שיתוף מוועידת פאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל

מאסטר נכבד, מטפחים עמיתים מהארץ ומחו"ל

שיחה עם ישות היגון

ערב אחד, לא מזמן, לאחר לימוד ומחשבות נכונות של השעה 10 בערב אמר לי מטפח: "שמתי לב שכאשר ישבת במחשבות נכונות כל גופך כמו התקפל ונשא יגון". הודיתי לו והחלטתי להסתכל פנימה. הבנתי ,שמבלי שאהיה מודעת לכך, מה שהוא ראה זה נכון. בעצם נוכחתי שאני נושאת בתוכי יגון של מי יודע כמה גלגולים ואלפי שנים שלא ישתחרר ממני או יותר נכון לומר, אני כנראה מחזיקה בו מבלי שאהיה מודעת לכך.

במשך הזמן ניסיתי להבין יותר לעומק וראיתי שהחיים באים והולכים פעם אחרי פעם ומשאירים את עקבותיהם בי. כמה שנכנסתי יותר לעומק שמתי לב, שלמרות שעמדתי בתחילת שנה זו בהתנסויות של חיים ומוות, אינני חשה שנשארו בי עקבות של יגון או מחשבות קשות. חיי מתקדמים ללא עקבות בנפשי מאחר שאני תלמידת דאפא וחיי מוקדשים להצלת אנשים.

הבנתי שלמעשה היגון משתייך לתקופה שבה נשלטתי על ידי הכוחות הישנים, כפי שנשלטים כל בני האדם.

המורה דלה אותי מאשפתות ונתן לי חיים חדשים. מדי יום, אני מתנסה בדרך החדשה שהמורה התווה לי כתלמידת דאפא. ניתנה לי הזכות כמטפחת להציל יצורים חיים, ולקחת חלק ברגעים היסטוריים אלה שאנו חווים בתקופת תיקון הפא.

שאלתי את עצמי, מדוע הנטל של היגון עדיין יושב בי?

המתנה הגדולה ביותר שזכיתי לה בחיי היא שקבלתי את הפא, עם כל הכרוך בכך. הבנתי שליגון אין יותר מקום בתוכי. חשבתי שהיה טוב אם אוכל להיפגש עם ישות היגון ולשוחח עמה. עצמתי את עיני והתחלתי ליצור קשר בלבי עם ישות היגון. הסברתי לה בחמלה שהיא בוודאי מילאה את תפקידה טוב במשך כל כך הרבה שנים, כאשר לפתע היא ענתה לי: "כן, אני ישות שאתם נתתם לה את השם 'יגון'". "אז מה זה אומר?" שאלתי, "שהייתי חבויה בתוכך והעמסתי עליך יגון ועצבות". "וכי מה עשיתי?" שאלתי. היא לא השיבה לי ישירות אלא אמרה: "בתוכך יש עוד כמה ישויות שיש להם תפקידים שונים ויש להם שמות שנתתם להם". "אם כך, מה שאת ישות היגון אומרת לי זה שאני מנוהלת על ידי כל מיני ישויות, האם הן טובות או רעות?", שאלתי "יש כאלה ויש כאלה". ענתה לי הישות. אם כך, חשבתי בלבי, עלי לעשות בדק בית. רציתי לסיים את השיחה כשישות היגון אמרה לי: "את כותבת עכשיו סיפור שיחשב ביום מן הימים כהיסטוריה הקשורה לחוקי האנוש, וטוב שאנשים יבינו זאת". נהיה שקט ודבר לא נאמר.

לאחר זמן אמרתי: "תודה לך ישות היגון. ברצוני לבקש אותך לעזוב אותי עכשיו מתוך רצון וכך המאסטר שלי ייתן לך פתרון מתוך חמלתו הרבה כאשר אגיע להארה".

"כן, הצעתך טובה", היא ענתה, "מפני שאני יודעת שאת אומרת אמת".

"תודה לך ישות היגון", אמרתי לה, "אני רואה שאת עוזבת אותי עכשיו. איחולי הטובים בלכתך לדרכך".

הרהרתי: הנה ברגע זה נפרדתי מישות היגון ועמה העצבות שחלחלה בתוכי במשך זמן רב.

תהליך זה קרה (או שיחה זו קרתה) תוך כדי שישבתי וכתבתי התנסות זו לוועידה בישראל.

בקוראי מה שכתבתי אחרי זמן מה, נוכחתי שכל גופי קל יותר וכמו נעלם ממנו משקל כבד שנשאתי עמי זמן רב.

Shen Yun

להבנתי המופע של ה"Shen Yun" הוא הפרויקט (אם אפשר להתבטא כך) החשוב ביותר שהמאסטר הקדיש ומקדיש מזמנו, כל זאת כדי להציל יצורים חיים. המאסטר היה מעורב ברוב ההכנות להקמת הלהקה הראשונה של רקדנים ותזמורת מיוחדת המורכבת מכלי נגינה מערביים וסיניים. כדי להציל יותר יצורים חיים, המאסטר היה מעורב בהקמת שתי להקות נוספות.

להבנתי כדי לעמוד בדרישות המתבקשות להבאת המופע לארץ, המורה נותן לנו את ההזדמנות לא רק להציל את היצורים החיים אלא להעלות את השין-שינג שלנו ,ללמוד לוותר על רצוננו האישי, ולשתף פעולה כגוף אחד. כך שכשנתבקשתי לפני כשנה לקחת שנית על עצמי את האחריות לעזור להביא את ה-Shen Yun ארצה, ידעתי שזו המשימה החשובה ביותר והגדולה בהיקפה.

במבט לאחור, אם לסכם את הדברים בקצרה, הבנתי שכדי לקבל תאריכים בבית האופרה עלי למצוא מישהו שיש לו קשרים קבועים עם המנכ"לית. מתוך קשרים אישיים הגעתי לאמרגן, שלדברי המכירים אותו הוא אמין ויש לו הידע הנחוץ כדי להרים מופע כזה. הוא עובד באופן קבוע מספר שנים עם המנכ"לית של האולם המתאים להצגת המופע ויכול לקבל ממנה תאריכים. במספר הפגישות שהיו לי אתו תמיד התלוותה אלי מטפחת זו או אחרת. כמובן שמחשבתי הראשונה הייתה קודם כל להציל אותו ולא הייתה לי איזו ציפייה לתוצאה. בסופו של דבר תשובתו הייתה חיובית והוא היה מוכן לקחת על עצמו לקיים כ-6-7 הופעות כדי לכסות את ההוצאות ושיישאר לו רווח קטן אם יימכרו כל הכרטיסים יימכרו. יצרתי קשר ישיר בינו לבין האחראי על ה-Shen Yun, אולם לאור דרישתם לקבל סכום מסוים לכל הופעה, העסקה לא יצאה אל הפועל.

אני ידעתי על הסכום שהם דורשים, לכן לפני שיצרתי את הקשר ביניהם הסברתי למתאם השן יון, שבישראל בהתאם לחישוב מחירי הכרטיסים הנהוגים כאן, הסכום הזה גבוה מאוד.

תשובת האחראי של ה-Shen Yun הייתה: את רק תצרי את הקשר ואנחנו נדבר אתו, וכך עשיתי. בוקר אחד האמרגן צלצל אלי ואמר שלמעשה הם דרשו ממנו את אותו הסכום שהוא מראש אמר לי שאין לו על מה לדבר אתם, ולכן הוא מודיע לי שהוא יוצא מהעניין.

צער רב היה בלבי שכסף יעכב את המופע מלהגיע ארצה והיה לי קשה לקבל החלטה זו. כשהתבוננתי פנימה הגעתי להבנה שעלי לוותר על מה שנראה לי כנכון ולקבל ולשתף פעולה עם המתאם.

ביסודות להתקדמות במרץ "טיפוח אמיתי" המורה כתב:

"היום אני שוב פותח את השער הגדול ומלמד אתכם את הדאפא כדי להציל אתכם. לא הרגשתי שזה כואב מכל הסבל שקבלתי, מה יש לכם שאתם לא מסוגלים לוותר עליו? האם תוכלו לקחת לממלכה השמימית את הדברים בלבכם שאתם לא מסוגלים לוותר עליהם?"

לוותר על ההחזקה לחיים ומוות

בראשון במארס השנה נהגתי על כביש 40 כמנהגי ביום ראשון בחוזרי מהלימוד בהוד השרון. היה "גל ירוק" ברמזור ובלילה הכול שקט, כאשר לפתע ראיתי מכונית מגיחה לתוך ההצטלבות מצד ימין. הצלחתי להאט ולעצור ,לא באופן מוחלט, כאשר בכוונתי להמשיך לנסוע ולעצור בצד הכביש, כאשר הופיעה לפני עיני מכונית נוספת שעקפה את הראשונה, והברירה הייתה רק ללחוץ על הברקס עד הסוף. אני פגעתי במכונית וכשעצרתי העפתי מבט על אור הרמזור שהיה עדיין בירוק.

החזה והצלעות שלי נלחצו לתוך ההגה והוסיפו לכך קופסאות הפלסטיק הגדולות עם העלונים שהיו במושב האחורי. ברגעים הראשונים פשוט לא יכולתי לנשום. כאשר הופיע ליד מכוניתי שוטר ושאל אם אני בסדר. יכולתי רק לנענע בראשי, כי לא הייתה לי נשימה, ואז אמרתי לעצמי: לא קרה כלום, אני חייבת לעשות מאמץ ולצאת מהמכונית. פתחתי את הדלת במאמץ רב, יצאתי ועמדתי ליד המכונית.

השוטר רצה שאתפנה לאמבולנס אבל הנעתי את ראשי לשלילה, כי לא יכולתי לדבר. "אז על תעמדי כאן ותלכי למדרכה", אמר השוטר. הלכתי לאט והתחלתי לומר בלבי ללא הפסקה: "פאלון דאפא האו", ורק אז החלה נשימתי לחזור לאט לאט. אחרי זמן מה חזר אלי השוטר ואז כבר יכולתי לדבר. שאלתי לשלומו של נהג המכונית, והוא אמר שהוא יהיה בסדר ושזה לא נראה רציני. הבהרתי כמובן את האמת לו ולשוטרת שהתלוותה אליו. חשבתי לעצמי, איזה נס קרה לי שמורנו הרחום הציל את הנהג.

חמישים שנה שאני נוהגת, בארץ ובארצות הברית ואף פעם לא פגעתי במכונית או במישהו, מדוע זה קרה כשאני נוסעת באור ירוק. המכונית הראשונה עזבה ללא השארת פרטים ולגבי השנייה, נתבקשתי להעיד במשטרה למחרת, כמובן זו הייתה הזדמנות נוספת להבהרת האמת לחוקר ולשוטרים בתחנת המשטרה.

כשהתבוננתי פנימה, בדקתי את עצמי אם הייתה לי איזו מחשבה לא נכונה או איזו פרצה, ובכנות לא מצאתי. כך הגעתי להבנה שכנראה בגלל שנשאתי באחריות רבה כמתאמת המרכזית של שן יון, הכוחות הישנים פשוט ניסו לחסל אותי.

חזרתי הביתה ב-2:30 לפנות בוקר ומכוניתי נלקחה במצב שאין לה יותר שימוש (Total loss). בעלי ישן ולא ידע מכל מה שקרה ואני הלכתי לישון. אחרי שעתיים התעוררתי והלכתי לשירותים. כאשר רציתי לחזור התחלתי להרגיש סחרחורת ושאני הולכת להתעלף. רציתי להגיע חזרה למיטה.

זו הייתה מחשבה אנושית לא נכונה. לא הספקתי להגיע למטה כאשר התעלפתי ונפלתי, כנראה בקול של "בום" שהעיר את בעלי. פתאום שמעתי אותו מדבר ורוצה להזמין אמבולנס, ואמרתי לו: "אל תזמין, אני לא אלך, הכול בסדר". קשה היה לו לקבל את דבריי, במיוחד כשהוא ראה אותי שוכבת על הרצפה. כמובן שספרתי לו כל מה שקרה ושאין לו מה לדאוג.

אסטה לרגע מרצף ההתנסות כדי להסביר משהו שהבנתי מאוחר יותר. לימים, כאשר עבדנו על הכנת החומר שהמטפחים הסיניים היו צריכים להגיש לשלטונות ההגירה, הייתי בביתו של מטפח ועבדנו כל הלילה כדי שהכול יהיה מוכן בבוקר, ואז לפתע ללא כל סיבה, חשתי את אותה הרגשה שאני הולכת להתעלף ואמרתי לעצמי: "הכול בסדר. לא יקום ולא יהיה". התיישבתי והתחלתי מיד לשלוח מחשבות נכונות, וההתעלפות, כמו שבאה, כך נעלמה. כאשר הסתכלתי פנימה נוכחתי לדעת שהכוחות הישנים זוכרים עלי פרטים שאני כבר איני זוכרת, הכול כדי לנצל איזשהו סדק. נזכרתי במה שקרה לי כשהייתי ילדה קטנה בכתה ב', כאשר בבית הספר אמרו לנו שערבייה תבוא מחר לתת לנו זריקות נגד טיפוס. מרוב פחד מהערבייה ומהזריקה, כאשר היא רק נגעה בי, התעלפתי. מאז בכל בדיקת דם שעברתי עשיתי זאת בשכיבה. כמובן שהכול השתנה מאז שנהייתי תלמידת פאלון דאפא, ובכל זאת כשנזכרתי בסיפור הזה הבנתי שלא עברתי את המבחן בפעם הראשונה. בפעם השנייה כבר לא נתתי לזה לקרות וסילקתי לחלוטין את הפחד שהיה טמון בתוכי כל כך הרבה שנים.

בחזרה למה שקרה: התאוששתי די במהירות מתוצאות התאונה. התחלתי לנהוג במכונית חלופית ולמרות הקשיים המשכתי בפעילויותיי כרגיל. לאחר שבועיים כבר חשבתי שעלי להתחיל לחפש מכונית חדשה שתתאים יותר לצרכים של פאלון דאפא. בכל העת הזו בעלי שהה בארץ. (למי שלא יודע רוב הזמן הוא מופיע כסולן בחו"ל).

מישהו שמכיר את בעלי ידע איזה מכונית אני מעוניינת לקנות, והמליץ לקנות אותה כ"יד שנייה". לצורך זה הייתי צריכה לנסוע לחיפה, אבל בעלי לחץ לכיוון הזה. קבעתי מועד שהמכונית הספציפית תובא למגרש המכירות בחיפה ובני הציע שהוא ייקח אותי לשם.

באותו בוקר בחודש מארס, כשהלכתי לנעול נעלים עברה בי מחשבה:"האם לא יהיה יותר טוב לנעול סנדלים כך שאם הסנדל יתקע במשהו אוכל לשחרר את הרגל". אז הלכתי בסנדלים, ולפני שנסענו כאשר בעלי אמר: "אני אצלצל אליך ב-8:30 לדעת איך הגעתם". בקשתי ממנו פעמיים שלא יצלצל ובקשתי שיחכה לצלצול ממני. רק אחרי מה שקרה, הבנתי שניתן לי רמז שלא התעוררתי אליו בזמן.

ממש שרק הגענו והתחלנו ללכת לראות את המכונית, הטלפון שלי צלצל. ללא מחשבה עניתי, על הקו היה בעלי. המשכתי ללכת כשאני אומרת לו: "רק הגענו תתקשר אחר כך" כאשר הסנדל שלי נתקע במסילת ברזל. הצלחתי להוציא את רגלי מהסנדל ומה שקרה היה בלתי ייאמן:

כאילו נלקחתי והועפתי כלפי מעלה ומשם נזרקתי כמו שק קמח על המסילה במרחק מה מהסנדל. הנפילה הייתה חזקה ביותר והכאב היה קשה מנשוא.
נשארתי על האדמה, ובני שהלך לפני עם המוכר חזר אחורה כאשר שמע את נפילתי.

התרוממתי בקושי ונשענתי על בני, הרגשתי שמשהו קרה בידי השמאלית ושלוש מאצבעותיה כאבו מאוד ולא יכלו להתיישר. לקח לי זמן להתאושש. הביאו לי כסא ומים לשתות וישבתי כשעה בשמש כאשר בני מצל עלי בגופו עד שהתאוששתי. המוכר והעובדים שיצאו לראות מה קרה הציעו לקרוא לאמבולנס ובני אמר: "רק אמא שלי תחליט מה היא רוצה, אל תקראו לאמבולנס". הודיתי לו בלבי והנדתי את ראשי בחיוב. לצערי, לא אמרתי מיד "לא קרה שום דבר". כאשר התאוששתי נכנסנו למשרד ועשיתי הבהרת אמת לכולם ובני עזר לי לתת להם עלונים. כנראה שרק בשביל זה באתי.

בעלי אמר כששמע על כל מה שקרה לי שהוא פשוט לא מבין מה גרם לו לצלצל בדיוק ב-8:30 הרי הכול היה שונה אם היה מצלצל דקה קודם או דקה אחר כך או לא מצלצל בכלל.

נראה לי שכל זה היה תכנון מדוקדק וניצול של הכוחות הישנים לפגוע בי. אפילו המכונית שהבטיחו להביא לי לשם, ובשבילה נסענו לשם,לא הייתה שם.

כך החזיר אותי בני לביתי כאשר ידי השמאלית מוחזקת על ידי משולש של בד דק.

במצב זה לא יכולתי להתרחץ לבד, להתלבש וכו'. כמה מטפחות ומטפחים באו מדי פעם ללמוד אתי, וזו הייתה תמיכה חשובה במצב שבו הייתי. בייחוד באווירה שבעלי כל אותו זמן שוהה בבית שלא כרגיל ודורש ללא הרף שאלך לבית החולים אפילו רק לבדיקות. כמה שניסינו כולנו בזמנים שונים להסביר לו שהמורה דואג לי והכול יהיה בסדר, הוא לא יכול היה לקבל זאת.

כל חיי מהזמן שאני זוכרת את עצמי, למדתי להסתדר לבד ולא להיות תלויה באחרים בייחוד מבחינה פיזית. הפעם קבלתי בהוקרה ותודה עזרה משתי מטפחות שבאו לרחוץ אותי ולאחר מכן את כלתי שהחליפה אותן. במשך זמן זה בני ובעיקר כלתי, שהייתה פנויה יותר, עזרו ותמכו בי. זו הייתה הזדמנות לכלתי לפגוש מטפחות שבאו לבקר אותי, ולשמוע ממני יותר ויותר לעומק על הפאלון דאפא והרדיפה.

כמובן שהתמדתי בלימוד ותרגלתי עם יד אחת. המשכתי לטפל בנושאים השונים שבאחריותי והגעתי בימי שישי לפגישה השבועית בתל השומר בעזרת מטפחות או באמצעות מונית.

אמונתי הבלתי מתפשרת במורנו היא שנתנה לי את הכוח להתגבר על המצב. יום אחד החלטתי להוציא את היד, שנשענה על קרש ומשולש של בד, ולהתחיל לתרגל אתה. הייתי מודעת לכך שהעצם טרם התחברה והאצבעות אין בכוחן להחזיק דבר, ובכול זאת התחלתי.

לאורך כל הזמן הייתה התייחסותי למצבי זה שהכול בסדר ואין לי מה לדאוג, זהו תהליך ארוך של שיקום. מצאתי שכאשר התחלתי לחזק את היד במחשבתי ולתת לה תשומת לב ועידוד שהיא בסדר גמור, חל שינוי לטובה בשיקומה.

הגיע הזמן שהחלטתי שעלי לקנות מכונית. כאשר הייתי צריכה לנהוג ולנסות אותה, זה היה בשבילי רגע המבחן. כידוע לכולם אפשר לנהוג לפי החוק רק עם שתי ידיים ולא היה לי מושג אם אוכל להחזיק את ההגה עם ידי השמאלית. היה זה בשבילי כמו מבחן מחדש לעלות שוב על הכביש בתנועה סואנת ולהחזיק את ההגה בשתי ידי. עברתי את המבחן ובלבי הודיתי למורנו הרחום שאיפשר לי כתלמידת דאפא להמשיך לנהוג, ולצעוד בדרך שהוא התווה לי. ואם לא די בכל אלה, עוד אני מתמודדת עם הקשיים של הניסיונות הקודמים, הגיע הניסיון השלישי הקשה מכולם אשר התרחש בבת אחת מדקה אחת לדקה שנייה.

חזרתי ביום שישי לפנות ערב מתל-השומר, החניתי את מכוניתי ויצאתי להיכנס לביתי.

לפתע החלו בבטני כאבים חזקים ותוך שניות החלה בטני להתנפח כמו בלון. הכאבים היו כל כך חזקים כאילו אני הולכת להתפוצץ מהלחץ. אם כל מה שעברתי אף פעם לא עברתי כאבי תופת כאלה, כאילו כל גופי עומד להתפרק. אחרי 4 שעות של התקפה ולחץ בלתי פוסקים פניתי למורנו בבקשת עזרה ושאלתי מה עלי לעשות. הקשבתי לקול הפנימי שהדריך אותי לנסות לשכב על המיטה. ניסיתי וזה היה בלתי אפשרי.

ואז שמעתי קול בתוכי האומר לי ללכת ולעשות אמבטיה. לא חשבתי פעמים ונכנסתי לאמבטיה והתחלתי למלא אותה מים. המים הרגיעו במידת מה את הגוף. כשרוקנתי את האמבטיה ורציתי לצאת נוכחתי שהכול כל כך חלק, איך אצא לבד מהאמבטיה כשיד שמאל עדיין לא מתפקדת ואין מקום אחיזה. הבטתי סביבי וראיתי מגבת. פרשתי אותה וכך יכולתי לצאת מהאמבטיה ללא פגע.

גם מנגנון ה"יציאות" שבגופי נעצר, ובמשך עשרה ימים לא היו לי יציאות, והכאבים המשיכו.

בקשתי את תמיכת המטפחים בשליחת מחשבות נכונות ומי שיכול לבוא ללמוד אתי. המקלחות עזרו לי באופן מיוחד. המים שקלחו על גופי כמו לקחו חלק בניקוי הכאבים. לאחר שלושה שבועות הבנתי שעלי לשוחח עם הבטן ולומר לה שאין לה שום בעיה ולכן על הכאבים להיפסק. עם תום השיחה עם בטני לפתע הכאבים פסקו לשעה שלמה ושוב חזרו. דיברתי אתה שנית ואחרי זמן מה הייתה הפסקה של כ-4 שעות בכאבים. המשכתי לתת לה יותר ויותר תשומת לב ולומר לה שאין לה שום בעיה וכך הכאב פסק ליממה, עד שפסק לגמרי.

למרות שהסתכלתי פנימה במשך התהליך ולאחר מכן, אינני יכולה לומר שהבנתי מה הייתה הסיבה לכאבים אלה במשך שלושה שבועות. ייתכן והיה זה המשך של התכנון של הכוחות הישנים, שכמובן אינני מכירה בהם.

ב"יסודות להתקדמות במרץ" (רקיע) המורה כתב:

"הגוף האנושי הוא כל כך מסתורי שהוא מעבר לידע של בני האדם, שהוא רק על פני השטח. החיים הם כל כך מגוונים ומסובכים, כך שהם יישארו תעלומה נצחית עבור המין האנושי."

ביסודות להתקדמות במרץ II (גילוי הטבע האמיתי) המורה כתב:

"מטפחים בדאפא בנחישות עם לב בלתי מעורער,
ההתעלות ברמה היא הדבר המהותי,
הטבע האמיתי מתגלה מול המבחנים,
בהצלחת הטיפוח מגיעים לשלמות והופכים לבודהות, לטאואים ולאלוהויות
.
"

תודה למורנו הרחום הנושא בשבילנו כל כך הרבה קארמה, נותן לנו כוחות על-טבעיים, מלווה אותנו בדרך החדשה שהתווה לנו ומאפשר לנו על ידי כך לקיים את השבועה שעשינו כדי להציל יצורים חיים בתקופת תיקון הפא.

תודה על ההקשבה, אנא העירו בחמלה.