הערה מהמאסטר:

אני מציע שכל תלמידי הדאפא יקראו את המאמר הזה.

לי הונג-ג'י
1 בנובמבר 2003

 


 

לפני כמה ימים קראתי מאמר של מתרגל עמית Treat Fa-Rectification Period Cultivation with the Cleanest and Purest Mind המכיל סיפור שעוסק בטוהר של בני האדם בתשוקתם לטפח. וזה מהלך הסיפור: קצב נתקל בשני אנשים שמטפחים בודהא. שני האנשים אמרו שהם בדרכם למערב כדי לראות את הבודהא וניסו לשכנע את הקצב להצטרף אליהם. הקצב אמר: "אני מטונף מדי ובלתי ראוי. אך אנא, קחו אתכם את לבי הכן." (זה הראה שלמרות שמקצועו של אדם זה אינו טוב, בכל זאת היה לו לב כן כדי לכבד ולהשתוקק לבודהא). אז הקצב הוציא את לבו ונתן אותו לשני האנשים (זה מראה שלקצב לא היו שום הסתייגויות או ספקות בנוגע לכבוד ולכמיהה שרכש לבודהא). שני האנשים שטיפחו בודהא הסכימו ולקחו את לבו למערב. לאחר שהגיעו אל מקום נוכחותו של הבודהא, הבודהא הצביע על סיר ענק ומלא במים רותחים ושאל אותם אם הם מעיזים לקפוץ פנימה. שני האנשים היססו וחשבו: אולי מוטב שנזרוק לסיר את הלב הזה ונראה מה יקרה? (זה מראה שלשני המטפחים האלו לא היה אמון מלא בדבריו של הבודהא והם עדיין העריכו אותם עם לבבות אנושיים). אז הם זרקו לסיר את לבו של הקצב והוא הפך לבודהא מוזהב (שיקוף של עולמו הפנימי של האדם). כששני האנשים ראו את זה הם קפצו מייד פנימה. (מה שמדגים שלשני האנשים האלו הייתה תכונת הארה נחותה והם היו תקועים במנטליות של "לראות זה להאמין". הם עשו את מה שהבודהא אמר רק אחרי שראו את מבוקשם). התוצאה הייתה שהם הפכו לשתי חתיכות של בצק מטוגן, שיקוף של עולמם הפנימי.

במאמר אחר, Having No Human Notions In the End, מתרגל עמית סיפר גם הוא סיפור על שני אנשים. לאחד מהם הייתה חיצוניות נפלאה (הוא עשה הכל היטב ובצורה הולמת וזכה לשבחים מכולם). לאחר מותו, כשאנשים פתחו אותו, הם ראו שבפנים הוא היה מטונף ורקוב, וכולם התייחסו אליו כ"זורח בצורה נפלאה מבחוץ אך לכלוך רקוב מבפנים" (הדברים הרעים שבתוכו כוסו ולא נוקו ברמה יסודית). לאדם אחר הייתה חיצוניות שגרתית והוא לא התבלט בשום תחום מיוחד. הוא התאבד לאחר שלא הצליח לפתור עניין של מה בכך. לאחר מותו, כשאנשים פתחו אותו הם ראו שהוא זרח להפליא באור זהוב מבפנים. כולם נענעו בראשם בצער ואמרו שהוא היה "פשוט וחסר ייחוד מבחוץ אך מרהיב מבפנים." כולם הרגישו בושה על אדם זה שוויתר על כל מה שהשיג. למעשה, האדם הזה טיפח ממש היטב, אך הוא פשוט לא יכול היה לראות זאת. בגלל שהוא התאבד בשל עניין קל ערך שעליו לא הצליח להתגבר, כל ההישגים הקודמים שלו בטיפוח ירדו לטמיון.

אחרי שקראתי את שני הסיפורים האלו הרגשתי שהם תזכורות מאוד טובות בשבילי ובשביל כל אחד אחר כדי לטפח טוב יותר את השין שינג (טבע הלב, אופי מוסרי) ולהבין את הפא טוב יותר. מהסיפור הראשון הבנתי שהמשמעות של ביצוע עבודת דאפא במשך פרקי זמן ממושכים מבלי לחשוב על שום דבר אחר אינה בהכרח שהאדם כל הזמן במצב הנפשי בו אמורים להיות תלמידי הדאפא. בנוגע לשאלה כיצד באמת לצעוד היטב ובצורה נכונה בנתיב האישי שלנו, זה לא דבר שאפשר להבין בצורה ברורה ומעמיקה באופן מיידי.

בעבר, בזמן הטיפוח האישי, היו ראשי מרכזי סיוע, רכזי סיוע ומתרגלים ידועים ותיקים רבים, כולל מתרגלים שבתדירות גבוהה היו בקרבת המאסטר – הן בסין והן בארצות זרות – שעשו דברים רבים למען הדאפא והיו מאוד מוכשרים, אך לחלקם היו בעיות ברורות בטבע הלב. למשל, לעיתים קרובות הם לא למדו היטב את הפא או שהם לא למדו את הפא במצב הנפשי של מטפחים. (התייחסות אל הפא כאל מקור מידע בלבד או לימוד הפא עם סקרנות או כסוג של מחקר וכדומה) או שלא היה להם לב של חמלה, הייתה להם גישה בירוקרטית של אנשים רגילים או הגיון היררכי מוצק, היו מלאים בעצמם, קינאו, התחרו, התמקדו יותר מדי בהפסד וברווח וכדומה. כמובן, הם בכל זאת טיפחו כך שהם לא רדפו אחרי דברים של אנשים רגילים. אך בקרב המתרגלים ובסביבות הטיפוח, כשזה נגע בדברים שהם תפשו כ"רווחים" הם היו כל כך בוטים ברדיפה אחריהם, אבל כלל לא חשבו על כך. בעיות מהסוגים האלו היו גם למתרגלים שאינם בתפקידים אחראים, למשל קנאה או הערצה עיוורת ל"אנשים מפורסמים" מסוימים. זה בתורו, הגביר את המנטליות הלא טהורה, אך כיוון שהם לא היו בעמדות של אחריות, הם לא הרגישו שזה כה חשוב. למעשה, זה שיקף את המנטליות ההיררכית של האנשים הרגילים, כיוון שטיפוח בדאפא מסתכל רק על ליבו של האדם ולא על חיצוניותו, זה לא משנה אם אתה "אדם מפורסם" או לא.

אחרי שהחלה הרדיפה ב-20 ביולי 1999, כל ראשי מרכזי הסיוע ו"האנשים המפורסמים" התמודדו מייד עם לחץ אדיר. קבוצה מביניהם נפלה מאוד מהר; חלק פנו לכיוון מנוגד לחלוטין וחלק שקעו במצוקות דמוניות לפרקי זמן ממושכים. במקביל, זה גרם לחלק מהמתרגלים לבלבול ניכר ולהפרעות וזה טלטל בחוזקה גם אותי. חשבתי: "הדבר הסביר ביותר הוא שזה בגלל שהייתה להם עבודה רבה מדי על בסיס יומיומי והם לא התמקדו בניצול הזמן כדי ללמוד היטב את הפא, כך שבסיס השין-שינג והטיפוח שלהם לא נבנה כהלכה. על כולנו ללמוד מזה את הלקח וללמוד יותר את הפא".

באותו שלב, ההתמקדות בלימוד הפא הייתה בעיקרה בהקפדה על הכמות ולא בהתמקדות מודעת בלימוד הפא וטיפוח השין-שינג בצורה הדוקה. כך שלא הייתה אפשרות לפתור בעיות רבות, ההבנה של עקרונות הפא לא התרוממה באופן קבוע ולפעמים היו הפרעות רבות בלימוד הפא. מאוחר יותר, כשהמורה הרצה עוד ועוד על תיקון הפא, בהדרגה הייתה לי הבנה מעמיקה יותר בנושא. קודם כל, כנראה שהאנשים האלו ערבבו באופן בלתי מודע את ההתלהבות שלהם לעבודה, לכישורים, לרוח הקרבה ולאופן הביצוע של אנשים רגילים בתפקידיהם בטיפוח פאלון דאפא. הם לא חשבו על כך שהיו להם עדיין החזקות בסיסיות והם לא טיפחו את עצמם ברצינות כשהתמודדו עם קונפליקטים שנבעו מבעיות השין-שינג שלהם. להפך, כהרגלם הם הרגישו שהם "מיוחדים" או "מיוחסים" במקום להבין שהם נלחמו על משהו או שהם רדפו אחרי משהו. שנית, חלק מהאנשים האלו אורגנו ע"י הכוחות הישנים במטרה לבחון ולסלק מתרגלים בעלי מנטליות חזקה של אנשים רגילים. חלקם מוקמו כדי שיפעילו השפעה שלילית ברגעים מכריעים, והם לא עשו את סוג העבודה הזו בגלל שהשין- שינג שלהם היה טוב יותר משל כל אחד אחר. אך המאסטר רוצה להציל את כל היצורים החיים כך שהוא ימשיך הלאה עם דברים רבים ויחולל בהם מהפך- ישנה את טבעם הבסיסי של דברים מתוך תוכם של הסידורים האלו ויהרוס את הסידורים של הכוחות הישנים. שלישית, כשהם עשו כמה דברים בחוגי המטפחים, הם הופרעו ע"י ההחזקה לרווח ולתהילה. הם לא היו מסוגלים לנהל את עצמם היטב עם הכרה עיקרית חזקה. במקום זאת, זה הוביל להופעה ולהסלמה של ההחזקות לרווח ולתהילה, תחרותיות וקנאה והוביל לבעיות חדשות בעבודה עצמה, כמו גם בטיפוח.

כך, במשך ארבע השנים של טיפוח תיקון הפא המתרגלים העמיתים בסין מיישמים את נושא אימות הדאפא והצלת היצורים החיים בצורה של "לדרך גדולה אין צורה." כל אחד אחראי לטיפוח ולעבודת הדאפא שלו עצמו, מתאם ביניהם בעצמו וניתן לומר שלמעשה, כל אדם הפך לבעל אחריות במהלך טיפוח תיקון הפא. למרות שבארצות אחרות יש עמותות פאלון דאפא, מרכזי סיוע, צוותי פרוייקטים רבים והופיעו בעלי אחריות חדשים, הדברים האלו שיש להם צורה מוחשית זה רק כדי להתאים לצורות של החברה הרגילה. כשזה נוגע לטיפוח אמיתי של תיקון הפא, גם שם כל תלמיד דאפא אחראי לגבי עצמו, למאסטר, לפא וליצורים החיים. בתהליך הזה, אני חושב שכל "בעלי האחריות" החדשים והוותיקים צריכים ללמוד ביסודיות מהלקחים בהם דנו במאמר זה כך שהם לא יושפעו מההחזקה לרווח ולתהילה או מהמושגים של אנשים רגילים בנוגע ל"אנשים מפורסמים" או להיררכיות ושלא יגיעו למסקנה שהם בטוח מטפחים כי הם כל כך עסוקים בעבודה. רק כשאנחנו באמת מסוגלים לשים את הפא בלבנו, בכל רגע ובכל מקום, כדי למדוד את עצמנו ולגרום ללבנו להרהר כיצד להיות אחראים לפא, ליצורים החיים ולטיפוח של עצמנו, רק אז יוכל כל אחד מ"בעלי האחריות" שלנו לצעוד היטב ובצורה נכונה.

הסיפור השני הזכיר לי משהו אחר. כשאדם רגיל מתאבד, זה מייצר כמות גדולה של קארמה ויוצר תוצאות סבוכות. אך כשמטפח מתאבד, הוא מבצע את החטא של הריגת בודהא והתוצאות סבוכות וחמורות אף יותר. היה מקרה במהלך הטיפוח של בודהא מילארפא. אחרי שמילארפא סבל ממגוון סוגים של קשיים פיזיים ונפשיים אדירים במהלך החיפוש אחר הפא הנכון, הוא הרגיש שכנראה הקארמה שלו רבה מדי והוא לא יצליח להשיג את הפא הנכון במהלך חייו. כך שבצער קיצוני הוא העלה בדעתו להתאבד. אז הוא אמר: "כיוון שמארפא ורעייתו בבעיה בגלל החטאים שלי וכיוון שעם גופי הנוכחי לא אוכל להצליח בטיפוח אלא רק לצבור חטאים נוספים, אהרוג את עצמי." וכך, הוא שלף את הסכין שלו כדי להתאבד. באותו רגע, לאמא בשם נגוקפא תפס אותו בכוח ואמר לו כשדמעות על לחייו: "אל תעשה את זה! הכישורים והשכל של כל אחד מאתנו הם אלוהיים מטבעם, זה יהיה החטא של הריגת בודהא. אין בעולם חטא חמור יותר מהתאבדות. אפילו במסורת הגלויה של הסוטרות אין פשע חמור מהפסקת חייו של מישהו. כיוון שאתה יודע את זה, וותר על הרעיון של להרוג את עצמך". וזה נגע רק במצבו של המטפח במהלך שלב הטיפוח האישי. אם נבחן את זה מזווית אחרת, טיפוח תיקון הפא דורש מאתנו לחשוב בכל מצב קודם כל על אחרים ולטפח את ההארה הנכונה של להיות חסרי אנוכיות בצורה מוחלטת ותמיד למקם את האחר לפנינו. מעבר לכך, לתלמידי תיקון הפא יש משימות היסטוריות מיוחדות כך שכשאנחנו סובלים קשיים בתוך המצוקות האם יש או אין לנו מחשבות על הסבל של המאסטר, הכאבים שהמאסטר לקח על עצמו ועל היצורים החיים שמחכים ומשתוקקים?

בדיוק כפי שכתב אותו מתרגל עמית: "בכך שהם נרדפים, תלמידים רבים נאלצים לעבור ממקום למקום ואיבדו את מקום עבודתם. מנקודת המבט של אדם רגיל לאנשים האלו אין כלום מבחינת הקריירה שלהם ואין להם שום דבר ראוי לציון. אך מנקודת המבט של מטפחים ואלים, האנשים האלו עושים את הדברים המקודשים והמפוארים ביותר של אימות הדאפא והצלת היצורים החיים. בתקופה ההיסטורית האחרונה של תיקון הפא של היקום, אנחנו בהחלט לא יכולים לחזק שום החזקות של אנשים רגילים ואנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו לא להיות קפדנים בטיפוח שלנו בגלל שאיננו יכולים לראות את פרות הטיפוח של עצמנו – ואף חמור מכך, לוותר על הטיפוח ולאפשר לכל להיהרס בסוף באופן מיידי.

תוך לימוד הפא הבנתי שקיימת רמה נוספת של משמעות והיא, שלמעשה טיפוח תיקון הפא הוא לא על הדברים שעליהם ויתרנו בשביל הדאפא, מה שאנחנו מעונינים לעשות למען הדאפא או כמה עשינו – זה בנוגע לשאלה האם נוכל או לא לזהות באמת את המשמעויות הפנימיות האדירות של תיקון הפא, והאם נדע להעריך ולקבל בהכנעה את העתיד שהמאסטר הקים בשבילנו. ללא המאסטר, אין תיקון פא אמיתי. ללא תיקון הפא של המאסטר, לאף אחד מהיצורים החיים של היקום הישן לא היה עתיד ותיקון הפא הוא רחום ללא גבול ובמקביל, הוא קדוש ורב רושם לעין ערוך. תיקון הפא לא יכול להיות מנוצל ע"י שום החזקה של יצור או אדם כלשהו.