ה-25 באפריל הוא יום שאף אחד לא ישכח. כמתרגלי דאפא, היום הזה הוא בלתי נשכח, משום שהוא מהווה ציון דרך לצעדם הראשון של תלמידי הדאפא בתקופת תיקון הפא, והוא בעל השלכות היסטוריות רבות משמעות. מאותו יום והילך, הדאפא החל את הופעתו על במות העולם כולו.

בסביבות ה-20 לאפריל 1999, עמיתיי המתרגלים ואני התוודענו לאופן בו מתרגלי טיאן-ג'ין הבהירו את האמת לכתב עת שפרסם מאמר בגנות הדאפא. לאחר מכן, ב-23 בחודש, נודע לנו שמשטרת טיאן-ג'ין עצרה יותר מ-40 מתרגלים וב-24 באפריל, מספר מתרגלים הודיעו על כוונתם לנסוע לבייג'ינג כדי למחות, והחלטתי להצטרף אליהם. עוד באותו הלילה עלינו על רכבת לכיוון בייג'ינג. בבוקר המחרת, בערך בשעה 5:00 הגענו לבייג'ינג. לאחר שאכלנו ארוחת בוקר קלה, הזדרזנו לכיוון רחוב פו-יוֹאוּ, קרוב למשכן הממשל המרכזי, ג'ונג-נאן-האי. מהאוטובוס יכולנו לראות מתרגלים רבים מתקדמים לכיוון בניין המחלקה לתלונות הציבור של משרד הפנים, הממוקם ברחוב פוּ-יוּ. ירדנו בתחנת האוטובוס הממוקמת ברחוב פו-יוֹאוּ.

כשהגענו (בחברתם של מתרגלים רבים אחרים) לפינת הרחובות פו-יוֹאוּ וצ'אנג-אן, עצרו את התקדמותנו, אך כעבור זמן מה אפשרו לנו להתקדם צפונה לאורך רחוב פוּ-יוֹאוּ.

הלכתי צפונה עד שהגעתי לשער הצפוני של ג'ונג-נאן-האי ושם כבר נכחו מתרגלים רבים. הם הסתדרו במספר שורות, בהתפרשם למזרח ולמערב. היות שמתרגלים רבים הגיעו למקום בשעה מוקדמת יחסית, רבים מהם טרם הספיקו לאכול ארוחת בוקר כך שכמה מהם ישבו מאחור ואכלו את ארוחות הבוקר שלהם. האנשים בשורה הראשונה עמדו כולם. כשהם התעייפו קבוצה אחרת הייתה מחליפה אותם ועומדת במקומם. כך המתרגלים עמדו במקום משעות הבוקר ועד השעה 4 אחרי הצהריים. אף על פי שאנשים רבים נכחו במקום, זירת ההתרחשות הייתה מסודרת למדי. אם מתרגלים הבחינו בבדל סיגריה או בפיסת נייר על הקרקע, הם היו מרימים אותם.

המתרגלים גם הקפידו לא לחסום את המדרכה בפניהם של עיוורים. באותה שעה, העוצר ברחוב פו-יוֹאוּ טרם החל, ועוברי אורח עדיין הסתובבו במקום. אדם רכוב על אופניו נעצר מולנו ושאל למה אנחנו נמצאים שם. אמרתי לו: "משטרת טיאן-ג'ין עצרה עשרות מתרגלי פאלון גונג, והגענו לכאן כדי לבקש את שחרורם". נדמה היה כי אדם זה כועס מאוד, והוא אמר לי: "אתם יותר מדי חצופים!" והוא עלה על אופניו והמשיך בדרכו. רבים מהמתרגלים שנכחו במקום אינם מבייג'ינג. היה זה יום נפלא בלי שום רוח.

עשרת אלפים מתרגלים הגיעו ועזבו בשקט, ללא המולה ואלימות. אין תקדים למחאה שכזו. כל מה שדרשנו היו זכויות האדם הבסיסיות ביותר וחופש האמונה.

מאז שנת 1999 המתרגלים הלכו והתבגרו, ויותר ויותר יצורים חיים זכו להבין את האמת.

אנו קוראים לכל אנשי העולם לשים לב ולעזור להביא לסיום הרדיפה של "אמת-חמלה-סובלנות". יהי רצון והאדיבות והיושר יזהרו לעד בעולם האנושי.