פאלון דאפא,  לפני כעשר שנים, אני מרגיש מבורך וזיכרונות חמימים מציפים את לבי. אני אף מוחה דמעות של שמחה.

בשעה שמונה בבוקר ב-2 במרס, 1994, הייתה זו הפעם הראשונה שהיה לי הכבוד להאזין להרצאה בת השעתיים של המורה, באולם צבאי, בשי ג'יאה- ג'ואנג רבתי. במהלך ההרצאה, המורה ביקש מאתנו לחשוב היכן יש מחלה בגופנו. אם לא הייתה לנו כל מחלה, הוא ביקש מאתנו לחשוב על מחלותיהם של בני משפחתנו או קרובינו.  המורה רפא אותן אם רק חשבנו עליהן. כאב הראש שממנו סבלתי במשך עשרות שנים נרפא באחת.

ההרצאה הייתה בחינם והיא נערכה בהתנדבות. לא שילמנו אגורה.

במהלך שמונת הימים הבאים, חשתי באמת, שהמורה מסביר פנים ונינוח במהלך ההרצאות. הוא לימד בברור את עקרונות הפא, והיה ממוקד מאוד בשעה שלימד את התרגילים . כשהמורה לימד את התרגילים, הוא הסתובב בכל החדר מדי יום וניגש לכל תלמיד ותלמיד. לא משנה היכן עמדו התלמידים,  גם תלמידים שעמדו ליד הקיר,  הוא בדק אותם ותיקן את תנועותיהם בעצמו.

ב-10 במארס 1994, בערב, הסתיים המפגש הראשון של ההרצאות בשי ג'יאה- ג'ואנג. ביקשנו מהמורה להצטלם אתנו, אגודת הצ'יגונג המקומית  הציעה שנצטלם על-ידי צלם מקצועי. המורה שאל מייד את המתרגלים אם יש בינינו צלם מקצועי כאילו, שיודע איך לצלם, ויכול לעשות זאת בהתנדבות וכך לחסוך מאתנו את התשלום.

כולנו התרגשנו מאוד.  המורה תמיד חשב תחילה על אחרים. הסמינר היה אמור להתקיים עשרה ימים.  אך המורה שהתחשב באלה שמצבם הכלכלי לא היה טוב, סיים את ההרצאות לאחר שמונה ימים כדי לחסוך מכולם זמן והוצאות. כל סטודנט שילם 35 יואן לאגודת הצ'יגונג המקומית על הסמינר בן שמונת הימים. כמעט שלא נותר דבר למורה ולצוות לאחר ניכוי ההוצאות ודמי ניהול הסמינר.

ההבנה שלי הייתה שהמורה התכוון להציג את הפאלון דאפא לאנשים בעלי קשר גורלי, ולהשאיר את היופי של הדאפא לאנשים הטובים בעולם. הוא מעולם לא חשב על רווח האישי, וכל מה שעשה היה למען טובתם של אחרים.

הצטלמנו ב-11 במרס, שעה בשמונה בבוקר.  וכך נותרה מזכרת נצח יקרה מהמורה.

כל הדברים שנראו שוליים ופשוטים התמלאו בחמלה של המורה ושיקפו את גדולתו. מילים אינן יכולות להביע עד כמה אני בר-מזל על שנפל בחלקי להיות תלמיד של המורה.