שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל

תודה רבה למורה הנכבד, תודה לכם עמיתים מטפחים.

כשהגיע הזמן שלי לשקול ולהחליט מה ללמוד, הייתה זו תקופה בה החל העיתון המנוהל על ידי תלמידי הדאפא להיוולד במהדורה העברית. בגיליון הראשון הופיעה תמונת שער שצילמתי ובדיוק באותה תקופה התלבטתי בין לימודי אמנות ללימודי צילום, ולאחר התייעצות עם מטפחים עמיתים שאמרו לי "לכי על הצילום בוודאי נצטרך צלמים לעיתון בארץ שיגדל עם השנים". כך עשיתי.

למדתי צילום מקצועי וכיום אני מצלמת לעיתון הנ"ל אך בעיקר אני מבצעת תפקיד של עריכה וליטוש תמונות לפני הכנסתן למהדורה המודפסת של העיתון.

בנוסף, לפני כשנתיים נערך בניו יורק כנס צלמים לכל צלמי העיתון מכל העולם. על אף הנסיבות הבלתי אפשריות, התכנון של המורה הנכבד אפשר לי להגיע לשם ואני רואה זאת כדבר גורלי וחשוב מאוד. במהלך הכנס הגיע המורה הנכבד, נתן הרצאת פא וענה על שאלות לגבי צילום לעיתון וכל מה שקשור בכך. הבנותיי התחדדו מאוד והבנתי שהמקצוע שלי הוא חלק מהתפקיד שלי בתיקון הפא.

כאשר נכנסתי לתפקיד עריכת התמונות, העיתון הודפס פעם בשבועיים, תהליך העריכה לקח כיומיים שלמים מבוקר ועד הלילה. לא היה די בידע מקצועי, היה צורך בהמון ניסיון והכרות עם העיתון כדי לעשות את העבודה נכון. עברו חודשים רבים של ניסיונות עד שהגענו לתוצאה רצויה.

במהלך ההכשרה שלי היו ביני לבין מטפחת עמיתה שאתה הייתי צריכה לעבוד ויכוחים לאינסוף, חילוקי דעות, המון בעיות שין-שינג, חוסר חמלה, האשמות הדדיות וטעויות רבות, בכל ערב כשהייתי חוזרת הביתה הייתי מותשת, ובבוקר שלאחר מכן לא הייתי מסוגלת לעבוד.

במשך כל התקופה המורה נתן לנו המון הזדמנויות לטיפוח. בתחילת עבודתנו העומס על המטפחת העמיתה היה רב מדי, היא ביצעה תפקידים רבים, ומרוב ייאוש הייתה מתנהגת בחוסר סבלנות. היא הכעיסה אותי בהתנהגות שלה, בחוסר האצלת סמכויות, בביקורת הקשה שהייתה לה על כולם, ובכך שדרשה ממני את מה שלא ידעתי לעשות.

תפקידו של העיתון הוא להציל יצורים חיים ועליהם להרגיש את החמלה שלנו. במקום זאת הרגשתי וראיתי בכל פעם שהאנרגיה השלילית והשדים השולטים בנו בזמן הוויכוחים נכנסים אל העיתון, ולכן החלטתי לקחת אחריות ולשנות את המצב.

הבנתי שהמטפחת אינה מתכוונת לכל מה שהיא שאומרת ברגעי לחץ, והפסקתי להיעלב ולכעוס. הבנתי שכל ההתנהגות הזו היא תוצאה של מצב לא נכון שהיא נקלעה אליו, והחלטתי לעזור לה. השתדלתי להיות הרבה יותר אחראית, לסיים את העבודה עד הסוף ולבוא לקראתה. הסתכלתי עליה בעיניים של חמלה, חמלה אמיתית שהגיעה ללבה והמיסה אותה. התחלתי להגיע ליום העבודה ודבר ראשון למדנו יחד את הפא, עברנו בהדרגה לעבוד במשרד של העיתון ולא בבית, כל התהליך ליכד אותנו ובכך שלקחתי חלק מהעבודה ומהעומס שהיה עליה, עזרתי לה בהתמודדות הקשה שהייתה לה מול המטפחים הנוספים שעבדו אתנו. המטפחת הרגישה את השינוי שחל בי, ולאט לאט התחלנו לעבוד בשיתוף פעולה שמפרה את שתינו, מניב פירות לעיתון והכי חשוב משמש ככלי להצלת יצורים חיים.

כיום התהליך לוקח פחות מ- 6 שעות עבודה, הוא מובנה, "מתוקתק" ואינו דורש ממני מאמץ רב כמו בהתחלה. אני יכולה לומר שהדבר הצליח אך ורק בזכות שיפור השין-שינג שלנו, המון ויתור על החזקות ובמיוחד על אגו, ושבמקום כל זאת הגיע שיתוף פעולה אמיתי.

כיום אני עובדת 4 ימים בשבוע בעסק הפרטי שלי, ויום אחד בשבוע, ביום הפקת העיתון אני נמצאת במשרד ועושה את עבודת העריכה והליטוש. פעמים רבות מנסים לטלטל אותי ונכנסות לעסק הפרטי שלי עבודות גדולות ומכניסות מאוד אשר מתבקשות להתבצע דווקא ביום ההפקה, האחריות גדולה ואני נדרשת לאזן באופן מדויק את הדברים כדי שאוכל להמשיך לעשות זאת.

מחשבות כמו "אין לנו מספיק פרנסה כדי שאוכל להמשיך לתרום יום עבודה לעיתון" עולות לעתים, אך המורה, בחמלה הגדולה שלו מראה לי את הדרך הנכונה.

לאחרונה סגרתי עסקת חבילה גדולה בשווי אלפי שקלים, לאחר זמן מה התקשרה אליי האישה ואמרה לי שאף יום לא אפשרי חוץ מיום שלישי בשעה 13.00 – זאת בדיוק השעה הכי לחוצה בסגירת העיתון ביום ההפקה. כשאמרתי שוב שאינני יכולה, היא ניסתה שוב להזיז ולסדר, וכעבור זמן מה שלחה לי הודעה שהיא מצטערת ואם אינני יכולה ביום שלישי היא נאלצת לבטל את כל העסקה. הפעם, בניגוד לפעמים אחרות, הלב שלי לא זז. מהרצאת המורה בפגישת "אפוק טיימס" הבנתי שעליי לתת עדיפות לעבודתי בעיתון וכך עשיתי.

למחרת דיברנו בטלפון ובקלות מצאנו תאריך מתאים ביום רביעי, שתינו שמחנו מאוד, ואני הבנתי שהיה זה רק מבחן בשבילי שסוף סוף עמדתי בו. כאשר אני מצליחה לתת עדיפות ראשונה לעיתון, כל השאר מסתדר בהתאם.

בנוסף,  למדתי רבות והתמקצעתי מאוד בתפקיד העריכה ודרך התפקיד, שבו נדרשת יכולת דיוק גדולה שלא הייתה לי בהתחלה, שיפרתי את יכולותיי והיום הדבר תורם לעסק הפרטי שלי.
יותר מכך, לאחרונה לאחר שלמדתי את הרצאת המורה בפגישה של העיתון, ועם כל התהליך שאנו עוברים בהבאת מופע ה-Shen Yun לארץ, עלתה בי הבנה שעליי למקד את העסק הפרטי שלי ל-3 ימי עבודה מרוכזים שבהם אכניס משכורת טובה ויציבה, וביום הנוסף לצאת לצילומים עבור כתבות לעיתון כדי שרמתו המקצועית תעלה.

לאחר כל התהליכים הללו, העבודה בעיתון משתלבת בהרמוניה בחיים האישיים שלי, ונותנת לי את ההזדמנות לקיים את הנדרים שלי ולהציל יצורים חיים בתקופת תיקון הפא.

ברצוני לשתף אתכם בהתנסות שלי בנושא הרחבת המשפחה

לבעלי ולי יש ילד בן שלוש. מהלך ההיריון והלידה שלו היו תהליך מאוד קשה עבורי. ההיריון לווה בסימפטומים רבים, בדיכאון ועצבות, והלידה הייתה קשה ומסובכת מאוד, אם כי בסופו של דבר למרות כל הקשיים עברה כלידה טבעית ללא כל התערבות רפואית.

אך כיום, כאשר חשבנו האם עלינו להביא ילד נוסף לתוך משפחתנו עלו התלבטויות רבות וחוסר ידיעה מה עלינו לעשות. מצד אחד תמיד תכננו שנביא לעולם שני ילדים, ובתקופה שבננו יהיה בן שלוש זה הדבר הכי נכון וטבעי להבאת איזון והרמוניה במשפחה. נראה לנו לא נכון לעצור את המהלך הטבעי של הדברים מתוך חוסר נוחות, פחדים ואנוכיות.

מצד שני, גידול ילד מצריך זמן רב, אמצעים כלכליים, והאם זה נכון בתקופת תיקון הפא? בהחלטה משותפת הבנו שאנו צריכים לעבור מעין חוויה מתקנת לעצמנו ולהשאיר דרך נכונה לעתיד, ובנוסף הרגשנו שיש ישות שמחכה להגיע אל משפחתנו, משפחה של מטפחים, ויחד איתה נמשיך לקיים את הנדרים שלנו בתקופת תיקון הפא.

מתוך "יסודות להתקדמות במרץ" , "טיפוח ועבודה":

"למעשה התוכן של הדאפא עמוק מאוד. ויתור על לב האדם הרגיל אין פירושו ויתור על עבודה של האדם הרגיל; ויתור על תהילה ורווח לא אומר שצריך להתרחק מחברת האנשים הרגילים. חזרתי שוב ושוב: אלה שמטפחים ומתרגלים בחברת האנשים הרגילים, צריכים להתאים למצב של חברת האנשים הרגילים."

במהלך התקופה בה התלבטנו בננו לא חש בטוב, היה לו חום גבוה, והוא היה מטושטש מאוד. אנו מתייחסים אליו כאל מטפח קטן, ובמצבים כאלו אנו מקריאים לו את הפא, ושרים "פאלון דאפא טוב". בדרך כלל המצב חולף במהרה לאחר שאנו מבינים איזה החזקות לא שחררנו.

פתאום הוא החל לומר "פאלון דאפא לא טוב" (מגעיל)- הרמתי את מבטי אליו בתמיהה, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: "אתה צריך להחליט באיזה דרך אתה בוחר – אם אתה בוחר בדרך של שי-פו (המורה), שי-פו ידאג לך, ואם אתה בוחר בדרך של אנשים רגילים, ניקח אותך לרופא, הוא ייתן לך תרופה והכול יעבור" . הוא חשב, הסתכל אליי לתוך העיניים ואמר " אמא אני בוחר ללכת בדרך של שי-פו". מאז הוא לא מפסיק לשיר "פאלון דאפא טוב" ומספר לכולם שהוא בחר בדרך הטובה, בדרך של שי-פו.

מהמקרה הזה התחדדה בי ההבנה שלילדים הנולדים למטפחים יש תפקיד והם נבחרו בקפידה להיוולד לתוך משפחה שמטפחת את החוק הגדול של היקום.

בהתחלה הייתי בטוחה שהתהליך יהיה מאוד פשוט, חיכיתי בהיסטריה ללא כל סבלנות, כל רגע וכל דקה לתוצאה חיובית של קליטת ההיריון.

ערב אחד התחלתי להרגיש כל מיני סימפטומים שמעידים על כך ואז החל בעצם תהליך ניקוי רציני. בכיתי במשך כ-3 שעות, "הקופסה" שבה נעלתי את כל ההחזקות מההיריון והלידה הקודמים פתאום נפתחה, ויצאו ממנה כל ההחזקות והטראומות אל פני השטח.

בלבי הבנתי שאני לא מוכנה ושעליי לעבור ניקוי. הבנתי שעליי לשחרר את הרצון העז הזה ולהיות בוו-ווי (ללא עשייה, חוסר כוונה) , שאין לי שום שליטה על זה ושזה יקרה מתי שהגורל יחליט ולא אני.

ואכן בבוקר שלמחרת אחרי שהכול השתחרר, התברר שאכן עדיין לא הגיע הזמן.

בחודש השני פעלתי הפוך- אכן סילקתי חלק קטן מההחזקה אך בעצם הדחקתי את רובה ואת ההתייחסות שלי לכל העניין. במעמקי לבי הבנתי שאני עדיין לא מוכנה כרגע, ואיפה שהוא קיוויתי שזה לא יקרה. הרגשתי שאני עדיין לא נקייה מספיק, שעליי לעבור תהליך של ניקוי כל ההחזקות שלא שחררתי בפעם הקודמת. חלק מהדברים הם פחד מסבל, רצון לברוח מקארמה, מכאב, ומקשיים לא צפויים.

התחלתי לחזור על אותה הטעות שאני רוצה לקבוע ולהחליט מתי בדיוק זה יקרה ואיפה, ובעצם הבנתי שאני צריכה לוותר על האגו שלי ועל הרצון לשליטה. להיות בוו-ווי ופשוט לנקות את עצמי מהחזקות, לקחת זאת כהזדמנות בטיפוח ולתת לאלוהויות להשלים את התהליך.

מתוך הרצאה שביעית "הנושא של הריגה" בג'ואן פאלון:

"…אנחנו רואים גם מצב כזה: כשאדם נולד, בממד מסוים תהיה צורת הקיום של כל חייו. זאת אומרת לאן שהחיים שלו יגיעו ומה שהוא יעשה, הכל נמצא שם. מי תכנן את החיים שלו? ברור שחיים גבוהים עשו את זה. למשל, בחברת האנשים הרגילים, אחרי שאדם נולד הוא שייך למשפחה, לבית ספר ואחרי שהוא גדל, למקום עבודה.  יהיו לו כל מיני קשרים בחברה דרך העבודה שלו. זה אומר שהתכנון של כל החברה כבר נקבע מראש."

הבנתי שלכל אדם שנולד תוכנן הכול מראש, ואינני צריכה להתערב. הבנתי שזהו תהליך אלוהי גבוה מאוד ועליי רק לאפשר לגופי את השקט, להיות בוו-ווי ולתת לחיים הגבוהים להחליט.

אנו נמצאים עדיין בתוך התהליך ושואפים להמשיך לסלק את ההחזקות ולפעול נכון על פי ההבנות שלנו על בסיס הפא.

אלו הן הבנותיי בתקופה זו אנא העירו בחמלה אם יש דבר שאינו ראוי, תודה.