המורה כיבד את מחוז גואן בפעם השנייה

ב-12 במאי 1993, כשהמורה לימד את הפא בלין-צ'ין הוא החליט לבקר במחוז גואן ולהיפגש עם המתרגלים. בסביבות השעה 14:30 המורה נתן במשך יותר משעה הרצאת פא בחדר הוועידות של היקב במחוז גואן.

מר שין צ'נג-פו מאגודת הצ'י-גונג הסינית הוא מלין-צ'ין. כפי שעשה מר האן יו-אן ממחוז גואן, גם מר שין הציג את הפאלון גונג לאנשים בעיר מולדתו. המורה קבל את ההזמנה מאגודת הצ'י-גונג של לין-צ'ין וביקר בלין-צ'ין בבוקר ה-7 במאי. הוא שהה במלון לין-צ'ין (שנקרא בעבר בית הארחה של הממשל העירוני). כיום, בית ההארחה הקטן בו המורה שהה, האולם בו נערכו הסמינרים של הפאלון גונג והמסעדה בה המורה סעד עם המתרגלים כבר לא קיימים עוד. ב-8 במאי, בשעות הערב אנשי רשות השלטון העירוני ואנשי הסגל ערכו למורה טקס קבלת פנים באולם הוועידות של בית הארחה של ממשל העירוני ("בית הארחה") ומר לי, יו"ר אגודת הצ'י-גונג של לין-צ'ין נשא נאום ודיקלם פואמה. "בשם האנשים מכל שכבות החיים בלין-צ'ין" אמר מר רונג-קאי: "מאסטר לי ברוך בואך ללין-צ'ין. תודה לך על שאתה מעניק את הפא ומעביר לנו את האוצר הזה". בטקס קבלת הפנים השתתפו מעל 30 איש ממחוז גואן. לאחר מכן המורה הלך לאגודת הצ'יגונג המקומית כדי להעביר להם דיווח. (יכול להיות שזה היה סמינר הפאלון גונג הראשון בלין-צ'ין. מר שין צ'נג-פו ומר האן יו-אן השתתפו שניהם).

בערב ה-8 במאי חלק ממתרגלי מחוז גואן הגיעו לבית הארחה בשעות שונות. מר לי פנג (שם בדוי) מלשכת התחבורה של מחוז גואן היה ביניהם. הוא היה משותק ממותניו ומטה ולא היה מסוגל לנהל את חייו באופן עצמאי. בגלל שהמורה ריפא אישה בגיל המעבר ממקום עבודתו של מר לי פנג הוא בקש מבני משפחתו שיקחו אותו למורה בלין-צ'ין והוא התחנן בפני המורה שירפא את מחלתו. המורה היה עסוק, ולכן מתרגלים ממחוז גואן פנו לאחות הבכירה ליו. (קיים מנהג סיני לכנות אישה מבוגרת שאינה שייכת למשפחה ואינה מבוגרת מספיק כדי להיות דודתך "אחות בכירה" כסימן לכבוד ולחיבה). היא סייעה למורה בהדרכת תרגילי הפאלון גונג. המורה שחרר את יכולותיה העל טבעיות והרשה לה להשתמש ביכולות האלו ולטפל במחלותיהם של אנשים (ללא תשלום). האחות ליו טיפלה במר לי פנג בחצר בית הארחה. מספר מתרגלים ותיקים ממחוז גואן נעמדו במעגל מסביב ללי פנג ולאחות ליו. היא נגעה בעוצמה באזור הבעייתי של מר לי כדי להדוף את קארמת המחלה שלו וסילקה את הגורמים הרעים מגופו. תוך זמן קצר, לי פנג נעמד על רגליו והחל ללכת כאדם בריא. הוא נראה מאושר כילד. ב-9 במאי, לי פנג ואשתו סון צ'ינג (שם בדוי), זכו למזל הטוב לסעוד ארוחת בוקר עם המורה. חבל שבסופו של דבר לי פנג ויתר על תרגול הפאלון גונג. בהזדמנות זו אנו מעוניינים להזכיר למתרגלים ולאלו שאינם מתרגלים, שעדיין מתמהמהים: "יהיה זה חסר תועלת לבכות על חלב שנשפך, כאשר ההזדמנות הגורלית כבר לא תתקיים".

בבוקר ה-9 במאי, מתרגלים ממחוז גואן המתינו למורה בחצר בית הארחה. מספר מתרגלים ותיקים רצו לבקש מהמורה לבחור מקום בפארק עבור קבוצת התרגול המקומית. לאחר שהמורה הגיע לחצר, כולנו הלכנו בעקבותיו, חצינו גשר קטן בוון-שווי ונכנסו לפארק הציבורי. ליד הכניסה לפארק עומד בניין בסגנון ארכיטקטוני סיני מסורתי. היה שם גבר שהתאמן בשירה. המורה לא עצר שם. כשהגענו לחורשת במבוק במזרח ראינו כמה אנשים שתרגלו סוג כלשהו של צ'י-גונג. הם ניערו את ידיהם ואת רגליהם בעת שצעקו בקול רם. המורה חייך מהמראה הזה אך לא העיר כלום. הוא הלך סביב הפארק ובחר מקום בצידו הדרומי של המבנה הישן.

לאחר שעזבנו את הפארק, עצרנו ליד דוכן אוכל שהוצב מול מוזיאון העיר לין-צ'ין. המורה הורה לכולם לשבת ולאכול ארוחת בוקר. לאחר שהמורה התיישב, מתרגל ממחוז גואן הביא לו ארוחת בוקר. המורה אכל ביצה עין, לחמנייה מאודה וצלחת מרק טופו. המתרגלים ממחוז גואן רצו לשלם עבור ארוחת הבוקר של המורה, אך הוא לא הסכים לכך. לבסוף האחות הבכירה ליו שילמה עבור ארוחת הבוקר של כולם, אך למעשה היה זה המורה ששילם עבור ארוחת הבוקר של כמה עשרות מתרגלים. (כשכתבנו את הפסקה הזאת חשנו שלא יכולנו לבטא את אסירות התודה האין סופית שלנו למורה).

לאחר ארוחת הבוקר המורה הזמין את המתרגלים להצטלם ביחד בחזית המוזיאון. לאחר מכן הוא נתן לאחות ליו להעביר את הידיעה שהוא החליט לטפל במחלות של כ-100 אנשים בלין-צ'ין, בתקווה שהם ישמעו על הפאלון גונג בהקדם האפשרי. המורה ביקש מהמתרגלים ממחוז גואן לא לבוא אחריו כיוון שעליו להתרכז. לא כל כך רצינו להיפרד מהמורה, אך לבסוף נפרדנו לשלום. אלו מביננו שלא התכוונו להשתתף בסמינר הפאלון גונג בלין-צ'ין, חזרו לביתם.

תוך שישה חודשים בין נובמבר 1992 למאי 1993 מספר המתרגלים במחוז גואן גדל מ-100 ל-300, אך בשל סיבות שונות לרובם לא הייתה הבנה ברורה לגבי הטיפוח-תרגול. רק כתריסר מתרגלים נשארו להשתתף בסמינר הפאלון גונג בלין-צ'ין. היתר נפרדו לשלום מהמורה וחזרו הביתה.

כשמתרגלים האלו חזרו למחוז גואן הם סיפרו לכולם שהמורה היה בלין-צ'ין והמתרגלים באותו אזור ייחלו שהמורה ישוב למחוז גואן. המורה הנכבד קבל את הזמנתנו והגיע לביקור בבוקר יום רביעי ה-12 במאי. מתרגלים שקבלו את הידיעה מוקדם יחסית הגיעו השכם בבוקר לביתו של דאי הקשיש, וחיכו לבואו של המורה. [קיים מנהג סיני לכנות מכר וותיק, חבר או עמית לעבודה שאינו חלק מהמשפחה, בשם משפחתו בצירוף המילה "קשיש"]. רבים אחרים הגיעו מאוחר יותר במהלך שעות הבוקר. כולנו הרגשנו שיש לנו כל כך הרבה מה לספר למורה, אך נותרנו חסרי מילים כשפגשנו אותו. המורה ישב בכיסא ליד הקיר המערבי בחדר האורחים וענה על שאלות.

הפעם האחות ליו, "לי הצעיר" ומספר מתרגלים מלין-צ'ין הגיעו עם המורה [יש מנהג סיני לכנות אדם צעיר במילה "צעיר" כשהיא מופיעה לאחר שם משפחתו]. אכלנו ביחד ארוחת צהריים במסעדה קטנה מצפון לבית הארחה של מחוז גואן (המסעדה הקטנה כבר אינה קיימת). גב' צ'י יו-פן, סגנית ראש מחוז גואן הגיעה גם היא לאכול ארוחת צהריים ביחד עם המורה. באותו יום יותר משלושים איש אכלו אתו ארוחת צהריים.

לפני הארוחה המורה אמר:

"חזרתי לעיר מולדתי".

אחד המתרגלים שאל: "המורה, האם עיר מולדתך אינה צ'אנג-צ'ון?" והמורה הסביר

"הייתי ממחוז גואן באחד מחיי הקודמים".

הבנו למה המורה התכוון בדבריו רק לאחר שלמדנו את הפא וטיפחנו ביציבות במשך זמן מה. לא קלטנו זאת עד שמתרגל אחד מצ'אנג-צ'ון סיפר לנו שבאחד ממחזורי חייו הקודמים, המורה חי כקבצן במחוז גואן, ואז הבנו את קשריו המיוחדים של המורה עם מחוז גואן, וכמה מצוקה וסבל הוא עבר כדי להציל אנשים בגואן. (הערה: ווּ שיון, 1896 – 1838 לאחר הספירה, היה אזרח פשוט ומחנך שהשיג את ההון הנדרש להקמת בתי ספר ציבוריים בחינם באמצעות קיבוץ נדבות במשך כל חייו. מאו זה-דונג מתח פעם ביקורת על סרט סיני שהוקיר כבוד לווּ שיון).

לאחר הארוחה המורה הלך לחברת היין גואן-יי-צ'ון בע"מ (היקב של מחוז גואן). בסביבות 14:00 מתרגלים הגיעו מוקדם בצפייה לבואו של המורה. ביניהם היה מר שי יונג-ג'או, עוזר המזכיר של מחוז גואן ופקידי ממשל אחרים. בגלל שירד גשם, אחדים מהמתרגלים לא יכלו להגיע היות והתגוררו במרחק רב משם.

כשהמורה עלה לבמה כולם מחו כף. המורה סימן בידו לשקט. הרגשנו שהועברנו שישה חודשים לאחור, לימים בהם המורה לימד אותנו את הפא בפעם הראשונה. בתחילה, המורה סיכם את התפתחות הפאלון גונג ברחבי המדינה במהלך ששת החודשים שעברו. הוא הדגיש שוב ושוב את חשיבות לימוד הפא וטיפוח הנפש שלנו. המורה גם הביא לנו את הספר "הפאלון גונג הסיני" שרק יצא לאור. (לאחר שהסמינרים של פאלון גונג בלין-צ'ין הסתיימו, המורה נתן לנו, מתרגלי מחוז גואן, 100 עותקים של הספר "הפאלון גונג הסיני"). המורה גם הבטיח לספק לנו העתק של קלטות השמע מהרצאות הפא בלין-צ'ין והוא גם ענה לשאלותינו על הטיפוח. לבסוף הוא ריפא את מחלותינו. (בקהל היו גם אנשים שרק החלו לתרגל פאלון גונג וגם אנשים שאינם מתרגלים. האנשים הרגילים האלו היו ברי מזל, אבל היו אלה היחסים הגורליים שלהם עם פאלון גונג שהביאו אותם לשם).

כשהוא עומד על הבמה עם מיקרופון בידו השמאלית, המורה אמר לנו לחשוב על המחלות שמהן אנחנו רוצים להרפא ולעמוד רגועים כשעינינו עצומות. (אלו שלא היו חולים התבקשו לחשוב על המחלות שחלו בני משפחותיהם). המורה נופף בידו הגדולה ותפס משהו בלתי נראה מהכיוון שלנו. לאחר מכן הוא שאל:

"איך אתם מרגישים?"

אחדים אמרו שהם מרגישים שנרפאו, אך אחרים אמרו שלא נרפאו. המורה אמר:

"ארפא עוד אחת ממחלותיכם. אלו עם תכונת הארה טובה הם ברי מזל היות ולא ניתן לרפא מחלות באופן מקרי".

המורה שוב תפס משהו בלתי נראה. רוב הקהל נרפא, אך בודדים לא.

היו שם שתי נשים מבוגרות שהקרבה ביניהן נוצרה דרך נישואיי ילדיהם. אחת מהן סבלה כבר במשך 20 שנה מהפטיטיס B (סוג דלקת כבד, המת') ובגלל זה היא פיתחה גם מיימת (בצקת), והיא בקושי יכלה לאכול. גם הרפואה הסינית המסורתית וגם הרפואה המערבית לא הצליחו לעזור לה והיא ספרה את ימיה עלי אדמות. בשעות הבוקר בנה פנה למורה וסיפר לו על מחלותיה של אמו. המורה לקח שתי חתיכות בננה מהשולחן, החזיק אותן בין כפות ידיו למשך זמן מה, ואז הציע אותן לבן. הבן אמר שהוא לא רוצה את חתיכות הבננה. והמורה אמר

"הן לא בשבילך".

הבן הבין שהן עבור אמו החולה.

האישה המבוגרת אכלה את הבננה שהכילה את הגונג של המורה לפני ההרצאה. כשהמורה תפס בשעות אחר הצהריים את המחלות של הקהל, היא חשה במשב רוח קר נע מהכבד שלה למטה כלפי רגלה הימנית והחוצה לרצפה. עד היום הזה היא נשארה יציבה בתרגול פאלון גונג והיא אינה סובלת יותר מהפטיטיס B. האישה הזאת נוהגת על פי דרישות המורה בטיפוח העצמי, מבהירה את האמת ומצילה יצורים חיים. היא סיימה רק את שנת הלימודים הראשונה בבית הספר העממי, אך היא יכולה ללמוד את ספרי הפאלון גונג ללא קושי. במחוז גואן יש מתרגלים רבים כמוה.

כשהמורה עזב ליווינו אותו לדלת ולא רצינו לעזוב עד שמכוניתו של המורה לא נראתה יותר.

לאחר שהמורה חזר ללין-צ'ין, קבוצת מתרגלים נסעה לשם שוב בשבת, ה-15 במאי, כדי לראות את המורה. המורה לא מקבל מתנות ולא שותה יין או תה. (בחזרה למחוז גואן, מישהו הציע למורה בקבוק יין "מאו טאי" כמתנה, שהמורה דחה בנועם). המתרגלים שהגיעו ללין-צ'ין בשעות אחר-הצהריים, נכנסו לחדר המורה וראו שהוא מדבר עם אישה בגיל העמידה מלין-צ'ין שנקראת וואנג. "לי הצעיר" הזמין את כולנו לשבת והציע לנו תה ותפוזים. לאחר שהמורה ליווה את האורחת הוא חזר לחדר ודיבר איתנו. גם המורה הציע לנו תה ותפוזים ולאחר מכן הוא הרים את הכוס ושתה. ראינו עלי תה בכוסו של המורה ושאלנו איזה סוג תה זה היה. המורה הצביע על רווי ואמר שזה התה שלו. "רווי הקשיש" חייך. המורה חרג ממנהגו והסכים לקבל שקית תה שהוצעה לו על ידי "רווי הקשיש".

רווי הקשיש החזיק בידו תמונה של המורה כשהוא יושב במדיטציה לבוש באפודה ובידו השניה היה העתק של הספר "הפאלון גונג הסיני" שרק יצא לאור. בעמוד הראשון של הספר המורה כתב שתי שורות:

"טפח במסירות בפא הנכון. טפס גרם מדרגות נוסף" (תרגום לא מדויק)

(מאוחר יותר מתרגל מפרובינציית שאן-שי שאל את הספר, אך הוא הוחרם על-ידי לשכת הביטחון הכללי של משטרה מחוז גואן). מתרגלים אחרים הביאו לביתם העתקים של תמונות המורה. המורה הביא עותקים רבים של הספר "פאלון גונג הסיני" לסמינרים בלין-צ'ין. לאחר הסמינר המורה נתן את רוב הספרים למתרגלים ממחוז גואן.

גשם דקיק טפטף לפני ארוחת הערב, והוא רענן את האוויר. קבוצת מתרגלים הצטלמה עם המורה בחצר. לאחר מכן המורה הזמין אותנו לאכול יחד ארוחת ערב. "רווי הקשיש" הביא ארגז מיץ והתחלק עמנו. זכרנו את המיץ הזה כמיץ הטוב ביותר ששתינו אי פעם.

לאחר ארוחת הערב המורה העביר את ההרצאה האחרונה בלין-צ'ין. נערך טקס סיום פשוט לפני שהשיעור החל. מתרגלת שסבלה מסרטן שד סופני נרפאה באותה שעה. היא הייתה כה נרגשת עד שכמעט נחנקה בדמעותיה. היה זה רגע מאוד מרגש ובלתי נשכח.

לאחר שהמתרגלים סייומו את נאומיהם, המורה החל לענות על שאלות. מספר מתרגלים מלין-צ'ין הרגישו חום והם הזיעו מאוד. גם אנחנו הרגשנו מאוד רדומים. שוטר ממחלקת ביטחון הציבור שעל פי רוב היה מאד אנרגטי עצם לאט לאט את עיניו. הוא ניסה להישאר ער, אך בסופו של דבר הוא נרדם. למרות זאת הוא שמע בשנתו את הרצאת המורה ולא הפסיד מאום.

בבוקר יום ראשון ה-16 במאי המורה היה מתוכנן לחזור לבייג'ינג. מתרגלים מלין-צ'ין שכרו טנדר ומתרגלים ממחוז גואן הגיעו לחצר בית הארחה מוקדם בבוקר וחיכו להיפרד מהמורה. המורה ירד במדרגות ולחץ את ידייהם של כל המתרגלים שהגיעו ממחוז גואן. לא התלהבנו לראות את המורה נכנס לרכב והרכב החל לנסוע . לא יכולנו לשאת זאת יותר ורצנו בעקבותיו. אחת התלמידות פרצה בבכי. גם עיניהם של מתרגלים אחרים כוסו בדמעות. על אף שהטנדר נסע לאיטו, הוא התרחק מאתנו יותר ויותר.

המורה התכונן לכבד את מחוז גואן בפעם השלישית

בינואר 1994 המורה העביר בפעם הראשונה את סדרת ההרצאות בג'י-נאן. הסמינר נערך בבית הספר לקבוצת הנוער של המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) בג'י-נאן שפרובינציית שאן-דונג. ב-27 בינואר, בסביבות השעה 07:00 בבוקר, "רוי הקשיש", "דאי הקשיש", מר דו (יו"ר ועדת המדע) ושלושה גברים נוספים נסעו לתחנת ג'י-נאן המערבית לאסוף את המורה. גם ארגון המארחים בג'י-נאן שלח אנשים להביא את המורה מהתחנה.

לאחר ארוחת הבוקר ולאחר שהמורה נרשם במלון, הוא הלך לאולם ההרצאות של בית הספר. בסביבות השעה 10:00 בבוקר תוכנן שהמורה יגיש דוח על צ'יגונג. אולם ההרצאות גם היה מוכר בכינויו "אודיטוריום קטן". הוא היה ממוקם סמוך לכניסה לבית הספר בצד הצפוני ודלתו פונה דרומה. אולם ההרצאות יכול להכיל כ-600 בני אדם. גם כ-40 מתרגלים ממחוז גואן השתתפו בסמינר. באולם ההרצאות לא הייתה שום דלת צדדית או דלת אחורית, כך שכולם נאלצו להיכנס דרך הדלת הראשית. לכן כולם הסתכלו כל הזמן לכיוון הכניסה הראשית, מצפים בהתרגשות להגעתו של המורה.

קרוב ל-10:00 בבוקר הופיע המורה עם בתו ומתרגלים ממחוז גואן התקרבו אליו. המורה לחץ את ידינו וכשחיוך על פניו הוא צעד לעבר הבמה. הוא הגיע בזמן. מלבד מתרגלים ממחוז גואן ומתרגלים ותיקים אחרים, היו באולם מעט אנשים שידעו משהו על פאלון גונג כך שהקהל לא הריע בחום למורה. לאחר מכן עלה לבמה יו"ר ועדת המדע של מחוז גואן והוא העניק למורה את הכבוד הרב בשם כל מתרגלי הפאלון גונג ממחוז גואן. היו"ר גם דיווח בקצרה על התפתחות הפאלון גונג במחוז גואן ועל השיפור הרוחני והפיזי שחוו המתרגלים. הוא גם סיפר על כמה אנשים שנרפאו ממחלותיהם כתוצאה מתרגול הפאלון גונג. לאחר מכן הוא הציג מכתב איחולים ממתרגלים במחוז גואן אשר איחלו למורה הצלחה בסמינרים הראשונים בג'י-נאן. הקהל הריע בקול.

המורה לימד את הפא במשך כשעה. דמי הכניסה להרצאה היו חמישה יואן לאדם. אנשים רבים שינו את דעתם והחליטו להישאר בג'י-נאן ולהשתתף בסמינר של המורה כך שהם קנו מיד כרטיס כניסה לסמינר כולו. דמי הכניסה לסדרת עשרת ההרצאות היו 40 יואן לתלמיד חדש ו-20 יואן למתרגל שכבר השתתף בעבר בסמינר של הפאלון גונג. זו האמת באשר לדמי הכניסה שנגבו להשתתפות בסמינר של המורה. ג'יאנג זמין ואנשיו שיקרו ורימו כשסיפרו לכל האומה שהסמינרים של המורה היו יקרים.

המורה עזב את אולם ההרצאות רק אחרי כל התלמידים. מר לי שוּה-שיו (שם בדוי) היה הראשון שראה את המורה יוצא מהאולם אז הוא קרא למורה ועורר את תשומת ליבם של האחרים. רבים שזה עתה קנו את הספר "הפאלון גונג", נגשו למורה וביקשו את חתימתו על הספר. המורה נענה בנועם, הוציא את העט שלו וחתם על ספריהם של המתרגלים החדשים. מכוניתו של "רוי הקשיש" חיכתה. המורה לא נכנס למכונית עד שלא סיים לחתום על כל הספרים. היה זה קרוב ל-12:30 והמורה לא נח כבר למעלה מעשר שעות.

המכונית פנתה לצידו המזרחי של רחוב ג'ין-שי ופנתה צפונה לרגלי ההר יאן-זי. כעבור זמן מה המכונית עצרה בחזית מסעדה בצידו המזרחי של הרחוב. "רוי הקשיש", ועדת המדע של מחוז גואן ואגודת הצ'יגונג המחוזית קבלו את פני המורה עם ארוחה. תפשנו שני שולחנות וכעשרה מתרגלים הצטרפו למורה לארוחת הצהריים.

לאחר ארוחת הצהריים לי שוּה-שיו פתח למורה את דלת המסעדה. לאחר שהמורה ירד במדרגות, הוא פתח את דלת המכונית עבור המורה. המורה התיישב לצד הנהג. לאחר ששוּה-שיו סגר את דלתו של המורה, המורה פתח את החלון, וכשפניו מופנות מזרחה הוא אמר לו:

"הגונג של מתרגלי מחוז גואן עולה בהתמדה".

אנחנו מאמינים שאנו זוכרים את מילות המורה מילה במילה. במהלך ארוחת הצהריים, המורה גם סיפר ל"רוי הקשיש" שהשמיים מעל מחוז גואן מסוככים באור אדום.

לאחר שחזרנו לבית הארחה, לי שוּה-שיו נשא לקומה הרביעית תיבת תפוחים, מתנה מועדת המדע. לאחר מכן נפרדנו לשלום מהמורה. "רוי הקשיש" היה האחרון שיצא. המורה רצה ללוות אותו, אך הוא התחנן בפני המורה שיעצור בקומה השנייה. כאשר אמר מילים אלה עיניו מלאו בדמעות. גם המורה לא התלהב לראות אותו עוזב. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את המורה.

רוב מתרגלי מחוז גואן ידעו שהמורה ביקר במקדש הבודהיסטי לינג-יאן, לכן חלק מאלו שהשתתפו בסמינר שנערך באותם ימים ניצלו את ההזדמנות לבקר במקדש ולעקוב אחר דרך בה הלך פעם המורה. מתרגלים אלה הלכו לראות את המורה באותו לילה לאחר ההרצאה. המורה היה עסוק מאוד, אך נפגש אתם בכל זאת. הוא ביקש מ"לי הצעיר" לחלק בין המתרגלים את האגסים המערביים. אחד המתרגלים אמר "אשמור את האגס לאמי, היא לא חשה בטוב. האם אני יכול לבקש מהמורה שישלח גונג לאגס הזה? הייתי רוצה להביא אותו לאמי". המורה לקח את האגס, החזיק אותו במשך זמן מה בין שתי ידיו והחזיר לו אותו. לאחר מכן המורה נתן לו אגס נוסף. ישבנו עם המורה במעגל ואכלנו את האגסים. המורה היה מרוצה מאוד. שלושה מהמתרגלים אמרו שיהיה עליהם לחזור הביתה למחרת בבוקר בגלל עבודתם. המורה שאל

"האם אתם חייבים לחזור?"

שניים מהם הסבירו למורה על המצב במקום עבודתם ואמרו לו שהם חייבים לחזור. לאחר שהקשיב להסבריהם, המורה החריש במשך זמן רב. לבסוף המורה אמר:

"אם אתם חייבים ללכת, ניחא". (המורה לא התלהב לראות אותם עוזבים).

אחד מהשניים אמר "אבל אחזור!" שוחחנו עם המורה עוד זמן מה ונפרדנו ממנו לשלום. הוא ליווה אותנו לדלת ולא שב לחדרו עד שירדנו למטה.

יומו הרביעי של הסמינר היה יום ראשון. המורה רצה לבדוק את המתרגלים במחוז גואן בפעם השלישית. כשהוא דיבר על כך שברצונו לנסוע למחוז גואן, א-הואה (שם בדוי) מתרגל ממחוז גואן שמע זאת ואמר מיד: "אם אתה בטוח שברצונך לבקר במחוז גואן, אדאג שמיד ישלחו לכאן רכב". אך עלו מספר נושאים הקשורים לגבעת טאי ולהר צ'יאן-פו שהיה צורך לטפל בהם, לכן לא התאפשר למורה לבקר במחוז גואן.

בערב חורפי אחד בשנת 1996, מתרגל ממחוז גואן חלם חלום בו המורה הגיע כשהוא נוסע במשאית. המשאית עצרה, אך המורה לא ירד ממנה. הוא קרא ל"צ'יאן הקשיש" היות והיה לו ג'יפ. לאחר מכן הוא פתח את הדלת והזמין את המורה לצאת מהמהשאית. המורה ענה לו שהוא לא יורד מהמשאית ואז נסע לכיוון צפון מזרח. למחרת בבוקר מתרגל סיפר לקבוצה באתר תרגול: "אתמול בלילה המורה נסע מהאן-דאן לג'י-נאן והוא עבר במחוז גואן, אבל לא ירד מרכבו". זו הייתה הפעם השלישית בה המורה ביקר במחוז גואן. כדי לא להפריע לטיפוח של המתרגלים המורה עבר ועזב בשקט. אך לא היה רגע בו המורה לא חשב על כל אחד מהמתרגלים.

המורה לא רוצה להשאיר שום מתרגל מאחור. עלינו להוקיר כל דקה וכל שנייה שהמורה מקדיש לנו. עלינו לבצע היטב את עבודתנו ולממש את האחריות שלנו ואת הבטחות והתחייבות הפרהיסטורית שלנו. יש את המורה ויש את הפא. צריכה להיות לנו אמונה במורה ובפא, ומחשבות נכונות יציבות. נצליח לסייע למורה בתיקון הפא ובהצלת יצורים חיים. שום דבר לא יכול לעצור יצורים חיים מלקבל חזרה את מחשבותיהם הנכונות. מתרגלים ממחוז גואן לא יאכזבו את המורה. נעשה את שלושת הדברים שהמורה בקש מאתנו לעשות בצורה טובה עוד יותר.

כששנת 2007 נמצאת בפתח, מתרגלים ממחוז גואן היו רוצים לשתף עם כולם את המאמר הזה ומאחלים למורה המפואר שנה טובה! אנחנו המתרגלים במחוז גואן מתגעגעים מאד למורה. אנחנו מקווים שיום אחד המורה ישוב למחוז גואן ויראה אותנו.

אפילוג

תוכנו של מאמר זה מבוסס על זיכרונות משותפים מאומתים של מתרגלים שלקחו חלק באירועים המוזכרים לעיל. מטרתנו להציג רק מידע היסטורי מדויק, במיוחד פרטי הזמנים, המיקומים ובני האדם המעורבים. אם מתרגל אחר ממחוז גואן יפרסם מידע הסותר מידע זה, כגון הזמן בו ביקר המורה בפעם הראשונה במחוז גואן, והזמן והמקום בו נערכה סדרת הסמינרים של פאלון גונג הראשונה, אנא תקנו זאת.

בגלל המצב הנוכחי וההגבלות הקיימות בסין, המאמר הזה מאד מוגבל בהיקפו. אנחנו בטוחים שהוא זקוק לשיפורים. אנחנו מקווים שמתרגלים עמיתים, במיוחד אלו ממחוז גואן שלקחו גם הם חלק באירועים המוזכרים לעיל, יעניקו בטוב לבם את הצעותיהם כדי לגרום למאמר הזה להיות שלם יותר. תודה לכולכם!