השכנה שלי היא מטפחת חדשה, לא מזמן היא התחילה לתרגל פאלון דאפא. בתה ילדה תינוק ולאחר שעזבה את בית החולים, היא הבחינה בנוזל צהוב היוצא מהטבור של התינוק ובטבור הייתה בליטה שאורכה כמעט ארבעה סנטימטרים. השכנה שלי ובתה דאגו מאוד ולקחו את התינוק לטיפול בבית החולים בו הוא נולד. שום דבר לא עזר, אז התינוק נלקח לבית החולים לילדים של העיר, אך עדיין שום דבר לא עזר. הרופאים אמרו להן שבשלב זה מוקדם מדי לטפל במחלה, האפשרות היחידה היא לחכות עד שהתינוק יגיע לגיל שנתיים ויתכן שגופו יספוג את תכולת הבליטה. שני בתי החולים נודעו במומחיותם בטיפול במחלות ילדים. השכנה שלי ובתה היו מודאגות ולא ידעו מה לעשות.

יום אחד ניגשתי לביתה של שכנתי ושמעתי את הסיפור. אמרתי לה : "אומר לך מה את יכולה לעשות. את יכולה לנסות את זה: כל יום, תדקלמי באוזנו של הילד את המילים 'פאלון דאפא טוב', 'אמת–חמלה-סובלנות טוב'. עליך לעשות זאת לעתים קרובות". אני זוכרת שהמורה פעם אמר:

"הרבה מהישויות בעולם באו מרקעים בלתי רגילים". (סיור בצפון אמריקה ללמד את הפא)

על כן אפילו אם הילד אינו יכול לדבר, ליבו יבין.
לאחר מכן הן החלו לדקלם לו את המילים האלו וכעבור מספר ימים, טבורו של הילד הפסיק להפריש את הנוזל הצהוב. הן המשיכו לדקלם לו את המילים והבליטה התחילה להתכווץ. לאחר כחודש בערך, הטבור נרפא לחלוטין. שתיהן הופתעו ושמחו. כמטפחת חדשה זה חיזק את ביטחונה העצמי ואת נחישותה לתרגל פאלון דאפא.

מאחר ומקום עבודתה של הבת קרוב לביתה של שכנתי, היא נהגה לטפל בתינוק במהלך שעות העבודה. כשהוא הגיע לגיל שנה והפסיק לינוק, אמו של החתן לקחה אותו לביתה והתחילה לטפל בו. אף אחד מבני משפחת החתן אינו מתרגל פאלן דאפא ושתי המשפחות מתגוררות רחוק זו מזו. שכנתי מצליחה לראות את הנכד רק בחגים. היום הילד כבר בן שנתיים וכשהוא רואה אותה, המילים הראשונות שלו הן :"סבתא, דאפא טוב, דאפא טוב" והוא מניח את שתי ידיו בתנוחת הא-שי. בדרך כלל הילד אינו אומר את המילים האלו למישהו אחר במשפחה, אלא רק לה, מה שהפתיע אותה ושימח אותה.

בעלה של המטפחת החדשה הזו סבל מבעיות לב. יום אחד נוצרה חסימה באחד מכלי דם הראשיים שלו והוא התעורר 48 שעות לאחר מכן בטיפול נמרץ. אמרתי לה: "את מטפחת ואת אמורה לדעת מה לעשות. הנכד שלך היה דוגמה חיה לכך ובעלך אדם בוגר. בנוסף לדקלום 'דאפא נפלא' הוא יכול גם להקשיב להרצאותיו של המורה". היא הקליטה את הרצאותיו של המורה ובעלה הקשיב עם אזניות להרצאה אחת בבוקר ולהרצאה נוספת בשעות אחר הצהרים. בעלה סבל ממגוון מבעיות מלבד בעיות הלב וביניהן סכרת ואבנים בכליות. הרופאים אמרו לו שעליו לעבור ניתוח לב, אבל לפני ניתוח, נדרש להגיע למצב של שליטה במחלות האחרות. כעבור שבוע הגיע מועד הניתוח אבל הרופאים נדהמו מתוצאות הבדיקות הקודמות לניתוח. לא הייתה לו מחלת לב ובכלי הדם לא היו חסימות.

הרופא לא הפסיק לומר:" האדם הזה כל כך בר מזל! לא ראיתי דבר כזה כל כך הרבה שנים. אתה כל כך בר מזל, מנעת מעצמך ניתוח גדול". כעבור יומיים בעלה שוחרר מבית החולים.

באותם ימים, שכנתי עדיין לא טיפחה זמן ממושך אז הייתה לה החזקה חזקה לפחד. בסביבה המרושעת של סין, מתוך דאגה לביטחונם האישי, היא לא סיפרה בבית החולים על הגורמים להחלמתו של בעלה ועכשיו היא מצטערת על כך. גם בעלה התחיל לטפח ועכשיו הם לומדים את הפא ומתרגלים ביחד, ומשתפים ביניהם התנסויות כל יום. חייהם מלאי תוכן ומשמעות. ראיתי את כל זה במו עיניי ורציתי לתעד זאת בכתב ולשתף אתכם.