אני מתרגלת מבוגרת הגרה בעיר שן-ג'ן שבפרובינציית גואנג-דונג. הייתי רוצה לחלוק את התנסות הטיפוח שלי המתייחסת לסילוקה של ״קארמת המחלה״ שהתמשכה במשך תקופה ארוכה.

בגלל אי הידיעה כיצד לחפש פנימה, נתקלתי לעתים קרובות בבעיות

במשך השנים 2008-2009, כל גופי הפך בצקתי, לא הצלחתי לשלוט בשלפוחית השתן וסבלתי מקוצר נשימה. המחלה הייתה כל כך חמורה שלא הצלחתי לשלוט על צרכיי. עדיין היה לי פחד של חיים ומוות ולא היו לי מחשבות נכונות חזקות. נקטתי בפעולות של אדם רגיל והתאשפזתי פעמים רבות לטיפולים.

בבית החולים אבחנו אצלי שבץ לב והמליצו על ניתוח מעקפים. הודיעו לי שאני בסכנת חיים. בהתחלה הייתי מבולבלת ביותר ולא חשבתי שמדובר בסילוק קארמה או ברדיפה מצד הכוחות הישנים. התחלתי לפתח גישה דיכאונית. מאוחר יותר שלחתי מחשבות נכונות רק כדי להיפטר מקארמת המחלה, אבל לא התנערתי מהתכנונים שערכו הכוחות הישנים. אני זוכרת שחשבתי שכל התכנונים באים מהכוחות הישנים, ושהרוע רוצה ללכוד אותי. היו לי כל כך הרבה החזקות והחסרות, שבמשך תקופה ארוכה לא ידעתי כיצד לחפש פנימה. עם כל הבעיות הללו שנערמו בתוכי, המצוקה הפכה לגדולה. עקב כך נוצרה פרצה שדרכה הכוחות הישנים נכנסו כדי לרדוף אותי. במשך תקופה זו של המצוקות הקשות פסעתי בנתיבי החיים באופן משובש ומוטעה ביותר ונתקלתי בבעיות רבות. עם זאת, מעולם לא איבדתי את התקווה כי הרגשתי שהמאסטר והדאפא היו אִתי.

ב-2008, שמעתי שמחירי האורז ושמן הבישול אמורים לעלות, ולכן הצטיידתי וקניתי הרבה אורז ושמן. אפילו עד היום עוד לא סיימתי להשתמש בכל מה שקניתי אז. באותה תקופה, המאסטר נתן לי רמז, אבל לא הוארתי אליו, וההחזקות שלי התעצמו. גיליתי שיש לי החזקה של חשדנות. כל פעם שלא מצאתי את ספרי הדאפא וחומרי הדאפא חשבתי שזה בגלל בעלי. תמיד חשבתי שיש לי לב נדיב, אבל טיפחתי מנטליות של התפארות. אחת מההחסרות הבולטות שלי הייתה שלא הצלחתי לקום בחצות כדי לשלוח מחשבות נכונות. לפעמים התעוררתי בזמן הנכון, אבל חזרתי לישון. עכשיו אני מבינה שזו הייתה הפרעה מהרוע שלא הצלחתי לפרוץ אותה, ולכן ההפרעות המשיכו. בכל פעם חשתי חרטה, אבל הרגשתי חסרת אונים מכדי לשנות זאת. למרות שזיהיתי חלק מההחסרות שלי, לא סילקתי אותן מיד, וכך מצב בריאותי לא השתפר.

לימוד כיצד לחפש פנימה והליכה בנתיב שהמאסטר תכנן

ב-2009, ביקרתי בעיר הולדתי. לא רציתי שקרובי המשפחה שלי ידאגו לי כשהייתי שם, ולכן לקחתי את התרופות כל הזמן. יומיים לאחר שחזרתי הביתה, גיליתי שהגוף שלי התחיל שוב להתנפח. הבנתי שנטילת התרופות באופן קבוע לא הועילה. אז אם התרופות לא מועילות, למה המשכתי לקחת אותן? לכן הפסקתי ליטול את התרופות. יצרתי קשר עם המתרגלים העמיתים וביחד יצאנו להבהיר את האמת ולהציל ישויות חיות.

אחד מהמתרגלים הציע לי להצטרף לקבוצה של לימוד פא. לאחר זמן מה רק מתרגלת נוספת ואני עדיין למדנו יחד, אבל השגנו תוצאות טובות. שתינו הרגשנו שיפור מסוים. בתחילה, יצאנו יחד להבהיר את האמת, אבל במהרה היינו מסוגלות לצאת בנפרד, ובכל זאת היו לנו תוצאות טובות. ידעתי שלימוד הפא יחד עזר לשתינו. מאחר שהמאסטר בעצמו דרש שנלמד את הפא יחד, הרגשתי שזה מה שהיינו צריכות לעשות. כמובן, הבהרתי את האמת ולמדתי את הפא עם האחרים כדי לעשות את הדברים שעלי לעשות, ולא כדי לסלק את הקארמה שלי. מכיון שהייתה זו הדרישה של המאסטר לעשות כך, לא משנה אם היו או לא היו מצוקות, היינו צריכות לעשות זאת.

במשך שנים, כאשר עלו במוחי מחשבות רעות, פשוט ידעתי לסלק אותן. לא הייתי חושבת על מקורן של המחשבות הרעות. לא רציתי להשתמש במוחי כדי לחשוב, וזו גם הייתה צורה של עצלות. התחלתי לחשוב על מקורן של המחשבות הרעות ולמה הן הופיעו במוחי. יום אחד, ביולי השנה, תרגלתי על המרפסת וחששתי שאחרים יראו אותי. חשבתי שהרוע אפשר לי לתרגל בבית, אבל התייחסתי לזה שבמציאות זו הכרה ברוע. הבנתי שהרוע לא רצה שמתרגלי הדאפא יצאו לאמת את הפא. התחלתי לשלול זאת, אבל כחצי שעה מאוחר יותר, מחשבה נוספת נכנסה למוחי. אולי התכנונים שתכננו הכוחות הישנים יוכלו להעלות אותי לרמה מסוימת מבחינת הטיפוח שלי? מיד הבנתי שזה לא נכון, ושאני צריכה לסלק ברצינות את המחשבות הללו. הן לא תאמו את הפא, אלא נגרמו על ידי הכוחות הישנים ואין עלי להכיר בהן. ללא המאסטר,לא הייתי יכולה לחיות עד היום, וכבר מזמן הייתי מושמדת על ידי הכוחות הישנים. רק המאסטר והפא יכלו להציל אותי. אם הייתי סוטה מהפא, מה שחיכה לי היה רק המוות. על ידי חיזוק המחשבות הנכונות שלי, נפטרתי מההחזקה שלי לפחד.

ההחזקות של אי קבלת ביקורת או אי קבלת הוראות מאחרים היו קשות לזיהוי, ולכן לא סולקו. בכל פעם שספגתי ביקורת מאחרים, התפוצצתי מכעס ונדלקתי בקלות כמו חומר נפץ. בכל פעם שקונפליקט פרץ, השתמשתי בעקרונות של אנשים רגילים כדי לשפוט מה נכון ומה מוטעה. תמיד חשבתי שאני צודקת, וכך לא יכולתי לקבל את הרעיונות של האדם השני. להפך, הגזמתי בהערכת חסרונות של האדם השני. בתקופה ההיא לא הצלחתי לחפש בתוכי את ההחזקות שראיתי באחרים. בהמשך, יותר ויותר מאמרים בנושא הזה פורסמו באתר מינג-הווי, ועל ידי הרמז שקיבלתי מהמאסטר, למדתי לחפש פנימה.

לאחרונה, מתרגל עמית הציע שמתרגלת מסוימת תהיה מתאמת הפרויקט שלנו. הרגשתי שזה היה פתאומי מדי, אבל בגלל ההחזקה של רגשות (פחד להכעיס אחרים), הסכמתי אתו מיד.

כשחזרתי הביתה, התחלתי להרגיש שלא בנוח והייתי מודאגת מכך שהמתרגלת הזו טיפחה כל כך גרוע ושהיא תוביל את כולם בדרך שגויה. רגש התחרותיות שלי צף ועלה. לבסוף, התחלתי לכעוס. כעסתי על שהמתרגל העמית ארגן את זה בלי להתייעץ עם כולם. אפילו חשתי תחושה של שאט נפש.

בעת שלמדתי את הפא קראתי את הפסקה הבאה:

״גם בין אנשים המטפחים באמת את הטאו זה מופיע — אין כבוד הדדי ולא מסלקים את המנטליות התחרותית, וזה נוטה לגרום לקנאה.״ ("ג׳ואן פאלון" הרצאה שביעית, "הקנאה" )

כך, נעשיתי מודעת לרגש הקנאה, שאתו לא יכולתי להגיע לשלמות.

על בסיס ההבנות האלו, כמעט כל יום הצלחתי לזהות את ההחסרות ואת ההחזקות שלי. בלי לחפש פנימה, לא הייתי יכולה לזהות אותן. כשהתחלתי לחפש פנימה, הייתי מופתעת לגלות שהיו לי הרבה מאוד החסרות, החזקות ומושגים אנושיים שהתחבאו בתוכי. השנה הצלחתי יותר מאי פעם בעבר לזהות את כל ההחזקות שלי, ולבקש עזרה ממתרגלים עמיתים כדי לסלקן.

סילקתי את קארמת המחלה שלי בעזרת מחשבות נכונות חזקות

במשך תקופת ״קארמת המחלה״ שלי, רציתי להיפטר ממנה מה שיותר מהר. בהתחלה, ניסיתי לא לחשוב על ה״מחלה״ שלי. היה קל יותר להגיד זאת מאשר לבצע, מכיוון שנראה היה שהיא הייתה נוכחת כל הזמן. הכוחות הישנים רדפו אותי באופן פיזי, כשהם דוחפים מחשבות מוטעות למוחי. לעתים, כאשר יצאתי להבהיר את האמת או להיפגש עם מתרגלים עמיתים, הפרעות כמו חוסר אנרגיה ללכת, קוצר נשימה, סחרחורת וכאבים בכתף הופיעו. ידעתי שיש לזהות את הסימפטומים הללו כמלאכותיים ולסלק אותם בעזרת מחשבות נכונות. פעם אחת, לאחר שחוויתי את הסימפטומים האלה, נזכרתי שאני בדרך להפוך לישות מוארת, ושדבר לא יוכל לעצור אותי. שלחתי מחשבות נכונות כדי לסלק אותם. מכיוון שלא היכרתי ב״מחלה״, הסימפטומים נעלמו במהירות.

בשעה שכתבתי את המאמר הזה לשיתוף הטיפוח שלי, חוויתי הפרעות חזקות. ראיתי נקודות זוהרות בגודל של קצה עט כדורי צפות לפני עיני. התחלתי לסלק את התופעה האפלה הזו ואת ההפרעה מהגורמים הרעים של המפלגה הקומוניסטית הסינית. בגופי הייתה עדיין בצקת, והוא נראה די נפוח. באותי לילה, בעלי שאל אותי ״את שמנה או נפוחה?״ עניתי ״שמנה או נפוחה, זה לא משנה״. החלטתי לסלק את כל הדאגות האלו לחלוטין. כשרציתי לבדוק אם גופי עדיין נפוח, חשבתי שאני צריכה להניח לכל הרעיון הזה של סימפטומים ומחלה ולא לקבל אותם בכלל. בכל פעם שהמחשבה על ״קארמת מחלה״ צצה, מיד חשבתי על דבריו של המאסטר:

"לכן הם היו מטפחים "גוף, דיבור ומחשבה. הכוונה בטיפוח של הגוף שהם דיברו עליו הייתה שאדם לא יעשה מעשים רעים; בטיפוח של דיבור התכוונו לכך שאדם לא ידבר. בטיפוח של המחשבה התכוונו לזה שאדם לא יחשוב אפילו.״ ("ג׳ואן פאלון" הרצאה שמינית, "טיפוח דיבור")

לאחר שחזרתי כמה פעמים על מילות אלה של המאסטר הפסקתי לחשוב על דברים שליליים. כל פעם שחוויתי שאני נמצאת במצב גרוע שיננתי את דברי המאסטר:

"אמרנו שטוב או רע באים ממחשבה אחת של האדם וההבדל במחשבה האחת הזו יכול להביא לתוצאות שונות." ("ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית, "שיפור השין-שינג")

בתקופה ההיא ידעתי שאני אהיה בסדר, ושהסימפטומים של המחלה ייעלמו. זו הייתה התוצאה של העֹצמה הכבירה של הפא.

בדרך כלל אני מאמינה ש״קארמת המחלה״ התרחשה כתוצאה מכך שלא הייתי מסוגלת לסלק מעצמי את פחדיי מהמוות. אם הייתי יכולה להניח את הפחד מהמוות, לא היה צץ אצלי הנושא של הסימפטומים של המחלה״. חוויתי קשיים בנתיב שלי כי אני עצמי לא הגעתי לסטנדרט של העיקרון ההוא של הפא. למרות זאת, לא איבדתי את הביטחון והבנתי שכל הדברים הרעים הללו בסופו של דבר ייעלמו דרך תיקון הפא של היקום. כפי שהמאסטר אמר ב״ברכות״:

״תיקון הפא בטוח יצליח, תלמידי הדאפא בטוח יגיעו לשלמות.״ (״ברכות״, 6 בפברואר 2008)