התנסות מהוועידה האינטרנטית השמינית לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי

לצאת ממחנה עבודה בכפייה

הגורמים המרושעים ממחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה הגיעו לכאן במטרה לחבל בפא. בקשתי מהמתרגלים לא להקשיב להם. הסוהרים כעסו מאוד והורו לאנשים אחרים להשגיח עליי. לאחר מכן העבירו אותי לצוות השני, צוות שהתמחה בפיקוח על מתרגלי פאלון גונג. בצוות הזה היו סייעים רבים, אבל זה לא הפריע לי. גם לא עשיתי עבודה כלשהי. בקשתי מהמתרגלים ללמוד את הפא ביחד. מתרגל מהעיר צ'או-ג'ואו היה מסוגל לשנן את הפא תוך כדי עבודה. מספר מתרגלים נחושים מאוד עשו את תרגיל המדיטציה בזמן שהמשטרה גררה אותם על רצפת הבטון וישבנם דימם בכבדות. מתרגל אחד שמע שהמשטרה גררה גם אותי, אבל ביקשתי ממנו שלא להזכיר את הנושא כי כל מטפח הוא שונה.

פעם ראיתי במחנה העבודה אדם שלא היה יכול לזוז ושכב על בטנו. הוא נראה אומלל. באותו רגע מחשבה רעה עלתה במוחי: "למה הוא במצב כזה? מה היה קורה לו לא יכולתי לזוז?" יום אחד לא יכולתי לזוז פתאום ופלג גופי התחתון היה רדום. זה כאב מאוד, לא יכולתי להשתין, והיו לי סימפטומים אחרים חמורים. גררו אותי החוצה כדי לתת לי נוזלים בעירוי תוך ורידי. אמרתי למאסטר בלבי: "מאסטר, אני לא רוצה לקבל אינפוזיה. אנא קח אותה משם בממד האחר". מאסטר אכן לקח אותה משם עבורי והנוזל לא חדר לגופי. שיננתי את הפא בזמן שהשוטרת התנמנמה. אמרתי לעצמי: "איך זה שטיפחתי עד למצב שבו אנשים אחרים משגיחים עליי?"

הרגשתי עצובה ואמרתי למאסטר שאני רוצה ללכת הביתה. ואז ראיתי את המספר 11. אבל לא הייתי בטוחה אם זה המאסטר שבאמת רצה שאצא משם. אמרתי למאסטר: "אם אתה רוצה שאעזוב, אנא לחץ על ראשי". הרגשתי את הלחיצה על ראשי. אבל חששתי שמא זה מאסטר מזויף. אז אמרתי שוב: "האם זה מאסטר לי הונג ג'י? אם זה לא, בבקשה אל תלחץ על ראשי. "מאסטר לחץ שוב על ראשי. קפצתי על הרגליים שלי ועמדתי מול השוטרת. היא הייתה מבוהלת ושאלה למה קמתי. אמרתי: "המאסטר רצה שאקום. האם את רואה את המספר 11? האם זה לא מצביע על כך שצריך לתת לי ללכת? "היא השאלה מה אנחנו צריכים לעשות. אמרתי שאנחנו צריכים לעזוב וללכת לישון.

אנשים ומתרגלים רבים חשבו שאני מעמידה פנים. אבל המשטרה טענה שאני לא מעמידה פנים כי לא הרגשתי שום כאב, גם כאשר תקעו את המחטים ברגליי. לא יכולתי לישון וקמתי מוקדם למחרת לפני שנשמעה תרועת החצוצרה לשעת הקימה. יצאתי החוצה וראיתי שהשמים היו יפים עם פאלונים ודרקונים רבים. הערתי את כולם כדי לבוא ולראות את השמים. חלק מהמתרגלים גם ראו את המחזה. השוטרת הגיעה גם כן, אבל לא יכלה לראות כלום.

לאחר שנת מעצר לא רציתי יותר להישאר במחנה העבודה, אולם דנו אותי לשנתיים. אמרתי למאסטר שאני רוצה ללכת. מאסטר ענה לי שאני יכולה לעזוב. אף אחד לא תיאר לעצמו שאני יכולה ללכת. הם אמרו: "את לא מתאימה לקריטריונים (כלומר אני לא מוותרת על האמונה שלי ולא נשמעת להוראות השומרים). הרבה אסירות משגיחות עליך. איך את יכולה לברוח?" אבל איכשהו הייתי ברשימת המועמדים לשחרור מוקדם, ושוחררתי שנה לפני המועד שנקבע לי.

השגת הטאו

במחנה העבודה בכפייה, מתרגלת עם העין השמימית פתוחה ראתה שהמיטה שלי יפה מאוד וזוהרת עם אורות זהב. מיטות אחרות היו מלאות בנחשים ודברים רעים. היא באה לשכב במיטה שלי בזמן שמדטתי. המאסטר הרים אותי לממדים אחרים שהיו מלאים במוסיקה של פיות, בפרחים, ובדברים רבים נוספים, כמו גם דברים שטיפחתי. ראיתי את עצמי כטאואיסטית. זה היה יפה מאוד, אבל לא הייתי במצב רוח ליהנות מזה. הסתכלתי על המאסטר. המאסטר לא חייך אליי. היו לו דמעות וגם אני בכיתי. המאסטר היה חסר הבעה, ואמר: "טיפחת לרמה כזאת שיש לך הרבה 卍. בבקשה תספרי אותם. האם את מרוצה?" כל כך התרגשתי שלא הייתי מסוגלת לספור. המאסטר אמר: "את כבר מספיק טובה. עברת קשיים רבים כל כך. הרבה ישויות חיות התרגשו ממך. האם את רוצה להפסיק לטפח?" אמרתי: "מאסטר, אני לא אוהבת את הזרועות והרגליים האלה. לא אהבתי אותם עוד לפני עידנים. זה עדיין גוף אנושי. אני רוצה לטפח לרמה ללא כל צורה". המאסטר אמר: "אוקיי". בנג! נדחפתי למטה ושוב חזרתי למחנה העבודה בכפייה.

הייתי מאושרת עם חיוך שנמרח על פניי כל הזמן. חייכתי אל כולם. השומרים אהבו לדבר איתי. לאחר ששוחררתי ממחנה העבודה בכפייה, חזרתי לראות את השוטרת וביקשתי שתוחזר תעודת הזהות שלי. דיברתי איתה בלבביות. הוסבר לי שבעבר עבדתי במחלקת הרכבת ואני יכולה ללכת לכל מקום, או ללון בכל מלון ללא תעודת זהות.

להתחיל לטפח מההתחלה

בעקבות הרמז של המאסטר הלכתי לתחנת המשטרה כדי לשלוח מחשבות נכונות. דקלמתי את הנוסחאות של המחשבות הנכונות בקול רם. באותו הזמן לא ידעתי איך לשלוח מחשבות נכונות בצורה נכונה, אבל הרגשתי שהנוסחאות חזקות ומלאות אנרגיה. האנרגיה סילקה הרבה, הרבה מאוד אלמנטים רעים. הנוסחאות היו כל כך טובות וגיליתי שהדאפא בעל עוצמה אדירה.

במחנה העבודה בכפייה בפעם השנייה

הרדיפה במחוז גואנג-שי הייתה חמורה מאוד באותה תקופה, והמתרגלים לא יכלו להשיג חומרי דאפא. היו לנו מרכזי חומרים גדולים שבהם הפקנו כמויות גדולות של ספרי דאפא, את ההרצאות החדשות של המאסטר, וחומרי הבהרת אמת. שלחנו ארגזים על גבי ארגזים של חומרים לגואנג-שי. יום אחד שני מתרגלים ואני הבאנו הרבה חומרים לגואנג-שי. חילקנו אותם והשארנו כמות קטנה באתר התרגול המקומי. המאסטר נתן לי רמז שאני צריכה לעזוב את שני המתרגלים האחרים, אבל התנגדתי התנגדתי, לא רציתי. כתוצאה מכך, שלושתנו נעצרנו ונשלחנו לאגף החינוך של מחנה העבודה בכפייה בגואנג-שי. מתרגלת אחת עם ילד קטן הועברה למרכז לשטיפת מוח, אבל הצליחה להימלט. היא נסעה לשן-ג'ן וסיפרה למשפחתי על מצבי. עד אז הם לא ידעו מה קרה. דנו אותי לשלוש שנים של עבודה בכפייה, מינואר 2002 עד ינואר 2005.

מחנה העבודה בכפייה סיווג מתרגלים לשני סוגים: "מחונכים מחדש" ו"שלא ויתרו על אמונתם". הם נכלאו בתאים נפרדים. מתרגלים שלא ויתרו על הפאלון גונג נכלאו עם אלה ש"חונכו מחדש" לחודש אחד. אם הם לא ויתרו על הפאלון גונג, הם נאלצו להישאר שם, אחרת הם היו נשלחים חזרה לתאיהם הקודמים. כלאו אותי בתא "מחונכים מחדש", וכמה מתרגלים חשבו שאני "חונכתי מחדש".

הסוהרים הורו לי לכתוב דוח. בפעם הראשונה כתבתי "פאלון דאפא הוא טוב". הם ביקשו ממני לכתוב שוב את הדוח. חשבתי שאולי אני לא מספיק נחושה באמונה שלי, אז הפעם הזאת כתבתי בפירוט רב יותר. הסוהרים הכריחו אותי לכתוב את זה שוב, בפעם השלישית. חשבתי שהסוהרים אולי לא יודעים עדיין את האמת לכן כתבתי את זה בצורה ברורה יותר. בסוף, כתבתי על הדאפא תשע פעמים. הסוהרים סוף סוף הבינו.

הם רצו לשחרר אותי, אבל לא יכלו לעשות את זה באופן גלוי. אז הם תמיד השאירו את הדלת פתוחה. אבל לא רציתי לעזוב. היו גורמים רעים רבים בגואנג-שי. המאסטר לא הגיע לגואנג-שי כדי להרצות. המתרגלים שהזדמן לי להכיר לא קיבלו את הפא עד 1998. מצאתי שיש שם הרבה אלמנטים מבולגנים, והעדפתי להישאר שם כדי לסלק את הרוע. הוחזקתי באגף החינוך במשך זמן רב. המאסטר אִפשר לי לעשות תיקון פא בממדים אחרים. פעמים רבות כשישנתי בלילה, היואן שן שלי (הנפש החיונית) עזבה את הגוף שלי וחיסלה הרבה רוע. היואן שן שלי יכול לעשות דברים רבים. בזמן שוחררתי ממחנה העבודה בכפייה, טיפחתי לרמה של "ללא כל צורה". המאסטר הפך אותי לפרח לוטוס גדול.

לעזור למתרגלים עמיתים

במחנה העבודה בכפייה, הסוהרים משתמשים לעתים קרובות בתוכניות טלוויזיה וברדיו כדי לרדוף את מתרגלי הפאלון דאפא. שלחתי מחשבות נכונות והטלוויזיה והרדיו הפסיקו לעבוד. הקצינים לא היו מסוגלים לתקן אותם.

העין השמימית שלי ראתה שמתרגלת כבולה באזיקים במשך תקופה ארוכה. שלחתי מחשבות נכונות והאזיקים בממד האחר נפתחו ונפלו. זה המשיך כך שלוש פעמים. למתרגלת היו עדיין החזקות אנושיות רבות והיא המשיכה להתלונן על אחרים. ביקשתי מהאסירה שהשגיחה עליי לקחת אותי אליה. היא אמרה שלא תעשה את זה. אמרתי לה שאני אגיד רק שני משפטים. הלכתי לשם ואמרתי למתרגלת, "הלילה האזיקים יפתחו אבל בלבך את חייבת לחשוב על שלוש המילים 'אמת, חמלה, סובלנות' ולא לחשוב על שום דבר אחר. את חייבת כל זמן לומר 'אמת, חמלה, סובלנות' בלבך". היא סוף סוף עברה את מבחן השין-שינג וכבר לא הייתה באזיקים. הרוע רק רצה שהיא תעבור את המבחן. הרוע רדף אותה עד שהיא הוארה לזה והרפתה מההחזקה.

יום אחד חלמתי שהלכתי לפני האחרים וקפצתי למים. והאדם שמאחורי קפץ גם כן. התעלמתי מכל היצורים הרעים שראיתי. המשכתי לשחות עד שהגעתי לחוף. מתרגלת אחרת גם חלמה את אותו החלום. היא סיפרה לי שבלילה שעבר, קפצה איתי למים, אבל אחרי כמה זמן לא יכלה לראות אותי. היא אמרה ששחיתי מהר מאוד. אמרתי לה שעברנו מבחן גדול באותו הלילה. הסתדרתי איתה די טוב. יום אחד עינו את המתרגלת הזאת והיא כבר לא יכלה להזיז את רגליה. היא גם הקיאה ואנשים רצו לאשפז אותה בבית החולים. היא צעקה, "מי מעז להזיז אותי? אני רוצה ש(ג'ינג-ליאן) תבוא לראות אותי". תיארו לי את מצבה והלכתי לראות אותה. הלכתי לכל מקום שרציתי ללכת, למרות ההשגחה של הסוהרת. אבל לא התייחסתי אליה בכלל. הלכתי לשם במהירות. אפילו הסוהרים לא יכלו לתפוס אותי. כשראיתי אותה, אמרתי לה לא לזוז ולשלוח מחשבות נכונות. אני גם שלחתי מחשבות נכונות עבורה, והיא התאוששה במהירות. מתרגלת אחרת שגם הייתה במצוקה ביקשה ממני לראות אותה. הלכתי לראות אותה וגם היא התאוששה במהירות.

המשך יבוא….