מילות תלונה ומילות האשמה מתקבלות אצל השומע כקרות ומחוספסות. הן לא נעימות, חסרות כבוד, ויכולות לפגוע באדם אחר בקלות רבה. כאשר מישהו מדבר בטון יבבני או טון מאשים, זה בוודאי יביא לקונפליקט אפילו כאשר אין קונפליקט, ואולי ייפערו פערים מפרידים בין מתרגלים היכן שלא היו קודם פערים. קונפליקטים בקרב מתרגלים וחוסר שיתוף פעולה בינינו הם תוצאה של כך שהמתרגלים מתלוננים זה על זה ומאשימים זה את זה. זה יוצר פער בלתי נראה המפריד בין מתרגלים וגורם לאלמנטים שליליים ולמכשולים לטיפוח שלנו ולאימות הפא שלנו. המאסטר לימד אותנו ב"לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" (2006):

"שיפור של מטפח בהחלט לא נובע מהטלת האשמות, והוא גם לא נובע מהביקורת שלי כלפיכם כמאסטר שלכם, או מכך שאתם מבקרים זה את זה או מצביעים זה על זה. זה נובע מכך שאתם מטפחים את עצמכם."

למעשה, המתרגלים הנמצאים במצב מחשבה שכזה בעצמם מתוסכלים מזה. הם יודעים שזאת החזקה ומנסים מאוד לסלק את זה. היות שאין זה קל לעקור זאת מהשורש בבת אחת, אז כאשר מתרגלים אלה מעורבים בקונפליקט, מילים של תלונה והאשמות יכולות לצוץ מבלי משים. למעשה קיים חומר מאחורי המילים האלה, והוא מספק את האנרגיה הזאת ברציפות. החומר הזה הוא מושג מעוות המושרש עמוק, או דרך חשיבה עקשנית של "ליהנות לחפש החסרות של אחרים".

מתרגל שמתמקד כל הזמן באחרים עם עין ביקורתית כשהוא מחפש החסרות של אחרים, ואיננו מתבונן פנימה למצוא את החסרותיו הוא, בטוח יהיה קטנוני. אם כל מה שהוא רואה הוא ליקויים של אחרים, אז לבו יהיה מלא בתלונות ובהאשמות. לכן, כל פעם שמתרגל כזה מעורב בקונפליקט, הוא לא יהיה מסוגל לנהוג בסובלנות כלפי אחרים או להבין אחרים. בניגוד לכך, אם אדם יכול לראות את מעלותיהם של אנשים אחרים ולנסות למצוא את הליקויים שלו, בטוח שלבו יהיה רחב ושהוא יהיה במצב של שלווה.

מתרגלת אחת באזור שלנו התמקדה בטיפוח שלה ב"לחפש יותר את החוזקות של אחרים ולהתמקד פחות בליקויים שלהם". כשהיא נפגשת עם מתרגל, היא קודם כל מחפשת אצלו תכונות טובות, ואומדת את עצמה מולן. במהלך ועידות לשיתוף התנסויות היא שיתפה אותנו ש"כשאני עובדת עם מתרגלים אחרים או שאני ומתרגלים אחרים משתפים התנסויות, אני מסתכלת על המתרגלים עם דעה חיובית וחושבת: המתרגלת הזאת טיפחה היטב. בהיבט זה היא פעלה טוב ממני. עלי להתגבר מיד על המקומות שבהם אינני עומדת בסטנדרט ולתקן את עצמי על פי הפא". להכיר בתכונות הטובות של מתרגלים אחרים הפך להיות בשבילה מקור למוטיבציה להתקדם יותר במרץ. לעתים קרובות היא אומרת: "כשאני מסתכלת על התכונות החיוביות של מתרגלים עמיתים, לבי נמלא הכרת תודה, ואני נעשית שקטה. כל גופי מרגיש בנוח, חוכמתי גדלה, והמרחב שבלבי גדל. אפילו אם למתרגלת יש המון החסרות, אני מסוגלת להיות יותר סובלנית כלפיה ולהבין אותה יותר". לא רק שהמתרגלת הזאת היא קפדנית עם עצמה בהיבט הזה, אלא שהיא גם מעודדת אחרים לפעול טוב יותר בהיבט זה. כתוצאה מכך הרבה קונפליקטים בין מתרגלים סולקו.

כדי שמתרגל יוכל לסלק לגמרי מילים של תלונה והאשמה, הוא חייב לשנות את ההרגל של לחשוב באמצעות מושגים מעוותים, כלומר להתמקד באורח קבע בהחסרות של אחרים. יהיה עליו ללמוד להסתכל על מתרגלים אחרים עם גישה חיובית, ועם קבלה והוקרה. ההרגל של להתלונן ולהאשים יאַבֵּד אז את השורש שלו, והחומרים הלא ראויים האלה יהיו חסרי השפעה ובהדרגה יחוסלו. כאשר ההרגל של "לחפש את התכונות הטובות של האחרים" יהפוך למנגנון, האדם יגלה שמילות תלונה והאשמה מצטמצמות, והן תוחלפנה בסובלנות והבנה. סובלנות והבנה הם מצב המחשבה הנכון של מטפח. וכשאז נצביע מתוך שלווה ורוגע למתרגלים אחרים על ליקויים, הם יקבלו זאת בשמחה.