ההבנה שלי על חמלה
מאת מטפח דאפא בסין

אני זוכר משפט שהמאסטר אמר:

"כשאתה נתקל במצוקה, אותה חמלה גדולה תעזור לך להתגבר על זה". (מתוך "הפאלון גונג" גרסת תרגום לעברית 2014) .

מספר פעמים, בעיקר במצבים קשים, אני תמיד נזכר במשפט הזה ובאמת מרגיש שלחמלה יש עוצמה ללא גבול.

במהלך הטיפוח האישי בשלב הקודם לתחילת הרדיפה, השגתי הבנה רבה על חמלה. כשהייתי נחוש מאוד והרגשתי שטיפחתי היטב, הרגשתי שכל תא בגופי התמלא בחמלה ויכולתי להשפיע על אחרים. כשדיברתי עם אנשים, המילים שלי יכלו לגעת בהם עמוק. כשעברתי מצוקות והייתה בי הרבה חמלה, הרגשתי שאני מעל להישג ידו של הרוע, ואפילו כשהרוע הצליח להגיע אלי הוא לא יכול היה לעשות כלום. המאסטר עזר לי לפתור
קשיים רבים ויכולתי להרגיש שרמת הטיפוח שלי מתרוממת במהירות. שמרתי גם על מצב טיפוח טוב בעבודה, כך שהאווירה במקום עבודתי הייתה גם כן מאוזנת היטב, וזה שיחק תפקיד חיובי לאחר שהרדיפה החלה. לא הרגשתי כמעט שום לחץ [של הרדיפה] במקום העבודה, והעובדים והאחראים עליי שם גם עזרו לי במידה מסוימת.

מאוחר יותר, כשהרדיפה החריפה, עוצמת החמלה הציגה את הכוח הכביר שבה. בשנת 2008 כאשר נרדפתי במחנה עבודה בכפייה, היה עליי לחלוק חדר עם מנהיג הקבוצה המרושע ביותר שם [אסיר פלילי שסייע לענות מתרגלים]. הוא הכריח אותי לעמוד בשמש הלוהטת באמצע היום והיכה אותי בערב הבא. הוא שאל אותי שאלות ללא הפוגה, ובכל פעם שנתתי לו תשובה חיובית הוא סטר לי בפראות בפנים. הוא הכה אותי כל כך חזק שנפלתי מהכיסא כמה פעמים. הוא הכה אותי מעל ל-20 פעם והחניכיים שלי דיממו.

לא פחדתי, וגם לא כעסתי או התרעמתי. חשבתי שלמרות שהוא נראה כל כך מרושע, הוא בן אדם ויש לו גם צד טוב. המשכתי להיות נחמד אליו באמת, במחשבה שכל עוד יש בי מספיק חמלה אצליח לגעת בלבו והוא ישתנה.

מאוחר יותר למדתי שכאשר האנשים האלו נבחרו לראשונה לשרת ככלי-שרת ב"מחלקה תחת פיקוח מיוחד", הם אומנו על ידי יחידת המשטרה האחראית על שטיפת מוח באמצעות השמצות ושקרים מרושעים על פאלון גונג, והיו צריכים להיבחן על החומר הזה.

לא משנה כמה הוא התעלל בי מילולית או עינה אותי, תמיד ניסיתי להבהיר לו את העובדות בכל הזדמנות שהייתה לי. מצאתי שיש עדיין איזה שהוא טוּב עמוק בתוכו. כשאנשים אחרים היו נוכחים הוא לא העז להקשיב לי (מפחד שידווחו עליו). כשהיינו רק שנינו לבד, סיפרתי לו על פאלון גונג בפרטי פרטים ואיך השתניתי גם פיזית וגם רוחנית. לאחר ששמע את העובדות, לא היתה יותר הבעה מרושעת על פניו והוא אמר: " אם כך, פאלון גונג הוא די טוב. אני לא מעיז להקשיב לך יותר. אם אקשיב, אתה 'תשנה' אותי במקום ההיפך".

לאחר מכן הוא לא היכה אותי יותר, ותמיד דיברתי איתו על עקרונות נכונים. הוא הפסיק בהדרגה לעשות מה שהמשטרה ציוותה עליו לעשות, ורק צעק עלי לשבת כראוי כשהמשטרה הגיעה לביקורת. לאחר תקופת מה הוא הועבר לקבוצה אחרת שבה מתרגלי פאלון גונג אחרים הבהירו לו את העובדות גם כן.

הוא השתנה מלהיות "שכיר החרב" המרושע ביותר במחנה למישהו שהפסיק לעשות כל דבר רע. מטפח עמית סיפר לי שפעם הוא הבטיח למטפח דאפא שחלק איתו חדר שהוא לעולם לא יתנהג שוב כפי שהתנהג בעבר.

במשך זמן מה, בכל פעם שהוא ראה אותי הוא שאל, "אתה בטח שונא אותי, נכון?" השבתי, "למה אני צריך לשנוא אותך? אני רק מקווה שיהיה לך עתיד טוב". הוא נוכח בהתנהגות המצוינת של מטפחי דאפא נחושים. מטפח עמית סיפר לי מאוחר יותר שלפני שהוא עזב הוא אמר: "בקומה הזאת (היכן ש"המחלקה תחת בקרה מיוחדת" ממוקמת) מישהו יגיע באמת לשלמות בעתיד". האיש המרושע הזה שעבר שטיפת מוח על ידי המק"ס המרושעת ותפקד כשכיר החרב שלהם, היה מסוגל למחשבה החיובית הזאת על מטפחי דאפא הודות לחמלה שהפגינו כלפיו.

על פני השטח, למטפחים אין שום דבר, או שהם נראים חלשים, אבל היות שאנחנו הולכים על פי העקרונות, יש לנו החמלה שטיפחנו, ולה יש את העוצמה למוסס את כל הדברים השליליים.

מעומק ליבי אני מרגיש שלחמלה יש כוח עצום, כזה שקיים אצל אלוהויות נכונות.

ההבנה שלי לגבי "לפעול ללא רדיפה אחרי דברים"
מאת מטפח דאפא בסין

לפני כמה ימים, לאחר שמצאנו פתרון לבעיה חשובה בעבודה וקיבלנו תוצאות טובות, קיבלנו מחמאות מהאחראי עלינו. אבל במשך כל היום הרגשתי אי נוחות ולא יכולתי להבין מדוע אני מרגיש כך.

במשך תקופה ארוכה הממונה הישיר עלי אף פעם לא העריך את עבודתי ולקחתי את זה ללב. בגלל סוג העבודה שלי הממונה הישיר עלי בקושי הזכיר את עבודתי כשדיווח לממונים עליו. אז חשבתי שהאחרים עלולים לחשוב שאני לא עושה כלום וחשתי שמבזים אותי. הרגשתי שלא ניתנה לי הזדמנות להראות את יכולותי במלואה ושבשל כך לא נלקחתי ברצינות. באותו הזמן הרגשתי שאם איני פועל היטב כמטפח, יהיה לכך אפקט שלילי וזה ישפיע על הבהרת האמת שלי לאנשים העובדים איתי. בעקבות זאת תמיד הרגשתי קצת מדוכדך. אבל בפעם הזאת, כשעבודתי הוערכה, הרגשתי אי נוחות מסוימת.

הרגשתי שמשהו לא בסדר בדרך המחשבה שלי וגיליתי שאני מודאג בקשר להפסד ולרווח אישי. נזכרתי במשהו שאמרתי לעיתים קרובות בעבר: "אני תמיד רגוע מאוד כשאחרים מבקרים אותי, אבל זה מטריד אותי כשאחרים משבחים אותי". אבל האם אני באמת רגוע ולבי לא זז כאשר מישהו מעביר עלי בקורת? כן, אני יכול להרגיש ככה בהקשר לדברים שלא אכפת לי מהם, אבל בדברים שכן אכפת לי מהם אני מגיב בצורה שונה. עדיין אכפת לי מ"תהילה" ומ"הכרה". הסיבה שאני מתרגז כשאחרים משבחים אותי היא שאני רוצה לשמור את הכבוד המלאכותי הזה ולא רוצה שאחרים יקחו זאת ממני.

בהסתכלות אחורה, גיליתי שפיתחתי הרגל רע מאוד כי כילד קבלתי מחמאות באופן קבוע. לעתים הייתי נבוך לעשות דברים שסתרו את דברי השבח האלו ותמיד ניסיתי להתנהג באופן שיגרום לי להמשיך לקבל אותם. זה הפך לחלק מאופיי והיה לי קשה להבחין בזה.

קראתי התנסות של מטפח עמית היום שסיפר שלהרגיש נחות או יהיר נובע מאותו טבע, בשניהם קיים מניע תועלתני. אז מדוע אני עדיין שוקל ומשווה ביניהם? הרגשתי בעל איכות הארה נמוכה כל כך.

למעשה, אני צריך פשוט לעשות את עבודתי היטב וביסודיות ועם מצפון נקי במקום להיות מוטרד ממה שאחרים עלולים לחשוב עלי. אחרי הכול, כשאתה רודף אחרי משהו מתוך רצון אישי, אתה לא יכול לקבוע את התוצאות.

הדאגה אם זה ישפיע על הבהרת האמת היא מכשול בפני עצמו. בעבר תמיד הייתי די מתוח לדבר בפומבי כי חששתי שלא אדבר היטב. למה לא יכולתי להיות כן ופתוח? זה משום שתמיד רציתי להיות הכי טוב ולצאת כשידי על העליונה.

זו החזקה החבויה עמוק לתהילה ולהכרה. הקשורה לתהילה, לרווח ולקנאה. נדהמתי כשבחנתי את ההחזקות שלי. נזכרתי שהמאסטר אמר בשיר "בתוך הטאו" (תרגום לא רשמי):

"עושה אך איננו רודף –
שוכן תמיד בתוך הטאו."

ולפתע הרגשתי בהיר מחשבה. למעשה אין שום צורך להרגיש מתוח או להיות מוטרד מהדברים האלו. צריך פשוט להתנהל עם מחשבה פשוטה וטהורה ולהתמוסס כל הזמן לתוך הפא. דרך גדולה היא הפשוטה והקלה ביותר.

החוויה שלי בלימוד הפא
מאת מטפח דאפא בסין

כשקראתי את הפא היום, לפתע היתה לי הבנה עמוקה יותר לגבי העיקרון של "יצירה הדדית וניגוד הדדי". המאסטר אמר:

"אתם כבר יודעים את העיקרון של "יצירה הדדית וניגוד הדדי". אם אין פחד, אז האלמנט שגורם לך לפחד כבר לא יתקיים." (" לסלק את ההחזקה האחרונה" מתוך "התקדמות במרץ 2").

הבנתי שחומר בתוך שלושת העולמות תמיד מופיע בצורה של ניגודים או בזוגות, ואינו קיים לבדו. כשאנשים אחרים מפריעים לי, אם איני מגיב ונשאר יציב, ואם איני מאמין שההפרעה קיימת או שאיני מכיר בקיומה, ולבי לא זז, אז לא אתקל בקונפליקטים כאלו. כאשר קונפליקט קורה יש לו שני צדדים. אם צד אחד לא נעשה מעורב אז הקונפליקט לא יתקיים. מנקודת המבט של עקרונות הפא, אם אדם יכול באמת להיות יציב ללא תזוזה, אז אין מרשים לשום דבר להפריע לו.

יש מדריך מסוים בעבודה שאין לי רושם טוב עליו. אני אף פעם לא מרוצה מהדרך בה הוא מנהל דברים, ואני חושב שיש בו יותר מדי מתרבות המפלגה. תמיד הייתה לי טינה כלפיו והרגשתי שגם הוא אינו מחבב אותי. האין זה כשלעצמו גורם לקונפליקט? במשך הזמן זה יהפוך למציאות יותר ויותר.

כשקראתי את הפא היום הבנתי שהמנטליות הזו היא מפחידה ומסוכנת מאוד. אני מבין שאיני צריך לנהוג כך יותר באחרים. אינני יכול להתנהג כך לאנשים, ועליי לשכוח את החסרותיהם. כשבאמת אשחרר את הטינות האלו, האם עדיין תהיה לו תרעומת כלפי? אם באמת אשחרר לגמרי את הדברים האלו, ייתכן שהוא בכלל לא יחשוב שהוא לא מחבב אותי. אם אהיה אדיב וחומל כלפיו, אז בבוא הזמן הוא יהיה בשדה של טוּב וייטמע בו. הוא יהפוך אז לאדיב וחברותי. זה צריך להיות כך משום שעקרונות הפא שולטים בכל.

היה לי הרגל רע של לנסות לנחש מה אחרים חושבים ומרגישים. על אף שלא עשיתי זאת במכוון או ברצינות, עדיין התנהגתי כך ולפעמים הושפעתי מרגשות של אנשים אחרים. זה אכן הרגל רע מאוד. אני צריך תמיד לשמור על לב נקי כדי להאיר את סביבתי ואת הלבבות של אנשים אחרים.

יש מישהו בעבודה שאינו יכול לעשות דבר כראוי והוא גם חסר אחריות. הוא אינו משתף פעולה טוב עם אף אחד ואף אחד לא מרגיש נוח איתו גם כן. למרות שאנחנו מסתדרים טוב בינינו, גם לי קשה לסבול אותו ולפעמים אני מתלונן עליו בפומבי ואינני מרגיש שזה לא נכון לעשות כך, וחושב שהוא באמת די חסר תקווה. למרות שעזרתי לו לפרוש מארגונים של המק"ס, אני מרגיש שיש לו עדיין הרבה אלמנטים של המק"ס ואני מסתייג ממנו.

כשאני מתבונן אחורה, אני מרגיש שטיפחתי בצורה ממש גרועה. מדוע הוא תמיד מופיע לידי? כדי להפוך לישות מוארת באמצעות טיפוח אדם צריך להיות רחב אופקים והוגן ללא גבול. אני צריך לעזור לו עם רצון אמיתי ואני צריך שיהיו בי יותר סובלנות וחמלה.

לא התעוררתי לזה עד שקראתי את הפא. רק כשהולכים עם הפא אנחנו יכולים להיות חופשיים מכל הפרעה של דרכי החשיבה ומההרגשות של אנשים רגילים, ולא להתנהג כמוהו בלא יודעין.