אני אשת מחקר בתחום כלכלת המאקרו. בשנת 2008 כתבתי דו"ח והפצתי אותו לכול אנשי הסגל המרכזיים שאחראים על מחלקות שונות בחברה שלנו. בדוח חזיתי שהבורסות ברחבי העולם והכלכלה העולמית יגיעו לשיאן ומיד יתדרדרו למשבר ושייקח לפחות 18 חודשים לתקן את המצב.

כפי שחזיתי, סערת משבר המשכנתאות הנחיתה מהלומה קשה מאוד על הכלכלה העולמית והבורסות קרסו. במשך זמן מסוים הדו"ח שלי הפך לנושא השיחה החם ביותר ומחלקות שונות הזמינו אותי לדבר בפניהן. אך מחיאות הכפיים שקיבלתי לא הביאו לי שום שמחה. ברגע קריטי כמו של חיים ומוות, כל החזקה לתהילה ולרווח הופכת לפעוטה לגמרי.

התנסיתי במבחנים רבים של חיים ומוות מאז שאבי אושפז בבית-חולים בחודש מאי 2008. הרגשתי אבודה, מיואשת, מלאת פחדים וחסרת אונים. הייתי עצובה מאוד אך לא הצלחתי לשוחח עם אף אחד. הייתי מודאגת מאוד ממצבו של אבי והרגשתי אומללה.

יום אחד במהלך לימוד הפא הקבוצתי, שאלתי את עצמי לפתע: האם אני באמת הולכת לבזבז את חיי בצורה כזאת (בתחושת אומללות ממצבו של אבי)? האם זו הדרך הנכונה לחיות? האם זהו המצב הנפשי שמטפח אמור להיות בו? החלטתי להוציא את עצמי מהמצב הנפשי הזה. על-אף שלא ידעתי בבטחה כיצד אני אמורה לעשות זאת, ידעתי שאינני יכולה להמשיך כך.

בפגישת לימוד פא אחרת, עמיתי המתרגלים הזכירו שה-DPA (להקת אמנויות הבמה השמימיות) תתחיל בקרוב במסעה העולמי השנתי ובשנה זו במיוחד (2009), עלינו לקדם את מופע ה-DPA לאנשים מהמגזרים הפיננסיים והפוליטיים וכן לאנשים העוסקים באמנויות ולהבהיר להם את העובדות. עמיתי המתרגלים שיתפו בהתלהבות את ההתנסויות שלהם בקידום ה-DPA מול האנשים בהם הם נתקלו. זה היה מאוד נוגע ללב והרגשתי שעל אף שלמדתי את הפא במשך זמן כה רב, עדיין לא ידעתי כיצד להבהיר את העובדות בצורה יעילה ובחכמה.

אנשי מחלקת המכירות בחברה שלנו אמרו לי שהם מעוניינים שאעזור להם להציג ללקוחותיהם את התחזיות הכלכליות שלנו לשנת 2009. תוכננה עבורי סדרת סיורים כדי שאשוחח עם אנשים ברמות גבוהות בתחום הפיננסי בנוגע לתחזית הכלכלית לשנת 2009.

בדרך כלל לא הייתי מוכנה לעשות דברים כאלה וגם לא הייתי מקבלת לכך רשות מהמפקח שלי, כיוון שזה לא היה בתחום אחריותנו. אך בגלל שהמוסד הפיננסי הראשון שהם תכננו עבורי בסיור, הפקיד סכום של 10 מיליארד דולר טיוואני בחברה שלנו, היה קשה לסרב להם. בסופו של דבר, המפקח שלי הסכים בחוסר רצון שאפעל על-פי התכנית. למחרת, מנהל מחלקת המכירות סיפר לי שיו"ר מועצת המנהלים של המוסד הפיננסי וגם המנכ"ל שלו ישתתפו בפגישה ויעץ לי להתכונן לכך נפשית. לפתע עלה במוחי רעיון: האם הם אינם המטרות העיקריות שאליהן אנחנו צריכים לכוון בקידום מופע ה-DPA? אולי אוכל לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לקדם בפניהם את מופע ה-DPA.

ברגע שהמחשבה הזאת עלתה, נתקלתי בהפרעות והייתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי עמוקות שהכוחות הישנים באמת מפריעים לנו. קודם כל לא הצלחנו לקבוע סופית את מועד הסמינר. פגישות מתוכננות אחרות חפפו לתאריכים שקבענו בכל פעם שקיבלנו החלטה על כך. אחרי ששינינו את התאריכים שלוש פעמים, תוכננה לי פגישה חשובה נוספת לאותו זמן. המפקח שלי רצה שאשנה את מועד הסמינר, כדי שלא אפספס את שאר הפגישות. הרגשתי לא נוח לבקש שוב לשנות את מועד הסמינר, כך שהלכתי לדון בכך עם המפקח שלי. להפתעתי, המפקח שתמיד היה אדיב, השתנה לפתע לאדם שונה לחלוטין וכשהעליתי את הבעיה הוא נראה כלל לא מאושר. הוא ענה בכעס שזה לא עניינו. אוכל למצוא מחליף שילך במקומי לסמינרים האלה. ממש לא יכולתי להאמין שדבר כזה מגוחך יכול לקרות. מתרגלים עמיתים בחברה שלי שלחו מחשבות נכונות ביחד ובסופו של דבר מועד הפגישה הפנימית שלנו השתנה ויכולתי להגיע לסמינר.

במהלך הנאום שלי בסמינר, כל מילה שאמרתי הייתה ברורה ומדויקת והנאום המשיך בצורה חלקה. הרגשתי שראשי היה ברור מאוד. נראה היה שהזמן והמרחב עצרו שם וכולם הקשיבו לי בתשומת לב רבה. מעולם לא הרגשתי רמה כזאת של בהירות במחשבתי. זה היה ממש נס.

הנאום שלי תוכנן למשך שעה אבל סיימתי אותו בכוונה תוך ארבעים דקות, כך שיהיה זמן לשאלות ותשובות ואחריהן אוכל לפנות ולהציג את מופע ה-DPA. המשכתי הלאה במשך 15 דקות ואנשים עדיין המשיכו לשאול שאלות. התחלתי לדאוג מעט וניסיתי להחליף את הנושא למופע ה-DPA.

הוצאתי את הכרזה של ה-DPA ושאלתי אותם מה עשו האנשים בארה"ב בתקופת השפל הגדול של שנת 1929. הם ענו: הלכו לסרטים, קראו, חיפשו חיזוק נפשי חיובי וכו'. חשבתי שעלי לשתף אותם כעת במידע לגבי להקת אמנויות הבמה בעלת ההשראה הרבה ביותר, המציעה את כוח הטוהר והיופי לכל האנשים מכל הגזעים ומציגה על במות ברמה עולמית – להקת אמנויות הבמה השמימיות. הודות לבסיס המוצק שהנחתי קודם לכן במהלך נאומי, השינוי הפתאומי בנושא כלל לא היווה בעיה וכולם הקשיבו בתשומת לב. בסופו של דבר השמעתי להם קליפ המקדם את המופע ואורכו 65 שניות והוא סגר בצורה נחמדה את המצגת שלי. מיציתי כול דקה.

לאחר המצגת, קבוצת אנשים ניגשה לשוחח איתי. מנהלת אחת העוסקת במסחר אגרות חוב ציבוריות אמרה לי: "זה היה ממש מוזר, הקליפ הקצר הזה גרם לי להרגיש שאני עומדת לבכות. זה היה ממש נוגע ללב". הופתעתי לשמוע את מה שאמרה והרגשתי שהכוח החודר של הדאפא הוא בלתי יאומן.

בדרכנו חזרה לחברה, אחד מחברי לעבודה אמר לי: "הייתי ממש המום כשדיברת ללא כתב היד. לא הייתי בטוח מה את מתכוונת לומר וחששתי שאת עלולה להפחיד את הלקוחות. את אדם הגיוני מאוד ובכול זאת דיברת עם רגשות עמוקים כול כך. המלצת על המופע בכנות. אני בטוח אקנה כרטיסים ואצפה בו". (מאוחר יותר הוא קנה שישה כרטיסים).

חבר אחר לעבודה אמר לי: "גדלתי בניו יורק. אם ה-DPA מצליח להציג בברודווי עשרה מופעים ברציפות, זה בוודאי מופע מצוין. ללא ספק אקנה כרטיסים למופע" (בסופו של דבר הוא קנה עשרה כרטיסים).

למחרת, מנהל מחלקת המכירות התקשר אלי וסיפר שהמשובים שהתקבלו מהלקוחות היו מצוינים. הוא אמר שהוא יארגן עבורי מספר שיחות נוספות והוא הודה לי שוב ושוב על העזרה שנתתי בהתנדבות. במילים אחרות, ההישג היה שלהם והעבודה נעשתה על-ידי.

מספר מושגים אנושיים הופיעו בלבי והרגשתי קצת לא מאושרת. לאחר מכן חשבתי שהוא הציע לנו במה כל כך טובה להבהיר את העובדות, אני צריכה באמת להודות לו. הוא הציע לי את התשלום הטוב ביותר ועלי להיות מאושרת באמת מכך שאני יכולה לנצל את ההזדמנות עבור הדאפא.

יומיים לאחר מכן, מחלקת המכירות ארגנה עבורי ארוחת צהריים עם מנהלי הכספים של חמש חברות גדולות, כדי שאוכל לשוחח איתם על נקודות מבט כלכליות לשנת 2009. מאחר וזו הייתה שיחה במהלך ארוחת צהריים, לא היה נוח להראות מצגת בעזרת המחשב. התחלתי לחשוב כיצד אוכל להעלות לשיחה את נושא ה-DPA. בארוחת הצהריים כולם התבטאו בבהירות ושיתפנו את השקפותינו על המצב הנוכחי. כשהמתנו למנה האחרונה ולפירות, ציינתי שכיום גם אנשי המעמד הבינוני חוששים מאובדן מקומות העבודה שלהם ושיש די הרבה הפרעות ותסיסה בחברה. אמרתי שעל-אף שהאנשים הנוכחים במפגש שלנו אחראים על סכומי כסף גדולים ויש להם משכורות גבוהות מאוד, ייתכן שיש להם חששות דומים. אמרתי שנסיבות חיוביות יוצרות גיבורים, אבל במקרה של נסיבות שליליות, לא יהיו לאנשים מספיק הזדמנויות להפגין את יכולותיהם ואת כישרונם. אמרתי להם שהדבר שאנחנו זקוקים לו במיוחד כרגע הוא לחזק את הלבבות שלנו. ואז הוצאתי את דף המבוא של ה-DPA, חילקתי אותו לכל הנוכחים וסיפרתי להם בפרוטרוט על המופע. מנכ"ל חברה גדולה אחת אמר לאחר שקרא את הדף שזה מצוין ואמר שגם לו יש משהו טוב לשתף עם כולם. הוא החל לקדם מוזיאון וקונצרט המקושרים לחברה שלו והוא הציע כרטיסים בחינם. חשתי שסגן מנהל מחלקת המכירות שלנו החל להרגיש חוסר נוחות.

לאחר הסמינר, ביקשתי את דעתו של אחד מהמנהלים בחברה שלנו על המצגת שלי. להפתעתי הוא ציין שזה היה הסיום הטוב ביותר והמצב של החברה שלנו ברגע הנוכחי הוא כול כך רציני שה-DPA היה הפיתרון המוצלח ביותר. הוא גם ציין שהתחזית שלנו למצב הייתה באמת שונה משל אחרים. בשלב זה הבחנתי שסגן המנהל החל לחייך שוב. המשכתי לשתף את ההתנסות שלי בצפייה ב-DPA. סיפרתי להם שעבדתי עם מספרים במשך כול היום ואולי אני מעט קהת חושים בהתייחסותי לדברים. לאחר שצפיתי ב-DPA, למדתי מהתנועות מלאות החן של הרקדניות את העדינות והרכות של להיות אישה. אולי מה שאמרתי נגע בנקודה בלבו ואחרי שחזר למשרדו הוא ביקש מיד ממזכירתו לומר לי שהוא יקנה ארבעה כרטיסים יקרים כדי שייקח את משפחתו לצפות במופע.

ברגע שהתפתחה אצלי המחשבה להבהיר את העובדות ליצורים החיים באמצעות הצגת ה-DPA במסגרת עבודתי המקצועית, מספר חסר תקדים של סמינרים מסוג זה אורגנו בזה אחר זה. אני מודה לעמיתי המתרגלים על התמיכה והשיתוף. חלקם אף הראו לי באופן אישי כיצד לעשות זאת וסיפקו לי חומרי הסברה וקליפים כמו גם מספר נקודות לשיחה. כול זה אפשר לי לממש את אחריותי כמתרגלת על אף שלא היה לי מושג כיצד והיכן להתחיל. נוסף לכך, אנחנו מבינים שהבהרת העובדות אינה עניין של מתרגל אחד או שניים שהוארו לחשיבות העניין. הודות לשיתוף מספיק ולשיתוף פעולה עם אחרים אף פעם לא הרגשתי שאני בודדה. אפילו כשהלכתי לסמינר משלי הרגשתי אין ספור מחשבות נכונות המלוות אותי והן עזרו לי לסלק את ההפרעות בממדים אחרים. אני מקווה שאנחנו יכולים להמשיך לשמור על מחשבות נכונות ועל מעשים נכונים ולהבהיר את העובדות לאנשים עם יחסים גורליים בעזרת ההזדמנויות שאנחנו מקבלים.

נהגתי להרגיש טרודה מאוד ואומללה בגלל מחלתו של אבי, אבל כיום הצלחתי לצאת מהתהום הזאת ואני מלאה באנרגיה. אני באמת מאמינה שמחר יהיה אפילו יום יפה יותר.