לפני ימים אחדים נודע לי כי לשני מתרגלים הייתה אי הבנה ביניהם. זה הזכיר לי תקרית שהייתה לי עם מתרגל עמית. הייתי רוצה לחלוק זאת עם עמיתי המתרגלים.

לאחרונה, אחי צלצל אליי כשהוא מודאג ונרגז, הוא סיפר לי שבנו לא הצליח באחת הבחינות. הוא לא יכול היה שלא לדאוג, כיוון שמועד בחינות הקבלה למכללה היו קרובות. הוא לא ישן טוב בלילה הקודם, והעיר את בנו בבוקר המחרת בעודו מבקר אותו על כך בצורה קשה.

לא יכולתי לשאת את תלונותיו של אחי, או להבין את התנהגותו הלא-רציונאלית. הפגזתי אותו בהערותיי, כשאני מצביעה על טעויותיו ועל תוצאותיהן, שחשבתי שינבעו מהן. הזכרתי לו שבנו בדרך כלל מצליח במבחנים, וכשיש חוסר הצלחה מקרי על ההורה לשוחח עם הילד ולנתח את הסיבות מדוע לא הצליח בבחינה, כך שהילד יצליח יותר בעתיד. הוספתי ואמרתי כי עליו להפעיל פחות לחץ על בנו.

למרות שחשתי כי אני צודקת, אחי התעקש על נקודת המבט שלו וטען כי היא הנכונה. הוא לא הצליח לשכנע אותי בדעותיו, וניתק את השיחה.

נרגעתי מיד והבנתי שהתנהגתי בחוצפה. אחי התקשר אליי כיוון שקיווה שאוכל לעזור לו לפתור את הקונפליקט שבו הוא נמצא אך אני איבדתי שליטה והייתי לא רציונלית.

מיד התקשרתי לאחי חזרה. לא דיברתי בדחיפות וגם לא בצורה מתנשאת. הסברתי לו בעדינות את הנקודות שלי, וביקשתי ממנו להירגע ולשקול את הצעתי. הוא הפסיק לכעוס והבין שהתנהגותו מול בנו הייתה לא הגיונית. מצאנו דרך לפתור את הבעיה.

אירוע נוסף השאיר בי את חותמו.

לאחרונה ראיתי תמונה קטנה של מאו צה-דונג תלויה במכונית החברה של בעלי והתרגזתי מאוד על כך. שאלתי את בעלי ואת הנהג שלו מי תלה את התמונה במכונית, הנהג לא ענה. בעלי אמר שהוא לא רואה שום דבר פסול בתליית תמונתו של האב מייסד המדינה (סין)  במכונית. הדבר הכעיס אותי עוד יותר, ושאלתי אותו האם לדעתו תמונתו של אדם מת תביא לו מזל טוב. האצתי בו לזרוק את התמונה אך בעלי אמר לי לרדת מהנושא, וסירב להורידה.

מיד נרגעתי בהדרגה וניתחתי את התנהגותי. כוונותיי היו טובות, אך היה משהו שגוי בהתנהלות שלי במצב שנוצר. בעלי עובד במשרה בכירה, ודבריי הורידו את אמינותו בעיניי הנהג שלו. הוא לא יכל להסכים איתי, אפילו כשידע שאני צודקת. לא התחשבתי ברגשותיו ולכן הוא לא יכול היה לשנות את צורת מחשבתו. ראיתי מיד את החסרותיי.

יומיים לאחר מכן, הזדמן לי שוב לנסוע במכוניתו של בעלי. הורדתי את התמונה והשלכתי אותה לאגם. הנהג לא אמר כלום, וגם בעלי לא אמר דבר כשחזר הביתה.

מאוחר יותר קניתי לבעלי קישוט אחר לרכב. "זוהי מתנה קטנה ממני. אני מקווה שהכל יתנהל בצורה חלקה וטובה כל יום". בעלי היה מרוצה מאוד.
הודות לשני המקרים האלה ראיתי את החסרותיי בטיפוח. הגעתי להבנה חדשה לגבי מילות המורה:

המורה אמר:

"חמלה יכולה להביא להרמוניה של שמים וארץ, כמעיין נובע" ("הונג יין II", הפא מתקן את היקום) (תרגום לא רשמי)

המורה אמר:

"אני אומר לעתים קרובות שאם כל מה שאדם רוצה הוא לטובת האחרים בלי שום מוטיבציה או הבנה אישית, מה שהוא יגיד יגרום לאדם השני לבכות. אני לא רק לימדתי אתכם את הדאפא, השארתי לכם גם את ההתנהגות שלי. בזמן העבודה, בנוסף להיגיון, טון הדיבור וטוב-לב יכולים לשנות אל לב האדם. ואילו באמצעות פקודות לעולם לא יכולים להשיג זאת! אם האחרים לא משוכנעים בלב ורק מצייתים בשטחיות, הם עדיין יתנהגו כרצונם כשלא רואים אותם." (יסודות להתקדמות במרץ, "צלילות דעת")

לפיכך, הבנתי את חשיבות המחשבה הטובה והרגועה של המטפח. זה מאפשר לפתור קונפליקטים ולגרום לבני אנוש להיעשות מודעים למחשבה הטובה ולטוב הלב של מטפחים , ובזאת אנחנו יכולים להמס את הקור העקשני בלבם של אנשים.