ללמד את הפא בדיון על יצירת אמנות יפה

לי הונג-ג'י, 21 ביולי 2003 – וושינגטון די.סי.

כל התלמידים כאן מעורבים ביצירת אמנות יפה, וכולם בעלי כישורים מקצועיים. אני רק אדבר על מה שיעלה בדעתי, ואדבר רק מנקודת המבט של אמיתות הפא. אמנות יפה חשובה מאד לאנושות. כמו צורות אחרות של תרבות אנושית, היא יכולה לשמש בתפקיד מנחה ביחס למושגים של אנשים בחברה האנושית, ולהשפיע על הערכים האסתטיים של המין האנושי. "מהו אסתטי" ו"מהו המובן ההולם של יופי שצריך להיות לאנשים" קשורים באופן הדוק לבסיס המוסרי והסטנדרטים של המין האנושי. כשאנשים רואים דברים לא-אסתטיים כאסתטיים, אז הערכים המוסריים של האנשים אבדו.

מוסריות המין האנושי עוברת שינויים מסוימים בתקופות זמן שונות. המוסריות של המין האנושי עצמה משפיעה על אמנויות המין האנושי, ואמנויות המין האנושי בתורן משפיעות על האנושות. כולכם ראיתם שדברים רבים באמנויות היום הומצאו על ידי המנטאליות המודרנית, והמין האנושי של ימינו עבר הרבה מעבר לגבולות המוסריים ולאמות המידה שאמורים להיות לבני אנוש. אז האמנויות- שנוצרו מכך כבר אינן תרבות אנושית, כי הן לא נוצרו עם רציונאליות או ראש צלול, והן לא דברים אמיתיים, יפים של האנושות שנוצרו עם המחשבות הישרות, המחשבות הטובות, או ההבנה הנכונה של יופי אמנותי של האנשים. לפיכך, האמנויות מתדרדרות. אז לגבי האמנויות היום, בעצם, הן כבר בכלל לא דברים אנושיים. לעיתים קרובות אני רואה כביכול יצירות מסוימות של אמנות מודרנית שכולן למעשה הן תוצרים של הטבע הדמוני, אפילו שחלקן די מפורסמות. לא רק שהן של טבע דמוני, אך גם, אנשים רבים המבקשים השראה בזמן הציור למעשה מחפשים לחקות את ההתנהגות של רוחות. כשזה ממשיך כך במשך זמן רב, הלך המחשבה שלהם לבטח ייעשה חשוך וביזארי. אמנים מקצועיים יודעים שכשמישהו עושה את הדברים האלה הלך המחשבה שלו הוא כזה שהוא נענה לצד הרע של הטבע האנושי שלו, והוא אפילו בכוונה רודף אחרי תגובות פסיכולוגיות רעות. אז, אותם דברים של כביכול אמנות מודרנית בדרך כלל אינם טובים במיוחד, משום שהם לא רק מזיקים לציירים אלא גם מביאים נזק פסיכולוגי לאנשים שמתבוננים ביצירה, והם גורמים נזק חמור גם לערכים המוסריים של האנשים.

אך תלמידי הדאפא אינם יכולים להתנתק מסביבה חברתית זו של אנשים רגילים בעת שהם מטפחים וחיים את חייהם. אתם גם שקועים בזרם המושגים של האנשים המודרניים, וגם כן מושפעים מהסביבה הזו. לפני שלמדו את הדאפא, תלמידי דאפא רבים אף למדו או עסקו ביצירת אמנויות מודרניות . כמובן, אני חושב שזה לא משנה אם אתם עוסקים באמנויות מודרניות או באמנויות האמיתיות, המסורתיות והישרות שאמורות להיות למין האנושי, הטכניקות הבסיסיות שלמדתם בעבר צריכות להיות זהות. אז, תלמידי דאפא חייבים להבין בבירור מהן האמנויות שאמורות להיות לבני-אדם. כך, תוכלו לנהוג לפי הסטנדרטים האמנותיים הטהורים והישרים של בני-האדם, ותוכלו ליצור דברים טובים.

למה אנו מקיימים פגישה זו היום? תנו לי לספר לכם, כל דבר שתלמידי דאפא עושים בזמן ההיסטורי הנוכחי הוא בעל חשיבות עליונה. רק אתמול אמרתי שכל מה שתלמידי הדאפא עושים, החברה האנושית תחקה אותו בעתיד הלא-כל-כך-רחוק. ברגע זה, במהלך תקופת תיקון הפא, כל דבר בעולם סובב סביב הדאפא – זה בטוח – משום ששלושת העולמות נוצרו למען תיקון הפא. למה אני דן בדברים האלו איתכם היום? זה מכיוון שלתלמידי דאפא עם כישורים אמנותיים יש יכולות ואנרגיה. אם הדברים שאתם עושים לא ישרים, או לא ישרים מספיק, אתם תחזקו את היסודות הלא-ישרים, וזה ישפיע על החברה האנושית אפילו יותר. בטיפוח, אתם אמורים לתקן את עצמכם על ידי טיפוח החוצה של כל מה שאינו טוב. עליכם להיות אנשים טובים בכל מקום בו אתם נמצאים. אז בתחום האמנויות עליכם גם להיות אנשים טובים, ובעבודות האמנות שלכם עליכם להציג את היפה, את הישר, את הטהור, את הטוב, ואת הבהיר והחיובי.

כשמוסריות החברה האנושית גלשה מטה עד לנקודה זו, דרך החשיבה האנושית עברה שינויים בהתאמה. וכיוון שהם השתנו והתפתחו עד לנקודה הזו, בלתי אפשרי לאנשים לחזור לאחור מעצמם. אף אדם, אף תיאוריה, ואף שיטה לא יאפשרו לאנשים לחזור למקום שהיו בו – רק הדאפא יכול. הלכתם לכאן בעקבותי להציל יצורים חיים. והמשמעות שאנו מצילים יצורים חיים כוללת גם את איך אנו מצילים את המוסריות האנושית, איך האנשים שיינצלו יהיו בעתיד, איך יחיו, ובאילו תנאים הם יחיו. במילים אחרות, תלמידי דאפא לא רק מצילים יצורים חיים, אלא הם גם מאירים נתיב אמיתי לקיום של בני-האדם. כל אלו הם דברים שתלמידי דאפא עושים באימות הפא.

אמרתי ששלושת העולמות יתקיימו לנצח. ואיך הם יתקיימו? זה מה שאני אטפל בו בזמן תיקון הפא של העולם האנושי. אבל כל דבר שתלמידי דאפא עושים היום הוא בעל חשיבות עליונה, וזה גם מכונן בסיס למין האנושי העתידי ולתרבות העתידית. כל דבר של האנשים בני זמננו מקולקל. כמעט שום דבר מהדברים הישרים והמסורתיים שאמורים להיות לבני-אדם לא קיים כבר, ואין כבר דבר שהוא טהור ונכון. למרבה המזל, יש עדיין כמה מורשות תרבותיות שנותרו מהאנשים בתקופות עתיקות שלא הושמדו לגמרי – בעיקר בתחום האמנויות היפות, בו ההוראה של טכניקות בסיסיות אחדות נותרו מאחור, כך שכאשר המין האנושי יחזור לדרך האנושית, האנשים שלומדים אמנויות יפות יוכלו לתפוש כמה מהדברים הבסיסיים ביותר. אז איך יש להשתמש בדברים הבסיסיים ביותר הללו כך שהאנשים יוכלו לעלות על נתיב אנושי אמיתי? ואיך תוכלו ליצור דברים טובים? אני חושב שעם הטכניקות הבסיסיות הללו כבסיס, ובנוסף להם הטוּב האמיתי, היושר והיופי הטהור שתלמידי דאפא הגיעו להבין בטיפוח שלהם, [אתם] יכולים להציג דברים טובים.

אם הגענו לנושא זה, הייתי רוצה גם לדבר על איך התפתחה האנושות ועל התהליך ההתפתחותי של אמנויות המין האנושי כפי שאני רואה אותן.

לאמנויות המין האנושי גם מתרבויות המזרח וגם המערב יש תהליך של יצירה, התייצבות, והתנוונות. האמנויות המזרחיות והמערביות הלכו בשתי דרכים שונות. זה ניסוח במונחים אנושיים, כשלמעשה, כל אחת מהן היא ביטוי קונקרטי של ההיבטים האמנותיים של יצורים ברמה הנמוכה ביותר של שתי מערכות קוסמיות גדולות שונות, זאת אומרת, בני אדם. במילים אחרות, הן ביטויים של הדברים במערכות הקוסמיות האלו ברמה הנמוכה ביותר – המקום האנושי הזה. למעשה, יש הרבה, הרבה רקיעים עצומים שונים בקוסמוס. יש רבים מהם, וכולם גופים קוסמיים כבירים בלתי תלויים. לכל רקיע עצום יש את הסגנון השונה שלו שבא לידי ביטוי בדרך אחרת באמצעות המבנה הייחודי שלו. במילים אנושיות, זה אומר שיש להם מאפיינים אמנותיים שונים. לכל גוף קוסמי ענקי יש אמיתות שונות שהואר אליהן בדרך ישרה, מ- ג'ן-שן-רן , אמיתות הפא היסודיות. כתוצאה מכך, לכל מערכות הגופים הקוסמיים השונים יש את המאפיינים הייחודיים למערכות שלהן, אשר מתבטאים באופן מוחשי במבנה השמיים והארץ שלהן, איך הסביבות שלהן, צורות החיים שלהן, הקישוטים של היצורים שלהן, הסגנונות הארכיטקטוניים שלהן, צורות ההופעה של החיות והצמחים שלהן וכו'. לכולן ישנן הדרכים הייחודיות, הישרות שלהן להביע יופי, ידידות, חסד, הכרת תודה וכו'. בין כל הברואים של המערכות הקוסמיות, צורות ההבעה של החיים ברמה הנמוכה של, ביסודו של דבר, שתי מערכות הועברו למקום האנושי הזה, והן כוללות אמנויות מזרחיות ואמנויות מערביות. אך בגוף העצום הענקי, אלו לא כל מה שיש. מה שאני אומר הוא שרק שני הסוגים האלו הועברו למקום האנושי הזה.

באשר לשתי מערכות האמנות של המין האנושי, גם למזרח וגם למערב היה תהליך הורשה בתרבויות האתניות שלהן בהתאמה במשך כמה אלפי שנים. אך הסגנונות של שני סוגי האמנות האלו הם שונים ביותר. הם שונים בטכניקות ובגישות שלהם, בדרכי הבעת הדברים שלהם, הרגשות שהם מקרינים, והאפקט החזותי שהם מייצרים. כבר מתחילת תהליך ההורשה שלהן, האמנויות הסיניות נוסדו מתרבות אלוהית-למחצה. במילים אחרות, מחצית מהדגש לא היתה בפני השטח האנושי אלא על רוח הנושא, יכולת המשיכה שלו, והמשמעויות הפנימיות. זו הסיבה שהיה בצורות הביטוי של כל ההיבטים של התרבות הסינית המאפיין הזה, בעיקר באמנויות היפות, בהן הם לא באמת שמים לב לתיאור הפרטים על פני השטח, הם מתמקדים בהבעת הרעיונות, או רוח הדבר, והמשמעויות הפנימיות. אמנויות מערביות גם הועברו לבני אנוש מהאלים, אך הן שמות דגש על תרבות פני השטח של בני-האדם. הם מדגישים טכניקות מעולות, מדויקות ומזוקקות, ומעשה אמנות ריאליסטי ועילאי. שמים דגש על הפגנת הטכניקות בממד האנושי של פני השטח. כך שבעבודות האמנות היפה שלהם, פני השטח של האובייקטיבים מובא לידי ביטוי באורח מאד מעודן ומדויק. אז הסגנונות האמנותיים של המערב ושל סין הלכו בשתי דרכים שונות. בתהליך ההתפתחות שלהן, אמנויות המערב עברו בירושה מהתרבות הקודמת. למעשה, אמנויות המערב שמרו על מערך של לימוד שיטתי, אפילו במשך כמה התרבויות האחרונות. היו להן בתי ספר, תיאוריות, והכשרה פורמאלית. תמיד הלכו בדרך כזאת. ואילו לגבי רצף האמנויות במזרח, הן תמיד הועברו הלאה כחלק מהתרבות העממית, בין מלומדים, אמנים, ואנשים המחפשים את הדרך. אין תיאוריות שיטתיות, אין בתי ספר ואין הכשרה פורמאלית. הדרך בה הם מביעים דברים בעבודותיהם מבוססת לחלוטין על החוויות האישיות שלהם, במיוחד בנוגע לפסלים. כתוצאה ממאפייני התרבות של האנשים הסינים, מאחורי מה שמובע ברישומים, בציורים, ובפסלים, ביסודו של דבר זה האופי התרבותי של האנשים הסינים בפעולה, והם מביעים שלא במודע את הרעיונות והתחושות. אז כשמסתכלים על זה ככה, ההבדלים בגישות שהם נוקטים להביע דברים הם די משמעותיים. כשאתם מסתכלים על זה מפרספקטיבה של פני השטח החיצוניים ביותר של בני אנוש, טכניקות האמנות המערביות הן מאד מעודנות, ונדרשים בהן טיפול מדויק באור וצל, מבנים ופרספקטיבה חזותית. במיוחד כשזה מגיע למבנה הגוף האנושי, הם מביעים את זה מאד מדויק. אולם, באמנות היפה הסינית העתיקה, מכיוון שלא היו לה כל תיאוריות שיטתיות או לימודים מקצועיים, חסר דיוק בביטויים שלה של פני השטח החיצוניים ביותר של המבנים של הדברים.

נתיב האמנויות תמיד מתקדם מהתקופה ההתחלתית שלו לשיאו, ואז מתדרדר שוב. כל תרבויות המין האנושי עוקבות אחר המגמה הזו גם כן. כל דבר של המין האנושי הוא בתוך יצירה-התייצבות-התדרדרות-השמדה, שזה חלק מהמאפיינים של קוסמוס העבר. אז ברגע שהמוסריות של המין האנושי כבר אינה מספיק טובה – כששום דבר כבר לא מספיק טוב, זה חייב להתחיל מחדש – זה קטסטרופאלי לאנושות, הכל נגמר, ואז הכל מתחיל שוב מחדש, מתקדם לשיא, ואז מתדרדר שוב. המעגל ממשיך לחזור על עצמו.

מכיוון שלא היו לימודים שיטתיים או לימודי התמחות לאמנות היפה הסינית העתיקה, ביסודו של דבר הן לא יכלו לטפל היטב בפרספקטיבה חזותית במובן של תפיסת הגוף האנושי ואובייקטים. לאחר סוף שושלת צ'ינג, רבים מאלו שעסקו באמנות סינית יפה למדו את הטכניקות הבסיסיות של האמנות היפה המערבית, ועבודותיהם נעשו מדויקות בתיאור צורות פני השטח החיצוניים. הם הפיקו כמה עבודות כאלו. אך בתקופות האחרונות, במיוחד בעשרים ומשהו שנים האחרונות, סין גם הושפעה מהחשיבה המודרנית, והעבודות שם נעשו גרועות יותר ויותר. המושגים של האנשים משתנים עם החשיבה שלהם. אם המחשבות הנכונות של מישהו לא בשליטה והוא מסתמך לחלוטין על התפיסות והרגשות של פני השטח האנושיים שלו במקום על המחשבות האמיתיות שלו, והוא באמת לא חושב על הדברים בצורה צלולה בעצמו, אז זה יהיה כאילו אין לו יותר נשמה. ההכרה האנושית נוצרת אחרי הלידה בפני השטח האנושיים, והיא רק באה לידי ביטוי כתגובה תת-הכרתית לדברים. ההכרה היא לא יציבה, היא יכולה להשתנות בכל רגע, והיא משתנה עם השינויים בתנאים החיצוניים והמצב הכללי בחברה. אם מישהו מסתמך לגמרי על הדברים האלה, אין לו את המחשבות שלו. בנוסף, המחשבות שלו הן לא שיטתיות, לא יציבות, ואין לו מחשבות ישרות ואין לו אני אמיתי. הדברים שמעוצבים בהלך מחשבה כזה הם מה שנקרא "אמנויות מודרניות" או "יצירות אמנות יפה בנות-זמננו". השלב ההתחלתי של עליית פופולאריות הדברים האלה היתה ההופעה המוקדמת ביותר של הדברים האימפרסיוניסטיים והאבסטרקטיים האלה של המערב. אם אתם מסתכלים בשקט על הדברים האלו, בטוח שתגלו שהם נוצרו כשהמחשבות האמיתיות של האנשים לא היו בנמצא ואנשים הלכו בעקבות הרעיונות האנושיים שלהם על פני השטח. הן לא שיטתיות, לא מובנות, לא סדורות ומקוטעות. מי יודע מה הן מבטאות! הן לא מעניקות לאנשים חוויה אסתטית, הן רק עוקבות אחרי המחשבות האנושיות על פני השטח. לעבודות שהם המציאו היה אף עקום, רק חצי פנים, או רגל שגדלה מהגב של הגוף. ממש מההתחלה, הדברים האלו היו התוצאה שהאנשים נטשו את המחשבות שלהם ואת המחשבות הישרות, והיו תוצר של גפיים וגוף של אנשים המכוונים על ידי המושגים האנושיים שלהם שנוצרו אחרי הלידה. רק כאשר מישהו נוטש את ההכרה העיקרית שלו (ג'ו-אי-שה) ומאפשר למושגים האנושיים שעל פני השטח לתפקד באופן חופשי הוא יכול ליצור דברים כאלו. ההופעה של דברים כאלה הרסה את האמנויות המערביות, שהיו האמנויות הטובות ביותר והמושלמות ביותר של כמעט כל המין האנושי. במהלך העת האחרונה, ההשפעה הזו הגיעה לסין.

וזה היה רק השלב המוקדם של האמנויות המודרניות. כשהמוסריות הכללית של החברה הופכת ליותר ויותר מנוונת, המושגים האנושיים לא פשוט נשארים זהים, הם גם כן מדרדרים. הדברים האימפרסיוניסטיים והאבסטרקטיוניסטיים בזמנו התעלמו לגמרי מפרספקטיבה חזותית נכונה, מהמעבר מאור לחשיכה, ומדיוק המבנה. יותר ויותר הם רדפו אחרי מה שנקרא "רגשות אישיים" ובלבלו סוג זה של סיפוק אי-רציונאלי כשחרור הטבע האנושי האינדיבידואלי שלהם. מה שהם באמת עשו היה לרסן את הטבע האמיתי שלהם, ולהיענות למחשבות שלאחר הלידה שלא כוללות את האני האמיתי. הם מרחו צבעים עזים, ולגמרי נענו לסוג של הרגשה מהמושגים שלהם שלא הכילה כל מחשבות מפוכחות, רציונאליות. אך מושגים, הם נוצרים לאחר הלידה אצל האדם. הם לא המחשבות האמיתיות של האדם, והם לא סדורים, לא מובנים ולא שיטתיים. זו הסיבה שהדברים שהם המציאו היו כאלה, ונראו לגמרי לא פרופורציוניים או לא מאוזנים חזותית. כשזה הגיע לשלב המאוחר יותר, כשתפיסות מוסריות אנושיות הידרדרו עוד ועוד, הלך המחשבה שלהם נעשה אפילו יותר שפל, וסוג זה של הכרה שפלה לא הכיל כבר רק מושגים אנושיים. כשהמחשבות של האדם עצמו והאני האמיתי מוותרים על השליטה על פני השטח שלו, יצורים זרים ינצלו את ההזדמנות ויכנסו. כשזה מגיע לנקודה הזו, תבונה זרה כבר שולטת על המוח האנושי. זו הסיבה שהופיעו ביטויים אמנותיים שהיו אפילו יותר אפלים ויותר מדכאים – אפילו האור היה עגמומי – והם לגמרי שיקפו את הלך המחשבה של טבע אנושי מיואש ומנוון. כשזה הדרדר עוד יותר, הם גם נעשו מונעים על ידי התשוקה לפרסום ואינטרס אישי בחברה ושאפו לנטוש את עצמם לחלוטין, ובזמן זה אפילו המושגים שלאחר הלידה הושלכו. במקרה זה, הקליפה שבה הזהות העצמית של האדם נעדרה לחלוטין, והפכה לנשלטת במאה אחוז על ידי תבונה זרה. וברוב המקרים התבונה הזרה היתה יצור בעולם התחתון, שרובם היו רוחות רפאים ונשמות . זה היה שינוי קוסמי כשמוסריות האנושות הפכה לרעה. כשצייר נשלט על ידי יצור בעל טבע ה"יין", מה שהוא מצייר נראה כמתאר את העולם התחתון. בציורים רבים, אפשר לראות במבט חטוף שהם מתארים את העולמות של רוחות, הם קודרים, חשוכים ומטושטשים, וכל אותן כביכול דמויות אנושיות שהם מציירים הן כמו נשמות שדומות לרוחות רפאים; פני האדמה הם של העולם התחתון, והשמיים הם של העולם התחתון. למה אנשים אוהבים את ההרגשה הזו? האם זה לא מפני שלאנשים אין יותר מחשבות ישרות? האם הם לא רודפים אחרי אפלה? האם זה לא מפני שמוסריות האנושות התנוונה באופן חמור? וזה רק כאשר האנשים הולכים לעבר ממד שהוא אפילו יותר נמוך מזה של בני אדם. כיוון שערכי האנושות עדיין מדרדרים, בהווה, האמנויות הופכות עכשיו למפגנים אמיתיים ומוחשיים של הטבע הדמוני של המין האנושי. האמנויות הופכות לחילול הקודש של האמנויות הקדושות, הן הפכו לחלוטין לכלי לשחרור הטבע הדמוני, ומה שהן מתארות הם שדים, רוחות, ומפלצות. אמנים עצמם מודים שיצירות אלה כולן זבל, אבל במה שנקרא האפנה האמנותית הם נחשבים ליקרי הערך ביותר. איך יכול זבל להיות הטוב ביותר? המושגים של אנשים התהפכו על ראשם, אז הם חושבים שזבל הוא הטוב ביותר.

זו ההיסטוריה של האמנות היפה של האנושות— זה עתה דיברתי על ההתקדמות הכללית שלה. עכשיו אמשיך את הדיון תוך שימוש באמנויות מערביות כנקודת התחלה. האם אתם יודעים למה בזמן מלחמת העולם השנייה גרמו לצרפתים להיכנע? האם לא היתה לצרפתים היכולת להלחם? האם גיבורים כמו נפוליאון וכמו לואי ה- 14 לא קמו לאומה הזו בימים עברו? האם לאומה זו לא היתה היסטוריה מפוארת? מלחמות האנושות למעשה נשלטות על ידי אלוהויות, והן קורות בגלל סיבות מסוימות. זה לא שדברים יקרו לפי מה שבני-אדם רוצים. צרפת לא היתה מעורבת ישירות במלחמת העולם השנייה כיוון שמטרת האלוהויות היתה לשמר את עבודות האמנות היחידות של הציביליזציה האנושית הזו, שהיו בצרפת. הן גם רבות-ההוד ביותר, מושא לגאווה הגדולה ביותר למין האנושי, והן באמת יצירות האמנות הכי ישרות, מסורתיות ומושלמות של האנושות, בציביליזציה האנושית הזאת. אם קרבות היו פורצים שם, עבודות האמנות השמורות בלובר ובוורסאי היו אבודות, והאמנות שברחובות פאריס היתה אובדת גם היא. אלוהויות רצו להשאיר את הדברים המועטים הקטנים האלו מאחור לאנושות, כך שבעתיד בני אנוש עדיין יוכלו להשתמש בהן כנקודות התייחסות ויוכלו למצוא שוב את אמנות בני האנוש. בנוסף, תלמידי דאפא יוכלו גם למצוא את דרכם חזרה, בהתבסס על הכישורים היסודיים של יצירות האמנות המסורתיות, הישרות האלו.

באמנויות המערביות, במשך מספר הציביליזציות האחרונות, אנשים נעשו בשלים דרך למידה שיטתית וחזרו לנתיב הציוויליזציה הקודמת. אך אחרי שציוויליזציה קודמת מושמדת, יש תקופה בה הכישורים הבסיסיים אינם מפותחים. תוכלו לראות זאת מיצירות האמנות היפה המערבית אם מסתכלים על, למשל, היצירות לפני הרנסנס, היצירות במשך הרנסנס, היצירות שאחרי הרנסנס והדברים של העת המודרנית – התהליך הזה. לפני הרנסנס, באופן כללי, הכישורים האמנותיים שביצירות היו די לא מפותחים. הקומפוזיציה שלהם, המבנה, הפרופורציות, הצבעים וכו', כפי שאתם יכולים לראות, תגלו שהם די לא מפותחים. בין אם בציורים, ברישומים או בפסלים – כולם היו לא מפותחים. אך אז אנשים דלו, מתוך החפצים מעשה ידי אדם שנחשפו מהאדמה, דברים מסוימים של הציביליזציה הקודמת. חלקם היו פסלי אלוהויות, והיו גם כמה פסלים אחרים מהציביליזציה היוונית העתיקה הקודמת. כולן היו עבודות בשלות ומושלמות. בגלל הִמצאות הבסיס של הציביליזציות העתיקות האלה, האמנויות המערביות התפתחו שוב במהירות. כיוון שדברים אלו מהעבר היו שם בשבילם ללמוד מהם ולהשוות את עבודותיהם אליהם, הם הבשילו במהירות. אחרי הרנסנס, הופעתם של ליאונרדו דה-וינצ'י ואמנים אחרים היתה מיועדת על ידי האלוהויות לתת להם להוביל את בני האדם להגיע לבשלות אמנותית ולהראות לאנשים איך לעשות את עבודת האמנות שלהם. זו הסיבה שלעבודותיהם באותו הזמן היתה השפעה גדולה מאד על האנושות. אך האמנויות המודרניות של העיתות האחרונות אורגנו על ידי סוג אחר של אלוהויות – כלומר הקבוצה שמורכבת מהכוחות הישנים ושמנסה לכוון את תיקון הפא היום. למה הופיע ואן-גוך? למה הופיע פיקאסו? אנשים אלו, גם כן, אורגנו על ידם לבוא, אך הם באו לשחק תפקיד שלילי, והמטרה היתה שכל דבר בתרבות האנושית ייעשה מנוון, בה בעת שהמוסריות האנושות הידרדרה. אז שני אנשים אלו באו לערער את האמנות של האנושות. המטרה היתה להשחית את אמנות האנושות – הם באו אך ורק בשביל להרוס את תרבות האנושות. אמנות המין האנושי הגיעה למצב הדמוני שבו היא היום בגלל הבסיס שהם הניחו אז ל "מודרניזם" כביכול.

אז כאשר האמנות המערבית המסורתית הותקפה על ידי האימפרסיוניזם כביכול, זה היה הזמן בו הצילום הופיע. בויכוחיהם, הטיעון הנפוץ ביותר שהועלה על-ידי ה אימפרסיוניסטים כביכול הללו היה, "לא משנה כמה מדויק אתה מצייר, האם זה יכול להיות מדויק כצילום?" אז הם העבירו ביקורת על ציור אובייקטים כפי שהם, על ציורם בצורה ריאליסטית, ועל ציורם בדרך מסורתית, אורתודוכסית. למעשה, אמנות מסורתית היא לאדם חיפוש אחר שלמות מאיכות גבוהה, והוא ללא סוף. תחום האמנות המסורתית הוא רחב מאד, כי יצירת אמנות שלמה היא לא רק ריאליסטית, אלא למעשה גם מכילה את ניסיון החיים האישי ואופיים של האמנים. הדברים שהאמן בא איתם במגע בחיים, והידע והכישורים בנושאים שונים שרכש בחיים – כל זה משתקף בעבודותיו. זו הסיבה שכל אדם יבטא את אותו הדבר באופן שונה בעבודת האמנות שלו או שלה, אם זה במונחים של השימוש בצבע, ציור הבעות נושא הציור, או דרגת השליטה בטכניקות. ניסיונות החיים של כל אדם הם שונים ותכונות האופי של האמנים שונות, אז זה מוביל להבדלים בעבודותיהם. בנוסף, מה שהם יכולים לתאר הוא עולם רב-פנים, ישויות ברמות אפילו גבוהות יותר, ואף תצוגות מופלאות של אלוהויות ועולמות של אלוהויות. אז זוהי דרך בלי-גבול, בהירה ורחבה. בדרך כלל האמנים שטובים בציור או בפיסול ממקדים את רוב מחשבותיהם באמנותם, כך שרובם לא כל כך מיומנים במילים. אולם האנשים שאינם יודעים איך לצייר או לפסל הם טובים בדיבורים. על ידי קידום אגרסיבי של הדברים שלהם באמצעות היגיון מעוות, אנשים אלו אכן מוטטו את האמנות המסורתית עם טיעון הצילום. כך שהגיעו בהדרגה לנקודה בה נמצאים היום. כמובן, כדי שמישהו בזמנו ימוטט את האמנות המסורתית, מישהו שכלל לא הבין באמנות יפה או שהיה חסר יכולת באמנות יפה לא יכול היה לעשות זאת. לכן אורגן בזמנו שהנציגים המעטים הללו של המודרניזם יתמחו במיומנויות הבסיסיות בילדותם כך שיוכלו להטעות את אנשי העולם אפילו יותר.

בגלל הויכוחים של היושר-נגד-הרוע בין האקדמיה והאימפרסיוניסטים והאבסטרקטיוניסטים בזמנו, מפני שהמוסריות והתפישות השוקעים היו קריטיים לאמנויות הקדושות באמת של האנושות, ובגלל שהאמנים המסורתיים היו חייבים לשמור חלק קטן זעיר של חלל להישרדותם, עכשיו אנשים קוראים לאמנות מסורתית "ריאליזם". בעבר לא היה שם כזה. הסיבה שאלוהויות העבירו את האמנויות לבני אנוש היתה לאפשר לאנשים להביע את הטוּב והיופי שהמין האנושי מעריך, ויש לזה השפעה חיובית על מוסריות המין האנושי. בגלל הידרדרות מוסריות המין האנושי, האמנויות האנושיות המסורתיות והישרות נדחפו אל מחוץ לאולמות של האקדמיות הרשמיות בשל מגמת המעבר לעבר טבע דמוני. לכן לצורך ההישרדות, אמנות מסורתית הפכה לריאליזם, וכך ה"ריאליזם" הופיע.

כרגע, כל דבר של המין האנושי מתקדם בכיוון ההפוך באופן זה – האם שמתם לב? אנשים שלא יודעים איך להפיק קול ראוי לשירה, שאינם יודעים תיאוריות מוסיקליות, ואנשים שאין להם כישורי ריקוד בסיסיים הפכו לזמרים ורקדנים פופולאריים, בעוד שהאמנים האמיתיים לא מצליחים להתפרנס. אפילו סַפָּרִים שיודעים את העבודה נדחפו החוצה ועושים את עסקיהם ברחוב, בעוד שאנשים שלא יודעים את המקצוע נמצאים בסלונים ראוותניים במיוחד. כל דבר של המין האנושי מחליק למטה בכיוון ההפוך, וכולו מדרדר בצורה כזו. מה שהמודרניסטים-כביכול האלו רצו להשיג היו כמה "רגשות אישיים". מאוחר יותר הם איבדו שליטה על עצמם, ועכשיו הם נותנים את גופם שיישלט על ידי רוחות – איך אפשר שהם יפיקו משהו טוב? הם תולים יצירה כביכול מודרניסטית ומראים אותה לאנשים: "אה, תראו! איזה ציור טוב!". אם הוא לא היה אומר כך, אף אחד לא היה יודע למה זה טוב כמו שהוא אמר. אך הדברים הטובים שהוא מתאר הם דמוניים בטבעם, ומכילים נאיביות כזאת בנוגע לאמנות שזה מעורר גיחוך. אם החשיבה שלכם לא עוקבת אחריו לתוך סוג זה של טבע דמוני, לא תוכלו לראות מהם הדברים הטובים-כביכול שהוא מדבר עליהם. במציאות הדברים האלו הם כולם אשפה שמזיקה לאנשים.

כמובן, יש אנשים רבים שרק הולכים עם המגמה ומשתפים פעולה. רוב הציבור הרחב לא מבין את הדברים המודרניסטים. אם אתה אומר שהם כולם אשפה, אז האנשים שעושים את הדברים האלו יגידו שככל שזה יותר כמו אשפה כך יותר טוב. כולכם שמעתם איך אמן-כביכול בסין אכל בשר של ילדים מתים – האם לא שמענו דיווחים על כך לפני זמן מה? זוהי הרדיפה אחרי טבע דמוני שהביאה את הדברים לנקודה זו. האם זה לא יהיה מבעית אם כל זה ימשיך עוד יותר? אם אמנויות המין האנושי ימשיכו בצורה כזו, אז אתם יכולים רק לדמיין למה הן יהפכו בעתיד.

עכשיו אני אדבר קצת על מה אמנויות האנושות אמורות לתאר. האם מטרת אמנויות המין האנושי לתאר את בני-האדם עצמם, או לתאר נופים, או לתאר אלוהויות? או רוחות? אתם צריכים לדעת שהאמנויות האמיתיות של המין האנושי הופיעו תחילה במקדשים של אלוהויות. מטרה נוספת של העברת היבט זה של תרבות מצד האלוהויות לבני האדם היה כדי לתת לבני האדם לראות את הוד האלוהויות, ולהאמין שהטוב והרוע זוכים לגמולם – עושי רע יקבלו גמול, אנשים טובים יקבלו ברכות, ומטפחים יעלו לשמיים. הופעת כל האמנויות המערביות החלה בכנסיות. פסלים במזרח בזמנים הקדומים היו כמעט כולם של אלוהויות, והציורים העתיקים ביותר והמוקדמים ביותר שעברו בירושה בסין היו כולם של אלוהויות. האם יש גבול לציור אלוהויות על ידי בני אדם? לא, אין. הקוסמוס הנרחב, וכל דבר שביקום הקוסמי העצום… כשבני אדם באמת מאמינים באלוהויות, ובאמת עוסקים בתיאור אלוהויות, אלוהויות יראו את הדברים האלו לבני האדם. זהו הדבר המושלם ביותר, הקדוש ביותר, ומה שהמין האנושי עורג אליו, והיעוד הנפלא ביותר. לכן, מה שהעבודות יכולות לתאר הוא ללא גבולות.

אתם יודעים, כשאנשים מציירים אלוהויות הם צריכים להשתמש באנשים כמודלים. זאת לא בעיה, מכיוון שאנשים נוצרו על ידי אלוהויות בדמותם. כך שאין בעיה להשתמש בבני אדם לתרגול הכישורים הבסיסיים של האדם. זה לא שאנשים לא יכולים לצייר אנשים אחרים – בסדר לעשות כך – משום שבני אדם הם אחרי הכל מה שמרכזי בעולם הזה. אפילו פחות בעיה לצייר נופים. אך, על מוקד האמנות היפה של המין האנושי להיות אלוהויות. למה אני אומר זאת? חשבו על זה כולכם, לבני אדם יש קארמה – כולכם יודעים זאת כיוון שאתם תלמידי דאפא – וכל דבר שבני אנוש רושמים או מציירים מכיל יסודות של האמן עצמו. בעבודתו של אמן, כל דבר אודות האינדיבידואל ואודות האיש שאותו מציירים קשור לציור הזה. כשאדם רגיל מצייר רק קו אחד, אני יודע איזה סוג של אדם הוא, איזה סוגי מחלות יש לו, כמה קארמה יש לו, הלך המחשבה שלו, המצב המשפחתי שלו, וכו'. וכל המחשבות שיש לנושא הציור שלו וכל הגורמים הקשורים לגופו מוצגים במלואם גם כן, כולל כמה קארמה יש לו. בכל פעם שמישהו תולה תמונה של אותו אדם בביתו, הקארמה של אותו האדם בציור נפלטת מהציור. אז כשמישהו תולה משהו כזה בביתו, האם הוא מפיק תועלת או ניזוק? קארמה נפלטת ומתפשטת, זה מחובר לאדם, וזה ייפלט ללא הרף בבית האדם שתלה את התמונה שם. אנשים לא יכולים לראות את היחסים ההדדיים שבין אובייקטים, אך למעשה הם יחושו חוסר-נוחות [ממשהו כזה].

אך אם בני אדם מציירים אלוהויות – חשבו על זה כולכם, אלוהויות הן מפוארות, נפלאות, ומקרינות אנרגיה רחומה, נדיבה שמועילה לאנשים – האנשים שיוצרים את התמונות או יוצרים את הפסלים מפיקים תועלת בתהליך השלמת עבודת האמנות, ובאותו הזמן האמן מפתח מחשבות טובות בזמן שהוא יוצר עבודת אמנות של אלוהויות, ולכן אלוהויות יכולות לעזור לו לחזק את מחשבותיו הנכונות, ולהסיר את הקארמה מגוף האמן ואת קארמת המחשבה שלו. אחרי שאחרים מסתכלים בסוג זה של עבודת אמנות הם יפיקו תועלת, הם ייעשו רחבי אופקים, יהיו להם מחשבות טובות בראשם, וזה יעשה את אופיים אצילי יותר. וכשאלוהויות רואות שלאנשים יש מחשבות ישרות, הן יסירו סכנות ואסונות עבור בני האדם. אז איזו דרך מועילה יותר למין האנושי? אני אוהב להסתכל בעבודות המסורתיות והישרות האלו, ציורי התקרה הללו וציורי הקיר של אלוהויות, והפסלים האלו של אלוהויות. אחרי שאני מסתכל עליהם, אני תמיד מרגיש שלאנושות עדיין יש סיכוי לחזור, כי העבודות הללו מתארות את תפארת האלוהויות, והאלוהויות שבפסלים באמת עושים דברים טובים בשביל אנשים מהצד השני. אז בהתבסס על ההשוואות האלה, האם אתם לא חושבים שאמנות המין האנושי צריכה לתאר בעיקר אלוהויות?

כמובן, אמנויות החברה המודרנית אינן מוגבלות לציורים, רישומים, ופסלים – יש גם אוּמנויות, פרסומות, אופנה, תיאטרון, טלוויזיה והפקת סרטים, עיצוב מוצר, וכו'. יש שפע של מקצועות הקשורים לאמנויות; במילים אחרות, הם כולם קשורים לאמנות יפה. אך לא משנה איזה מקצוע זה, אם האמן עצמו מייסד בסיס ישר, אז לא משנה אילו עבודות הוא יוצר, הן כולן יהיו חדורות באלמנטים ישרים, וכולן יהיו נפלאות, טובות ויועילו לאנשים. זה בטוח. באופן כללי, זה מה שראיתי לגבי אמנויות המין האנושי.

האמנויות המזרחיות והמערביות שדיברתי עליהן זה עתה כוללות פיסול. אם מדברים על פיסול, אני אדבר קצת על המקור האמיתי של הפסלים של המזרח והתקדמותם לאורך ההיסטוריה, ואני אדבר רק על המצב בציביליזציה הזאת. לפני שהבודהיזם התפשט לסין, הסגנונות של פסלים רבים היו קשורים לתרבות של המחזור הקודם (זאת אומרת, לפני המבול הגדול), כך שהסגנונות האמנותיים שלהם היו שונים לגמרי מאלו של התקופה שלאחר התפשטות הבודהיזם לסין עצמה. בעצם, הפסלים המזרחיים שמייצגים את הציביליזציה האנושית הזאת צריכים להיות מיוצגים על ידי תיאורים של הבודהות, בודהיסאטוות, ואלוהויות של הבודהיזם. סוג זה של שיטת פיסול מהתקופה המוקדמת הועבר מהודו, ושיטת הפיסול של הודו השתיירה בתורה מהתקופה של אמונה בבודהות שהקדימה את התקופה הזו של בודהיזם הודי, והבודהות שההודים של התקופה הקודמת האמינו בהם הועברו להודו מהיוונים הקדומים ההם באירופה שהאמינו בבודהות. זה משום שבזמנים אף יותר קדומים, אירופאים רבים האמינו בבודהות; כמובן, לא כולם האמינו בבודהות, היו אנשים שהאמינו באלוהויות אחרות אחרים. לאחר שזה הועבר להודו, הדמות של בודהא ושיטות הפיסול גם הועברו להודו, וזאת הסיבה שהשיטה הסינית ליצירת פסלי בודהא בימים הקדומים בעיקרון הלכה לפי זו של יוון הקדומה. אתם יכולים לראות שלפסלי בודהא רבים מהתקופה המוקדמת היו ארובות עיניים עמוקות, ושהעצמות מעל הגבות שלהם ומבנה הפנים דומים מאד למערביים. היו להם אפים ישרים, והיה להם מראה ישיר וזקוף. הסיבה היא שיוון הקדומה העבירה להודו את התרבות הבודהיסטית של תקופה אף מוקדמת יותר, שבתורה הועברה מהודו לסין. אבל, מפני שעבודות הפסל משלבות בתוכן את היסודות שלו, לאחר שזה הועבר לתוך סין עצמה, הדמות של בודהא בפסלים נעשתה קצת כמו אנשים סינים. בהדרגה, כשהזמן מאז שזה הועבר לסין התארך, לאט לאט אבדו היסודות של התקופות המוקדמות כשהתרבות היוונית הקדומה הועברה לסין, ובהדרגה זה התפתח יותר לקראת הניחוח הסיני המקומי. זה כשמדברים במונחים של תרבות פני השטח של בני אדם. ישנן סיבות אחרות המעורבות. לאחר שהבודהיזם התפשט לסין עצמה, הפו-יואן-שן של אנשים רבים באמת טיפח לבודהא ולבודהיסאטווה. אבל משום שבזמנו לא היו מערכות שיטתיות של לימוד בסין עצמה, ופסלים נעשו על-ידי סתתים וטאואיסטים, אז בהשוואה לפסלים המערביים הם היו מאד חובבניים – על פי רוב הם לא הצליחו למצוא את הפרופורציות הנכונות במבנה הגוף. אז, בנוגע לפסלים רבים בסין, זה לא שהם נושאים את המאפיינים של אסכולת אמנות כלשהי, הם רק התוצאה של טכניקות לא בשלות.

אז זה עתה התוויתי בצורה מקיפה ומאד פשוטה את התפתחות ומקורות אמנויות המין האנושי. אמנויות העבר בדרך כלל תיארו אלוהויות, ואלוהויות העבירו את הדברים האלו הלאה לבני אדם כדי להגיד לאנושות: אלוהויות מגינות על המין האנושי, וכשבני אדם עושים דברים טובים, התוצאה תהיה דברים טובים בשבילם.

בדרך כלל, לעבודתו של האמן יהיו נושא ומטרה של מה שהוא רוצה להביע או לתאר. זאת אומרת, כשאתם מתכננים ציור או מנסחים את התכנית לציור, מה שאתם רוצים להביע או לתאר, או, המשמעות שאתם רוצים להביע, כלול בתוך כל זה. במילים אחרות, לכל עבודה יש את הסיפור שלה. אבל יש בעיה נוספת כשהאנשים של ימינו מסתכלים על אמנות מסורתית מערבית, בייחוד האמנות היפה מתקופת הרנסנס: הם מסתכלים רק על שיטת הציור ועל הגישה – ואפילו זה משהו שרק האנשים ההם שיודעים את הטכניקות הבסיסיות מבינים. אנשים מעטים מאד יודעים מה הציורים מביעים. אז כשהייתי מתבונן בציורים או פסלים, התלמידים שאיתי היו שואלים אותי, "על מה הציור הזה?" והייתי אומר להם. כמובן, כולכם מעורים באמנויות ויודעים הרבה, אבל למה שלא נחקור את הנושא הזה יחד. בואו נביא לכאן מספר ציורים ואני אדבר על מה מובע בהם ולמה הביעו את זה בדרך זאת. (מחיאות כפיים)

שבו, כולם. זה עתה כשדיברתי על מה הציורים ההם הביעו, הבנתם את מה שאמרתי. אני רוצה שתלמידי הדאפא יבינו מה לעשות, אז למה שלא תשתפו גם אתם במחשבותיכם, טוב?

שאלה: (מתורגמת) אנו רוצים לתאר את הרדיפה. האם אנו יכולים לתאר סצנות של תלמידי דאפא מעונים?

המורה: כן, אתם יכולים. אתם יכולים להציג סצנות של תלמידי דאפא שנרדפים, תלמידי דאפא לומדים את הפא ועושים את התרגילים, או סצנות של אלוהויות ושמיים לאחר שהדאפא הופץ באופן נרחב – את כל אלו ניתן לתאר.

שאלה: האם אנו יכולים ליצור כמה יצירות אמנות שמראות את התהליך של תלמידי דאפא מבהירים את העובדות או מפיצים את הפא, או דברים כמו צעדות, תהלוכות ועוד?

המורה: כן, אתם יכולים להציג את כל הדברים הללו. המפתח הוא שעליכם לתכנן וליצור את העבודה ברמה גבוהה.

שאלה: מאסטר, האמנויות הסיניות שואפות להעביר רעיונות מסוימים או תחושות. למשל, הציירים הסינים המפורסמים ביותר שאפו להעביר את רעיונותיהם או תחושותיהם, והם ציירו נופים. האם גם אנחנו יכולים לצייר בדרך זו?

המורה: אין בעיה בהעברת רעיונות מסוימים או רגשות. זה גם בסדר לעשות ציורים בסגנון סיני וציורי נוף. מכיוון שהם פרי עבודתם של תלמידי דאפא, ניתן להציג אותם. אך אתם תלמידי דאפא, ובזמן הנוכחי כולם מאמתים את הפא ויוצרים עתיד ליצורים חיים, אז עליכם לעשות את מיטבכם להפוך את הבהרת העובדות וחשיפת הרוע לעדיפות הראשונה, במיוחד בתקופה הזו. זוהי אחריות תלמידי הדאפא. עדיף שיהיו יותר עבודות שחושפות את הרוע, מציגות את דאפא, ומציגות אלוהויות, ולעשות עבודות אלו למרכז. ניתן להציג גם עבודות אחרות של תלמידי דאפא.

שאלה: האין ניסיון להעביר רגשות או רעיונות דבר סוטה?

המורה: כשאני מדבר על להעביר רגשות או רעיונות, אני מדבר על הבעת המשמעויות הפנימיות בציור או ברישום שלכם. אם אנשים יכולים להביע את רגשותיהם בהתבסס על בסיס מוסרי שהוא אורתודוכסי ושל מחשבות נכונות, אז אין בעיה. המפתח הוא אם אתם משתמשים במחשבות נכונות ליצירת עבודתכם או רודפים אחרי המושגים המודרניים כביכול ההם, והאם אתם משתמשים בשיטות מסורתיות ונאותות או במושגים מודרניסטיים לתאר דברים. הבעיה לא נמצאת ברגשות או ברעיונות עצמם.

שאלה: מאסטר, הייתי רוצה לשאול: היצירות שזה עתה דיברת עליהן כולן מתארות דמויות של אלים מערביים. אז כתלמידי דאפא, איך נערבב אלמנטים סינים ומערביים יחד, ואיך נשתמש בתמונות כמו זו כדוגמא, אך עדיין נשמר את המאפיינים המזרחיים שלנו?

המורה: אין בעיה לצייר גם אלים עם דמויות מזרחיות וגם אלים עם דמויות מערביות באותה יצירה. במשך תיקון הפא הרבה אלים שונים ממלאים תפקידים חיוביים. ציורים סיניים רבים הם טובים, וניתן להכיר בהם ככאלו. השביחו עוד את הגישות והמיומנויות. אלו לא בעיות. אך נראה שיהיה קשה לכלול גם ציור בסגנון סיני וגם ציור שמן בסגנון מערבי באותה יצירה. אף אחד עוד לא יצר תקדים בכך שערבב גישות מזרחיות ומערביות. אל תהפכו את זה למשהו שהוא לא זה ולא זה.

שאלה: מה שאני רוצה להגיד הוא, מרמה גבוהה הרבה אלוהויות של המזרח והמערב הן מתחת לרמה של בודהא, אז אם ניצור יצירה גדולה ונכלול את כולם בתוכה, האם זה יהיה בסדר?

המורה: אתה רוצה ליצור עבודת אמנות גדולה שיהיו בה אלים עם דמויות גם מזרחיות וגם מערביות – אין בעיה עם זה. אז, נניח שאתה מצייר כמה טאואים, ולפי הצורך אתה מצייר כמה אלים עם דמויות מערביות, וכולם באותו הציור, אז אין בזה בעיה. אך אם באותה היצירה משתמשים בטכניקות של ציור בשמן בצד אחד ומשתמשים בטכניקות ציור סיניות משומשות בצד אחר, אז הייתי אומר שזה לא מתאים.

שאלה: יש לי שאלה נוספת. בעבודת האמנות שלנו עלינו בעיקר לתאר את מה שבהיר וטוב. אך ביצירות מסוימות, בעקבות עושר המשמעויות הפנימיות שלהן, יש דמויות שליליות. וכך, בסצנה יוכל להיות ניגוד. הייתי רוצה לוודא בנוגע לטיפול בדמויות שליליות—כפי הנראה יש למקם אותן בפינות חשוכות—אך האם נוכל לתאר אותם בצורה כזאת?

המורה: כן, אתם יכולים. למעשה, הסתכלו בציור הזה. השוטרים המרושעים מכים את תלמיד הדאפא. השימוש בצבע על השוטרים המרושעים ועל תלמיד הדאפא שונה, עם זאת זה מאד הרמוני ומאוזן באופן כללי, אז אין בכך בעיה. זהו עניין של הטכניקות שלכם, וזה נוגע בשאלה איך אתה מתכנן את זה היטב.

שאלה: מאסטר, הייתי רוצה לשאול, האם קליגרפיה סינית היא סוג של אמנות? וגם, מה בנוגע לסגנונות המחוברים של קליגרפיה, האם הם ישרים?

המורה: בימינו זה נקרא קליגרפיה, אך בעבר זה היה פשוט כתיבה. כשזה הגיע לתקופות האחרונות, אנשים כבר לא משתמשים במכחולים לכתיבה, כך שהם מתייחסים לזה כאל סוג של אמנות. למעשה, היא כן מכילה את המשמעות הפנימית של אמנות. מכיוון שזה נחשב עכשיו סוג של אמנות, בתערוכות אמנות אתם יכולים להתייחס לזה כאל סוג של אמנות יפה.

אם מדברים על הסגנונות המחוברים של הקליגרפיה, בעצם, הם השתקפות של מצבים מנטאליים בהם אנשים עושים את רצון הצד השלילי שלהם. כשאלים עזרו לאנשים ליצור את התווים הסיניים, לא היו דברים כאלו כמו סגנונות מחוברים. בעצם, אף פעם לא התאמנתי בקליגרפיה, ואני לא כה טוב בה. אך לעיתים קרובות נתבקשתי על-ידי אנשים לרשום להם משהו בכתב יד, אז אני משתמש בסגנון הכתב הרשמי. זה לא שיש לי העדפה לסגנון הכתב הרשמי; זה מכיוון שכשאתה כותב בסגנון הכתב הרשמי אינך יכול בשום פנים לעשות זאת במחובר. אם זה כתוב באופן מחובר, אז זה כבר לא סגנון הכתב הרשמי. כך שקשה לאנשים לכתוב בסגנון זה מחובר כשהם מתמסרים למושגים או לקארמת המחשבה שלהם. מנקודת המבט הזאת, אני אוהב לכתוב בסגנון הכתב הרשמי.

שאלה: ביחס לתווים בקליגרפיה, כיוון שהמאסטר כותב בסגנון הכתב הרשמי, שמתי לב שכשתלמידי דאפא בוחרים סגנונות קליגרפיה, הם בדרך כלל בוחרים בסגנון הכתב הרשמי. הייתי רוצה לשאול, האם אנו יכולים להשתמש בכל סגנונות הקליגרפיה?

המורה: כן, אתם יכולים. אתם יכולים להשתמש בכל מיני סגנונות קליגרפיה. אך אני חושב שהסגנונות המחוברים נותנים דרור יותר מדי לצד השלילי של האנשים, ויש בהם יותר מדי יסודות אנושיים של פני השטח. כשלאדם באמת יש מחשבות ישרות והוא מתנהג באורח טוב, הוא לא יכול לכתוב בצורה כזאת. סוג זה של כתיבה בעיקר נעשה כשאנשים מתמסרים למושגים האנושיים שלהם. במקרים רציניים, המצב הנפשי של האדם הוא כזה שהוא סוג של טירוף והצד הישר שלו חלש.

שאלה: יש לי שאלה נוספת, והיא בנוגע לשלושת צבעי היסוד. המורה דיבר על כך שיש מקבילים לשלושת צבעי היסוד בממדים אחרים. אנשים גם מדברים על צבעים משלימים. אז, איך עלינו להבין את שלושת הצבעים היסודיים? כאן בין האנשים, אנו אומרים שאור יוצר צבעים כי בלי אור איננו יכולים לראות צבעים. אך מצד שני, כיוון שממדים אחרים מלאים באור, איך יש שם הפרדה בין הצבעים?

המורה: כן, אנשים יכולים לערבב את שלושת צבעי היסוד מהצבעים שלהם כדי ליצור צבעים אחרים, ושלושת צבעי היסוד בספקטרום המין אנושי יכולים להישבר לצבעים אחרים שבספקטרום. אך הצבעים ההם פשוט מופקים על ידי יסודות חומריים שבממד הפיזי האנושי, שהוא שונה מממדים אחרים, וסוגי החומר שונים גם כן. כמה אנשים אומרים שמראה האובייקטים הוא תוצאה של אור, וזה כולל את הביטוי של אור וצל וההופעה של הצבעים שבציור. זה לא נכון. אובייקטים שומרים על אותה צורה בין אם יש או אין אור – כל מה שהאור עושה הוא לתת לאנשים את הרושם הוויזואלי של בהירות או חשיכה. בהשפעת שינויים בעוצמת האור, אפשר לקלוט את הצבעים באופן מוטעה, אך אין זה באמת משנה את צבע או צורת האובייקט. במונחים של טיפוח, אור יכול לחסום את עיני האנשים וליצור רשמים כוזבים לאנשים. בממדים רבים אחרים אין שמש, ובהרבה ממדים הכל שטוף באור הרך של עצמו. ללא השמש, או אם אין שמש בממד, מראה ומצב האובייקט עדיין יציבים. בכמה ממדים, כל האובייקטים פולטים בעמימות אור שהוא עדין לעין, והיצורים שבאותה רמה יכולים לראות אותו בעצמם. בממד מסוג זה, אין מקור ישיר של אור כמו השמש, אך צורות האובייקטים שאתה רואה הן עדיין מה שהן.

כשמתבוננים בהם עם עיניים אנושיות, ממדים אחרים זוהרים, והצבעים והצורות של האובייקטים שם נשארים ללא שינוי. (כמובן, אלים וכל דבר של אלים יכול להשתנות. הצורות בהן אובייקטים קיימים אינן במצב כביכול יציב, כמו שאנשים חושבים). בד"כ הם כמו אורות ניאון צבעוניים, והצורות והצבעים של האורות לא מושפעים מאור. אם יצור הוא חיים באותה הרמה, לא יהיו לו את אותן התחושות שלבני אדם יש בראותם את הממד ההוא. זה בדיוק כמו שסיפרתי לכם על כך שגם למולקולות יש אנרגיה, והסיבה שאנשים לא יכולים לחוש את זה היא משום שכל דבר של בני-האדם, כולל העיניים, מורכב מחלקיקים מולקולאריים. באופן דומה, יצור שמורכב מחלקיקים גדולים יותר שהם נמוכים ממולקולות רואה שהגוף האנושי וכל דבר בממד האנושי זוהר ובעל אנרגיה. זהו מושג שונה מהממד שדיברתי עליו לפני כן, בו כל דבר זורח בלי שתהיה שמש. זהו ממד שבו האובייקטים עצמם פולטים זוהר.

כיוון שממד אנושי זה הוא מקום שנוצר במיוחד לתיקון הפא, מחוץ לגבולות שלושת העולמות הכל שונה לחלוטין. בממדים הרבים האחרים, הרחבים יותר הקיימים באותה הרמה של שלושת העולמות, המבנים של כל האובייקטים משתנים, והם כולם שונים מאלו שבממד האנושי. הדרך בה מופיעים אובייקטים והיחסים בין בהירות וחשיכה שאנשים בעולם הזה רואים כולם שונים. אז היחס בין בהירות וחשיכה שמתבטא כאן במקום האנושי הזה הוא ביטוי בסביבה שנוצר במיוחד בשביל בני אנוש. לאלים בשמים ולגופים קוסמיים רבים אין שמש שזורחת עליהם ישירות או פולטת אור. אך יש גם גופים קוסמיים רבים שיש להם שם יותר משמש אחת שפולטת אור. לכמה מקומות יש שמשות ולכמה מקומות אין. יצורים של רמות שונות יכולים לחוש עוצמות שונות של אור, וכולם מתאימים לצורות הקיום של האור ברמות שונות. תלמיד כתב במאמר ששלושת צבעי היסוד קשורים לג'ן-שן-רן. זו ההרגשה שלו עצמו והשקפה שבאות מהטיפוח שלו, ולא הטבע הבסיסי, האמיתי של ג'ן-שן-רן.

כשאנשים רואים סצנות של השמים הם בהלם והם חושבים, "באילו צבעים אני יכול להשתמש כדי לתאר את זה?" בני אנוש יכולים לראות וכמו כן לגעת ולהשתמש בחומר שעל פני השטח המורכב ממולקולות. אך כשזה מגיע לדברים שמורכבים מחלקיקים שהם יותר מיקרוסקופיים ממולקולות, אנשים רגילים יכולים רק לחוש את האנרגיה שלהם. לא ניתן למצוא את הצבעים של החומר שבממדים המורכבים מחלקיקים יותר מיקרוסקופיים ממולקולות כאן במקום האנושי הזה. למעשה, מולקולות נושאות אנרגיה גם כן. לא רק שהן נושאות אנרגיה, יכולה גם להיות להן ההשפעה של אנרגיה. האנשים בעולם הזה לא יכולים לחוש את האנרגיה כי הרכב גופם, עיניים, עור, דם, בשר וכל דבר אחר כולם דברים ברובד החלקיקים המולקולריים. זו הסיבה שבני אנוש לא יכולים לחוש את האנרגיה שקיימת באותה הרמה כמוהם, והסיבה שהם יכולים לחוש את האנרגיה של רמה מיקרוסקופית יותר היא שחלקיקים שמרכיבים גופים ברמה האנושית הזאת גדולים יותר מהחלקיקים המיקרוסקופיים. במילים אחרות, היסודות שמרכיבים צבעים הם לא חלקיקים רק של רמה אחת, וזו הסיבה שממדים ברמה גבוהה מופיעים בהירים יותר וזוהרים יותר מממדים שמורכבים מחלקיקים של רמה אחת מתחת. אך בהירות זאת היא מהסוג שמתעלה על תחומים, אז בעולם האנושי אתם לא יכולים למצוא צבעים מהסוגים האלה. אפילו אם הייתם משתמשים בצבעים זוהרים, עדיין לא הייתם מסוגלים להציג אותם. אבל, למרות שאין לכם את סוגי הצבעים לתאר את קדושת התחומים ההם, אתם יכולים להשתמש בפיגמנטים שיש לאנשים עכשיו להציג את הקומפוזיציה של ציור והמראה מעורר הכבוד [של הסובייקטים]. הפיגמנטים של בני האדם יכולים להביע את הצורות והמבנים. אם הייתם יכולים לגמרי להציג אלוהויות בעולם האנושי על ידי שימוש בכל דבר של אלוהויות, זה היה אומר שאלוהויות הגיעו לעולם האנושי.

שאלה: מאסטר, האם אתה יכול לדבר על הבגדים שבודהות, טאואים ואלוהויות לובשים, או איך הם בדרך כלל מתלבשים ומקשטים את עצמם? 

המורה: לבוש הבודהות שאנו לרוב רואים הוא קאסאיה צהובה. כשאתם מציירים בודהיסאטוות, פשוט ציירו אותם בלבוש נשים סיני עתיק. אתם יכולים לחקות את הדרך בה הנשים משושלת סונג התלבשו וקישטו את עצמן, שכן זאת הצורה הנפוצה ביותר. באשר לאלים עם מראה של הגזע הלבן, לא משנה באיזה עולם הם נמצאים, הם בדרך כלל עוטפים עצמם בקאסאיה לבנה גדולה. בודהות עוטפים עצמם בקאסאיה צהובה גדולה, ואלים בדמות של שחורים עוטפים עצמם בקאסאיה אדומה גדולה. כמובן, יש ביטויים של אף יותר מגוונים ואף ברמות גבוהות יותר. יש כאלו שלא לובשים דבר, יש אחרים שלובשים כל מיני סוגי בגדים וקישוטים שהם די פרימיטיביים… יש כל מיני סוגי אלוהויות. בעבודותיכם, בדרך כלל מספיק טוב אם אתם רק מתארים את מה שאנשים יכולים לזהות. טאואים כמובן עוטים לבוש סיני עתיק – אלו הם הטאואים הרגילים. הבגדים שלובשים הטאואים הגדולים ברמות גבוהות מאוד הם למעשה גם מאוד מגוונים.

בעבר היתה התופעה הזאת עם מטפחים: לא משנה מתי, או בזמן איזו שושלת הצלחת בטיפוח, מה שלבשת כשהגעת לשלמות ייעשו בגדיך לאחר מכן. זה בדרך כלל היה המקרה. כמובן, לבודהות זה היה שונה – כשמישהו הצליח לטפח בודהא הוא בודאי יקבל את הדמות של בודהא, וילבש לבוש בודהא. באשר לאנשים שטיפחו לסוגים אחרים של אלים, במצב נורמאלי מה שלבש כשהצליח בטיפוח יהיו הבגדים שילבש לאחר מכן. מי מכם היה בהר וודאנג? האם ראיתם את הפורטרט של שוואן-וו? למה שיערו של שוואן-וו פזור בפורטרט שלו? זה מפני שכאשר הוא הצליח בטיפוח שערו היה פזור אז הדמות שלו היא כזאת ששערו פזור. הוא היה מודט לפרקי זמן ארוכים בהרים ומצא שזה יותר מדי בעייתי לאסוף את שערו, אז הוא הפסיק לקשור את שערו אסוף ונשאר כך כל הדרך עד שהוא הצליח בטיפוח.

שאלה: מאסטר, בציורים ורישומים קדומים, חלק מהבודהות לובשים בגדים, ולחלק הכתפיים חשופות.

המורה: לפעמים אנשים מציירים או רושמים בודהות בהתבסס על המושגים של עצמם. למשל, חם בדרום אסיה, אז הנזירים הבודהיסטים שם בדרך כלל משאירים את כתפם חשופה. הם חושפים את הכתף הימנית שלהם כך שמרגישים קריר יותר. באיזורים צפוניים יותר, הנזירים הבודהיסטים מכסים את הכתף הימנית שלהם עם חתיכת בד כך שלא יהיה להם קר. אין מושג כזה בעולמות הבודהות. דרכם להתלבש היא כך שהם בדרך כלל חושפים את הכתף הימנית שלהם. כשסינים רושמים או מציירים בודהות, יש להם את המושג הזה שעליהם לכסות את הכתפיים שלהם לגמרי, אך למעשה, דרך הלבוש של אלוהויות היא כזאת. אלים עם דמויות מערביות חושפים את כתפם גם כן, מפני שלסוג זה של לבוש אין שרוולים, ואם שני הצדדים מכוסים קשה לזוז.

שאלה: אנא הרשה לי לשאול, למה כל כך קשה ללמוד כישורים בסיסיים כשאנו לומדים לרשום או לצייר? בנוסף קשה מאוד למצוא [מקום טוב ללמוד אותם]. איך יכולים אלו מבינינו שלומדים ציור או רישום בסין לשפר את כישורינו?

המורה: זה בעיקר מפני שהחינוך בארצות מערביות מושפע מדי מרעיונות האסכולה המודרניסטית כביכול, והם כלל אינם מדגישים את אימון הסטודנטים ביסודות. בנוסף, הרבה מורים ופרופסורים הם חלק מהאסכולה המודרניסטית והם עצמם אפילו לא מבינים או בעלי הידע הכללי, הבסיסי ביותר לגבי ציור ורישום. באשר לשליטה ביסודות, זה יכול להיעשות רק עם אימון מסור. בהתחלה, על האדם לעשות רישומי טבע דומם וללמוד להתמודד עם מבנים ופרספקטיבה חזותית. כשהוא מסוגל לצייר אובייקטים דוממים היטב, הוא צריך להתאמן בציורי סקיצות, ואז הוא ילמד להשתמש בצבעים בצורה נכונה. צעד אחר צעד הוא מתמקצע ביסודות הרישום והציור. כישורים בסיסיים הינם מה שצייר או פסל חייבים להתמקצע בו.

שאלה: למה זה כך שבסין, מזה זמן רב אנשים מציירים נופים? כמובן, בסין יש גם ציורים המתארים דמויות של בודהות, אך לאורך ההיסטוריה של סין רוב הציורים היו של נופים. 

המורה: ציור סיני שואף להעביר רגשות או רעיונות, ושואף לתפוס תחום מחשבה מסוים ולהביע משמעויות פנימיות. זו הסיבה שרובם ציירו נופים. אחרי הכל, לאנשים הסינים יש תרבות חצי-אלוהית. במחשבתם הם לא רוצים לתאר אנשים יותר מדי, וזה גם בגלל הסיבה שדיברתי עליה מוקדם יותר. כך שרוב הציורים הם של נופים, אבל יש כמה שגם תיארו אנשים. אך במצב רגיל הם לא משתמשים במודלים, והעבודות צצות לגמרי מתוך דמיונם שלהם. הדבר הטוב הוא, שבדרך זו הדברים אינם מזוהמים. כמובן, אין זה כך שהם כלל לא מציירים אנשים אמיתיים. הם ציירו כמה דמויות הרואיות בהיסטוריה ודמויות שאנשים חולקים להם שבח. כשמגיעים לזמנים האחרונים, [נושאי הציורים] נעשו יותר מגוונים. למעשה, הציורים הסינים המוקדמים ביותר שנתגלו הם ציורים של אלוהויות, ומאז הזמנים הקדומים ועד היום היו תמיד ציורים המתארים בודהות, טאואים, ואלוהויות במקדשים ומנזרים.

שאלה: בציורים סינים, הקווים דומיננטיים והצבעים רכים ומתונים, בעוד שציורים מערביים מאוד דקדקנים לגבי צבעים. האם זה נכון שעל הצבעים בציורים הסינים שלנו להיות כמו אלו שבציורים המערביים? 

המורה: לא. ציורים מזרחיים צריכים להיות בעלי מאפיינים של ציורים מזרחיים. פשוט צייר אותם כפי שהם אמורים להיות. ברגע שאתה משנה אותו זה כבר לא ציור מזרחי. ציורים מזרחיים אכן מדגישים את הקווים. אך בציורים מערביים הם לא יכולים לצייר קוים, ואם תצייר קוים זה לא יהיה נכון, כיוון שהקומפוזיציה שלהם נעשית עם אור וצל.

שאלה: מאסטר, [בציורים וברישומים שלנו] אנו מעבירים רעיונות או מתארים משהו בצורה ריאליסטית. האם זה נכון שכשאנו מציירים או רושמים, הפא-שן שלך עולה על היצירה? (אנשים צוחקים) 

המורה: לא, הפא-שן שלי לא יעשה את זה. (אנשים צוחקים) הוא רק צריך לחשוב ואתה תדע איך לצייר. אך אם אתה חושב "עכשיו אני מבין. אז אני אתן למאסטר לצייר את זה" (אנשים צוחקים) אתה לא יכול לעשות את זה.

שאלה: בזמן הזה הצייר עשוי להיכנס למצב על-טבעי, ואז ציורו עשוי להיות מעבר לרגיל.

המורה: לא, זה לא בהכרח יהיה מעבר לרגיל. לא משנה מה הנסיבות, [הצייר] צריך להיות רציונלי ולהתנהג נורמלי. בדיוק כמו עם טיפוח הדאפא שלכם, הכל נורמלי. אם זה משהו שתלמיד דאפא צריך לצייר, אז עליך פשוט לעשות זאת היטב. אין דבר כזה כמו להיכנס לאיזה מצב, ולא צריכות להיות לך מחשבות כאלו.

שאלה: מאסטר, הייתי רוצה לצייר דמויות אנושיות שונות. הזכרת שהאלים של השחורים עוטפים עצמם בקאסאיות אדומות, אך אנו לא יודעים איך נראה שיערם. 

המורה: בדרך כלל, אם אתה רוצה לצייר אלוהויות עם הדמות של מערביים, אתה יכול לקחת כסימוכין וללכת אחר עבודות אמנות יפה מתקופת הרנסנס. דמויות האלים בעבודות האמנות היפה מתקופת הרנסנס המערבי הן מדויקות. באופן כללי, רוב האלים הבוגרים ממין זכר הם בעלי שפם או זקן, אך כמובן שיש גם כאלו שאין להם. לבודהות בדרך כלל אין אותם, אך למספר קטן מהם יש אותם. אלים עם דמות של שחורים הם בעלי אותו שיער כמו של השחורים – שיער קצר, מתולתל – מכיוון שאלוהויות יצרו את בני האדם בדמותם.

שאלה: (מתורגמת) ציירתי ציור לבית הספר שלי, והוא ביסודו של דבר דיוקן עצמי. כשציירתי אותו השקעתי בו מאוד, וניסיתי כמיטב יכולתי לא לתת לשום מושגים לשחק תפקיד. מצאתי שתגובות האנשים היו די טובות, והקומפוזיציה שלו באופן מופלא נעשתה גם טובה יותר. אז השאלה שלי היא, האם זה כך שכל עוד נשקיע הרבה בציור של דבר מה, זה יצא טוב? הייתי רוצה לבקש מהמאסטר הדרכה בנושא הזה. 

המורה: בעצם, כשאתם מציירים אתם צריכים להשקיע הרבה בציור. כשאתם משקיעים הרבה בציור כולם יגידו שציירתם היטב, אבל, בהשוואה לעידן שהדגיש את היסודות, יש עדיין פער. אז אני חושב שאם תלמידי דאפא ישחיזו וישפרו את הכישורים הבסיסיים שלהם, הם יציירו טוב יותר וישאירו דרך ישרה לאנשים בעתיד. כמובן, זה נכון להשקיע הרבה בציור.

שאלה: האם אני יכול לצייר דיוקן של המורה? 

המורה: ובכן, כל כך הרבה אנשים הכינו פסלים וציירו דיוקנאות בשבילי, אבל בסוף אף אחד מהם לא נראה כמוני. זה בסדר שתצייר אותי, זו אינה בעיה. אתה יכול פשוט להשתמש בצילום לצייר ממנו.

שאלה: מאסטר, אני יודע שתלמידים רבים באמת רוצים לצייר את המורה, ובמיוחד תמונות בממדים אחרים. אחדים מהציורים אכן נראים כמו המאסטר, ואני מרגיש שיש להם באמת את העוצמה של הפא-שן שלך. אבל מה עלינו לעשות עם כל הדיוקנאות המצוירים הללו, כיון שאחרי הכל הם כולם תמונות של המאסטר, ומה עם הטיוטות האלה? 

המורה: אם צריך לשרוף את הטיוטות האלה, אז תשרפו אותם. זו לא בעיה. במהלך תקופת תיקון הפא, תלמידי הדאפא צריכים לעשות להם לעדיפות לאמת את הפא.

שאלה: אז מה עם אלו שמצוירים היטב? אנו תוהים האם נוכל להציע קטורת לפניהם? 

המורה: פשוט תשמרו אותם כציורים.

שאלה: מאסטר, אחרי שהקשבתי להרצאה שלך היום, המחשבה שלי והרעיונות נעשו הרבה יותר נרחבים. אבל תהיתי האם נוכל להביא את הדברים האלה לתיעוד כתוב, כיוון שאנשים רבים לא נמצאים כאן, והם גם מצטיינים למדי באמנות? 

המורה: אני אעיף מבט ואדאג שאמיתות הפא שלימדתי הפעם יאורגנו.

שאלה: הרגשתי שאין לי מושג כשזה הגיע לשאלה כיצד ללכת בדרך של יצירת [אמנויות], אבל כעת ברור לי ואני מאוד שמח. 

המורה: זה בדיוק הפא שרציתי ללמד אתכם היום.

שאלה: יש לי עוד שאלה אחת. קח אותי, לדוגמה. כל מה שלמדתי זה ציור מערבי, אבל אני מאוד אוהב ציור סיני במכחול. כשאני מצייר, האם זה בסדר להתמקד בנושא הציור, ולא להיות מוגבל על ידי שיטות העבודה המסורתיות? 

המורה: אם אתה אומר שאתה רוצה לקחת את המיטב משני העולמות במובן של טכניקות, נראה שאי-אלו אנשים כבר ניסו את זה בעבר. אתה יכול לנסות את זה, אבל זה צריך להיראות הרמוני, להיות מאוזן ולהיראות טבעי למתבוננים. אבל, אחרי שתנסה את זה אולי תרגיש שאתה עדיין לא יכול למצוא דרך באמת להעמיד את התרבות האמנותית מציורים מזרחיים ומערביים ביחד.

שאלה: ברכות, המאסטר. בציורים שלנו, האם אנו יכולים לערבב מלאכים עם כנפיים, לדוגמה, מהמזרח והמערב ביחד? 

המורה: בתיקון הפא, בין האלים המשחקים תפקיד לגמרי חיובי, יש אלים בדמות של אנשים מזרחיים ומערביים, וגם אלים בדמויות שונות. זה תלוי לחלוטין במשמעות שאתם רוצים לבטא בציור שלכם, כלומר, מה שהקומפוזיציה צריכה. לדוגמה, בין האלוהויות עם דמות של מערביים, לאחדים יש כנפיים ולאחדים אין. זה תלוי איך הקומפוזיציה של הציור שלכם מתארת דברים. תנו לי לספר לכם, האלוהויות האלה בממדים ברמה הנמוכה ידעו שאני אבוא להפיץ את הפא, אז הכוחות הישנים ארגנו בשבילם להשפיע על איך אני אפיץ אותו ועל התנאים של החברה. כמובן, אני לא הייתי עושה את זה בהתאם למה שהם רצו. הדמות שאני אאמץ כדי לעשות את תיקון הפא בזמן הפצת הפא היה נושא מרכזי לכל האלוהויות. באותו הזמן בודהות וטאואים התווכחו ברמות הנמוכות על הדמות שאני אבחר, והטאואיזם נוצר כתוצאה מכך. הטאואים רצו שאני אבחר בדמות של טאו, ושאני אלמד את פא הטאו עם [אמיתות] טאו. אבל הם ידעו בעצמם שהטאו מועבר בגישה של תלמיד יחיד. אז בגישה של תלמיד יחיד, איך אפשר להציל את כל היצורים ולהפיץ את הדאפא? זה לא יעבוד, אז הם חשבו על דרך והתחילו דת על כדור-הארץ, מה שהוביל להופעת הדת הטאואיסטית. מאוחר יותר בדת הטאואיסטית, הרבה טאואים גם התפצלו לבודהות ובודהיסאטוות, וגני-עדן של טאואים באמת נוצרו בשמים. זה מפני שהם רצו שאני אבחר בדמות של טאו. בצד הבודהות, גם הם יצרו תנאים כדי שאני אבחר דמות של בודהא. הם אמרו שאני צריך להשתמש בדמות של בודהא, בהיותי רחום, כי אני רציתי להציל יצורים חיים. אבל אני התגלגלתי בסין עצמה. אם הייתי מתגלגל במערב אז האלוהויות עם דמות מערבית היו יוצרים את התנאים לכך גם כן. אז כך הוויכוחים בין טאואים לבודהות הופיעו בהיסטוריה. ברגע שאני סיימתי את כל מה שרציתי הוויכוחים האלה על דמויות נגמרו. לא הלכתי לפי הסידורים של הכוחות הישנים.
האלוהויות בשמים, לא משנה לאיזה סוג של אלוהות הם שייכים, בכל פעם שמשהו מתרחש בשמים הם דנים בכך ביחד. ההגעה של ישו לכדור-הארץ כדי להציל אנשים גם נדונה ותואמה על ידי כל האלוהויות בשיתוף פעולה, כיוון שמאורעות מרכזיים שמתרחשים על הארץ משפיעים על השמים. כשבודהא רוצה להפיץ פא, זה לא יכול להיעשות אם אלוהויות אחרות לא מכירות בזה. הדברים האלה על הוויכוח בין בודהות לטאואים שעכשיו דיברתי עליהם הם עניין של העבר, כיוון שאחרי שהנושא של הפצת הפא הוחלט, לא היה יותר מה להלחם עליו, אז הכל היה בסדר.

שאלה: צבעי מים קצת דומים לציור סיני, וקצת דומים לציור בצבעי שמן. מספר עבודות עושות שימוש בצבעי מים וגם בטכניקות של ציור סיני…

המורה: היסודות של צבעי מים הם מערביים, אז צבעי מים היא שיטת ציור מערבית. לגבי הצבע עצמו, זה לא מגביל אתכם מלצייר ציור בצבעי מים או ציור סיני. אין זו בעיה אם אתם משתמשים בצבעי מים לצייר ציורים סיניים, וגם אין זו בעיה אם אתם בוחרים בגישה של שימוש בצבעי מים לצייר ציורי שמן. צבעי מים בעצמם לא מערבים את הנושא של דרכי ציור מערביות או מזרחיות; במילים אחרות, באיזה סוג של צבע אתם משתמשים או איזה סוג של ציור אתם מציירים זה עניין אחר מהדרך בה אתם מציירים. ההבדלים בין ציורים מזרחיים ומערביים גם לא מוגבלים רק לעוצמת הצבעים שמשתמשים בהם. המשמעויות הפנימיות של כל אחד מושלמות ונתמכות על ידי שני סוגי התרבות.

אנשים רבים ניסו לשלב סגנונות ציור מזרחיים ומערביים, אך למעשה כולם נכשלו. ציור סיני וציור מערבי לא רק נבדלים בטכניקות של גישות הציור שלהם והשימוש בצבע על המשטח; יש תרבויות אתניות כבירות מאחורי הציורים. כל הכישורים והטכניקות השונים בכל תרבות הם הפסגה של התרבות של אנשים אלו ככלל. למעשה, לאחד אמנות מזרחית ומערבית ביחד לא ניתן לעשייה, אלא אם כן התרבויות המזרחיות והמערביות מעורבבות לחלוטין ביחד והופכות למשהו שהוא נטול שורשים ומעוות.

שאלה: אנו רוצים לצייר על אודות כינון השמים והארץ, במילים אחרות, הכוחות הישנים ביקום מושמדים, ודברים טובים… כלומר, כשהגוף הקוסמי הופך לטוב ודברים רעים מושלכים למטה. בסוג כזה של סצנה, האם הטוב ביותר הוא לכלול דמויות של אלוהויות? או שעלינו פשוט לעשות כמה שינויים בצבע? [אני חושב שכנראה] עדיף לכלול חלק ממה שהמאסטר דיבר עליו קודם. 

המורה: אתם לא יכולים לצייר בצורה מופשטת. הנושאים המוצגים חייבים להיות שם. במילים אחרות, אתם צריכים לחזור לדרך הישרה.

שאלה: בעניין החיות העל-טבעיות ההן בשמים, כמו האריות שהמאסטר רק הזכיר, וכמה אחרות כמו דרקונים ועוף החול –דרקונים לדוגמה. יש דרקונים אלוהיים, והדרקון הרע שהמאסטר הזכיר בכתבים קודמים, כמו ב”הדרקון האדום נטבח". האם יש הבדלים בין הדרקונים הללו? 

המורה: ההופעות החיצוניות של דרקונים הן זהות. ויש דרקונים טובים ורעים. יש דרקונים רעים, דרקונים טובים, ואלוהויות דרקונים. הדרקונים שנראים לרוב בממלכות השמימיות של גני העדן של הבודהות הם דרקונים זהובים, שקורנים באור זהוב. יש נקודה אחת שאני רוצה להבהיר: הדרקונים המתוארים בתרבות המזרחית והדרקונים בתרבות המערבית הם לא אותו יצור, לא אותו מין. לדרקונים בתרבות המזרחית יש צבעים שונים, אחדים הם בצבעים כמו הדגים הלבנים-שחורים, ויש גם אדומים, צהובים, לבנים, ושחורים. הם שונים, משום שיש הבחנות ברמות גם בין הדרקונים. יש הבדלים בין הדרקונים השמימיים, הדרקונים הארציים, ודרקונים השוכנים במים. בקשר לדרקונים שמתייחסים אליהם בתרבות המערבית, הם סוג של חיה אכזרית בגיהינום. פעמים רבות, כשאנשים סינים מזכירים דרקונים, מערביים רבים חושבים על דרקונים כרעים – ככה הם מרגישים. זה למעשה הבדל בתרבויות המזרחית והמערבית. לדרקונים שמערביים מדברים עליהם יש ראש שבמידה מסוימת דומה לזה של דרקון, ויש להם צוואר כחוש, גוף מסיבי כמו דינוזאורים, וכנפיים ללא נוצות. סוג זה של יצור הוא יצור ברמה נמוכה במערכת של אלים בעלי דמות מערבית. הדרקונים מהגיהינום במערכת של אלים בדמות מערבית יורקים להבת תופת. למעשה, אני חושב שאנשים בעבר התאימו בצורה לא טובה בתרגום, וקראו לחיה הזו דרקון. הוא שונה מהדרקון של המזרח. (שואל תלמידים מערביים) תאמרו לי, האם המושג של דרקון של המערביים הוא לא כזה? (תשובה: "כן".)
למעשה הם לא אותם יצורים. בממלכות השמימיות של המערב, בדרך כלל אין להם את סוג הדרקון שמתייחסים אליו במזרח, כי זה לא יצור של אותה מערכת. ובמערכת של אלוהויות שבדמות של אנשים לבנים, המתאימות לחברה של האנשים הלבנים על הארץ, כל הדרך לממדים אפילו יותר נמוכים, אין דבר כזה כמו דרקונים במערכת הזו, וגם אין ביטוי כלשהו של הסוג הזה של חיה. אבל יש להם הרבה יצורים שאינם במערכת של אלוהויות בעלות הדמות של אנשים מזרחיים, גם כן. לדוגמה, במערב היה סוג של חיה על כדור-הארץ שגופה התחתון היה של סוס והחלק העליון שלה היה אנושי. אין דבר כזה במערכת של העולם המזרחי. אז זה לא רק עניין של הבדלים בתרבויות. זה שדברים מסוימים לא קיימים במערכת של העולם האחר.

שאלה: מאסטר, אני רוצה לשאול שאלה. אני צייר בצבעי שמן, וזה דורש זמן רב להשלים ציור טוב. [אני שואל] כיוון שאני יודע שיש הרבה פרויקטים לעשות.

המורה: תלמידי דאפא חרוצים כולם מאוד עסוקים. במשך תקופת תיקון הפא, הם צריכים להבהיר את העובדות ולהציל יצורים חיים. ובמובן של מה שאמרתי לכם היום, אלו מאתנו כאן שיש להם את הכישורים המיוחדים האלו צריכים גם ליצור יצירות אמנות. ליצירת היצירות האלו אכן נדרש זמן רב, ואני מאוד מודע לכך. אבל, אל תדאגו, תנסו לעשות את מיטבכם לנצל בצורה טובה את הזמן בו אתם צריכים לצייר או לרשום. פשוט אל תגררו את זה יותר מדי. ציירו כמה שאתם יכולים, ואנחנו נארגן תערוכה כשהעבודות יהיו פחות או יותר מוכנות.

שאלה: מאסטר, מה שאני רוצה לשאול עליו הוא, ובכן, איך לאזן את השניים. יש לנו רק כמות מסוימת של זמן, וכשאנו עושים דבר אחד לא נוכל לעשות משהו אחר. 

המורה: נכון, אז תכננו את הדברים באופן סביר. מה שאני מבקש מכם לעשות הוא לא רק למען אחרים וכדי להשאיר את הדברים האלה לאנשי העתיד – זה גם עוזר לטיפוח שלכם עצמכם. כיוון שכולכם חיים בסביבה של החברה הזו, כולכם צריכים לצאת מתקופת הזמן הנוכחית. במילים אחרות, כאלה הם המושגים של אנשים היום, כל האנשים בחבית הצביעה הגדולה, ואלו מכם שיש להם את הכישורים המיוחדים האלה הושפעו ללא ספק בפן הזה יותר מאחרים. אז במשך התהליך של יצירת יצירות אמנות וחזרה למסלול הישר, האם אתם לא מנקים את עצמכם? והאם אתם לא מחדש מעלים את עצמכם אמנותית? כן, אתם משנים את עצמכם באופן יסודי, ומשנים את עצמכם במובנים של המושגים שלכם. האם אתם לא מטפחים את עצמכם?

שאלה: אתמול ראיתי את המורה מסובב את הפאלון בוועידה, ומאוד התרגשתי. אם אצייר את הסצנה הזו בהתבסס על הרעיונות שלי, והמורה אז לבש חליפה, האם זה יהיה ישיר מדי או מפורט מדי? 

המורה: זה בסדר לצייר את זה, וזה בסדר לצייר אותי בחליפה.

שאלה: מאסטר, הייתי רוצה לשאול שתי שאלות. אחת היא, הפאלון דאפא שלנו כולל הרבה אלוהויות, אז עם כל כך הרבה אלוהויות, וכמובן אחרי שהתלמידים ישלימו את הטיפוח הם יהפכו לבודהות, טאואים, ואלוהויות שונים, אז כרגע אנו רוצים לתאר מספר גדול של מתרגלים עמיתים שטיפחו היטב – כמה מהם אולי כבר טיפחו מאוד מאוד טוב – אנחנו יכולים להציג אותם; אז לגבי האלוהויות שהדתות הישרות מאמינות בהם ושהמאסטר הזכיר, ובבודהיזם יש הרבה אלוהויות ישרות גם כן, האם אנו יכולים להציג אותם?

המורה: במקרים רבים, אתם יכולים. נגיד את זה כך, האלוהויות המוזכרות בבודהיזם, וכל הבודהות והבודהיסאטוות שמוזכרים בבודהיזם שאנשים יודעים עליהם, בסדר להציג אותם. לאו-דזה, טאואים, יהוה, ישו, מרים הקדושה… אין בעיה לעשות אף אחד מהם. אבל זה חסר משמעות לתלמידי דאפא שהם בתהליך של אימות הפא לתאר אלוהויות שאין להם דבר עם דאפא. לגבי מה עליכם להציג ואיך עליכם להציג אותו, אין צורך שאני אגיד יותר מדי על זה.

שאלה: יש לי שאלה נוספת, וזה בנוגע לכמה עבודות קלאסיות שנשארו מתקופת הרנסנס, כמו "הסעודה האחרונה" וכו'. אני חושב שסוגים אלה של עבודות הן פרויקטים ענקיים, ואני גם הייתי רוצה שאנחנו נשאיר מספר עבודות ממש טובות, אבל בלי להשתמש באותה צורה כמוהם, כי שלנו יתארו את פאלון דאפא. אבל המהות תהיה זהה. בראש ובראשונה, הרעיון צריך להיות טוב, ואז הטכניקות צריכות להיות מבוססות, ואנחנו נצטרך את הזמן, וגם הרבה דרישות מוקדמות אחרות. אז אני מרגיש שכדי לעשות פרויקט מהסוג הזה היטב, אנו צריכים להשקיע הרבה מאמץ באופן כללי. 

המורה: אתה חושב בגדול. אל תמהר, וקח את הזמן. אתם יכולים ליצור דברים בהתבסס על היכולות שיש לכם כרגע. אתם מתחילים את זה, ואם יש לכם את היכולת, התקדמו ועשו את זה, אם אתם לא יכולים לעשות את זה, אנשים אחריכם בוודאי יעשו את זה. המין האנושי בוודאי יצור משהו מרהיב בשביל הדאפא, כי דאפא הביא ברכות כה רבות למין האנושי! (מחיאות כפיים)

שאלה: מאסטר, אני חושב שהדמויות של בודהות בציורים סיניים מאוד מקושטות, והם מצוירים כך, בצורה כה, כה יפה, אבל מה שמצויר היום הוא מאוד פשוט, ואני לא חושב שזה נראה טוב. 

המורה: נקודות המבט של אנשים שונות. זו הצורה בה דברים מתבטאים כאן במקום הזה של בני האדם. בתקופות זמן שונות, בודהות הציגו לאנשים את הלבוש של תקופות הזמן השונות. כשלראשונה התחלתי ללמד את הפא ובודהיסאטוות רבות באו לראות אותי, לא תוכלו לנחש לעולם מה הן לבשו. אתם יודעים, בזמן המהפכה התרבותית בנות סיניות הכי אהבו ללבוש מדים צבאיים בצבע ירוק-דשא. (כולם צוחקים) הן באו לובשות מדים צבאיים בצבע ירוק-דשא. מה שאני מתכוון זה, בודהות מציגים דברים בהתבסס על המושגים של אנשי העולם בתקופות זמן שונות. למעשה הדמות המקורית של בודהא היא כזו עם קאסאיה צהובה ושיער כחול מתולתל. כמובן, הדרך בה יצרו פסלים וצוירו תמונות בזמנים עתיקים שונה במידה מסוימת מהדרך שהם נעשים עכשיו. אז בעבר, דמויות הבודהא שצוירו היו מעוטרות באופן מסנוור והיו חגיגה לעיניים. זה, גם כן, הוצג בהתבסס על המושגים של האנשים בזמן ההוא. כמובן, כשמישהו יכול לראות את הדמות האמיתית של בודהא, הוא גם יראה את גן העדן שלו ואת פאר גוף הבודהא – זה מראה מדהים. אלוהויות בכוונה משנות את ההתגלמויות שלהם לאנשים.

שאלה: הציורים שלנו עכשיו הם מאוד פשוטים. 

המורה: לבודהות ולבודהיסאטוות שצוירו בשושלת טאנג היו קישוטים רבים. כשאתם מציירים, אם אתם רוצים ללכת בעקבות הפורטרטים שנעשו בשושלת טאנג, זה גם בסדר.

שאלה: ביליתי חצי שנה בלובר. בזמן שהמרצה הציג את הציור "מונה ליזה", שמעתי אותו מדבר על אלוהויות העבר. הוא אמר שמונה ליזה ייצגה את הדמות של אלוהויות העבר, ושאלוהויות לא ענדו כל קישוטים. אבל זה עתה שמעתי את המאסטר מדבר על זה, ואני מבולבל. 

המורה: מה שמתואר בציור הזה הוא בן אדם, לא אלוהות, וזה לא כה מעולה כמו שאנשים אומרים. חוץ מזה, הצללים בו אינם טובים.

שאלה: המרצה אמר שזה שיקף את האצילים של העבר, ושהאצילים בעבר לא לבשו כל תכשיטים. 

המורה: כל זה נאמר על ידי בני אדם, והמילים של המרצה הן לא מהימנות. הרבה מהאלים בשמים עונדים עגילים, ואלו הם גם כן כלי-פא. בקשר לאלים בדמות של מערביים, נראה שהאלות עונדות מעט מאוד תכשיטים. כפי הנראה הבודהיסאטוות עונדות יחסית יותר תכשיטים. בדרך כלל אלים עונדים מחרוזות, ולבודהיסאטוות גם יש מחרוזות ארוכות של חרוזי תפילה גדולים, באמת ארוכות.

שאלה: מאסטר, מה המשמעות כאשר היפהפיות השמימיות מפזרות פרחים? עד היום אני עדיין לא יודע. 

המורה: הן רק מפזרות פרחים כשיש מישהו על הארץ שמציל אנשים, מלמד את הטאו, או עושה דברים גדולים ומשמעותיים. תלמידים רבים ראו שבכל פעם שהמאסטר מלמד את הפא הן מפזרות פרחים. (מחיאות כפיים) הן מעודדות את היצורים החיים, אז הן מפזרות פרחים למענכם.

שאלה: (מתורגמת) אני לא רואה לעיתים קרובות אלוהויות בממדים אחרים, ואני גם לא יכול לראות אותם מאוד ברור. איך אני יכול לדעת אם מה שאני רושם או מצייר הוא מדויק? זו בעיה גדולה. מה אני צריך לצייר כשאני מתאר אלוהויות? 

המורה: בדרך כלל, אם אתה יודע בערך את סוג הלבוש שלהם והדמות הכללית שלהם, אז זו נקודת התחלה. הרבה תלמידי דאפא מסביבך ראו מגוון סצנות, אז אתה יכול להאזין לתיאורים שלהם. כשאתה רושם או מצייר, אתה תדע באופן טבעי את הקומפוזיציה של הציור שלך ומה הוא מתאר.

שאלה: הייתי רוצה לשאול שאלה לגבי ציורי ילדים. ילדים הם טהורים ותמימים, אבל הם לא יודעים שום טכניקות. כשהם מציירים, האם השיטה הזו של ביטוי שונה מאוד ממה שאנו רוצים, שהוא מעולה מבחינת טכניקה? 

המורה: כן, צייר הוא צייר, ילד הוא ילד, וילד לא שווה לצייר. כשילד אוהב לצייר, זו תחילת ההתקדמות להפוך להיות צייר, אבל זה לא אומר שהוא צייר. אם מישהו לא יכול לצייר היטב לעולם לא יחשיבו אותו למישהו שיכול לצייר. תמיד יהיה הבדל בין יכולת לצייר לחוסר יכולת לצייר. אז ילדים צריכים ללמוד ולהצליח במה שהם לומדים. אפילו סוגי התמונות שמבוגרים מציירים לילדים בימינו הופיעו רק אחרי שהגיעו המודרניסטים. ספרי תמונות צוירו לילדים גם בעבר, וספרי התמונות הללו בעבר נעשו עם טכניקות מסורתיות.

שאלה: אז אם ילדים צעירים רוצים לצייר דברים של דאפא, אם הם מציגים אותם ישירות, האם זו תהיה בעיה? או האם זה כך שרק אנשים עם הכשרה מוסדית וטכניקות מספקות יכולים לצייר את הדברים האלה? 

המורה: ילדים יכולים להתאמן בציור, וציורי תרגול לא יכולים להיחשב עבודות מוצלחות, אבל מה שהם עושים כשיעורי בית בשיעור אמנות בבית הספר יכול להיות מוצג ולעבור שיפוט בבית הספר. תלמידים בבתי הספר מינגהווי צריכים כמובן ללמוד את הפא, ושיעורי האמנות צריכים בודאי לערב ציור דברים על דאפא ומתרגלים, אך זה רק ללמוד ולעשות שיעורי בית. אבל אני מקווה שכל שיעורי האמנות של בית הספר יטפחו את הכישורים היסודיים של התלמידים באופן רשמי ותקני. למעשה, האין ציור אלוהויות בלי כישורים מכפיש את דמות האלוהויות? אפילו שהכוונה טובה, מנקודת מבט אחרת, אי אפשר לרשום או לצייר אלוהויות בכל דרך, נכון? אם אתם לא יודעים איך לרשום או לצייר, איך אתם יכולים להציג את התכונות הרציניות, המופלאות והישרות של האלוהויות? כמובן זה לא כולל את המקרה בו מציירים מתרגלים.
בבתי הספר של מינגהווי, אם תלמידים רוצים להתאמן ברישום, זו לא בעיה, ובתי הספר יכולים להציג, להשוות ולבקר בשביל עצמם את אלו שעשויים היטב. אבל אני חושב שעבודות ברמה גבוהה באמת דורשות להיות בעלי כשרון, ובמיוחד לתצוגות עלינו להפגין סטנדרט ישר, מסורתי ומקצועי.

שאלה: כשמציירים סצנות שמראות את תלמידי הדאפא והמורה מבצעים את תיקון הפא, מצוירים בודהות, טאואים ואלים בממדים אחרים. כיון שאף אחד מהאלים הישנים של היקום הישן אינו משתתף בתיקון הפא, האם ניתן להבין שזהו ביטוי של גופם של תלמידי דאפא בממדים שונים המשתתפים בתיקון הפא בממדים שונים? 

המורה: זה לא שאף אחד מהאלים לא משתתף. רוב האלים ביקום לא משתתפים, אבל חוץ מהכוחות הישנים, יש חלק שיכולים לגמרי ללכת בעקבות דרישות המאסטר ולשחק תפקיד חיובי, ויש חיילים שמימיים וגנרלים שמימיים שגם מגינים על הפא. זה לא שאין אלים שמשתתפים – כמה אלים ישרים משתתפים. אתם יכולים לצייר אותם. תלמידי דאפא יכולים לקרוא לכוח שמימי ולגונג כשיש להם מחשבות נכונות, אבל זה קשה להם לקרוא לצד השמימי שלהם שהשלים את הטיפוח.

שאלה: כשתלמידי דאפא משתתפים בתיקון הפא בממדים אחרים, האם הם גם בדמויות של בודהות, טאואים או אלוהויות. האם הם באותה דמות כמו בודהות, טאואים ואלוהויות אחרים? 

המורה: כן, הדמויות שלהם הן כאלה. תלמידי דאפא רק מאמתים את הפא בין אנשים רגילים. בצד השני הם בעיקרו של דבר לא זזים. אבל כשהם שולחים מחשבות נכונות הם יכולים לקרוא ליכולות שלהם בצד השני. אימות הפא ברובו נעשה על ידי הגוף העיקרי שלהם כאן, וכשהמחשבות הנכונות שלהם חזקות, הם יכולים לקרוא לאנרגיה, לכלי הפא, ולכוח השמימי שלהם – כך זה בדרך כלל.

שאלה: הם רק יכולים לשבת שם? 

המורה: זה מפני שהם לא מורשים לזוז בעצמם כשהגוף העיקרי לא נוכח. וזה כיוון שכאשר הגוף העיקרי שלהם ישלים את הטיפוח הם זזים יחד אתו. אם הם זזים בלי הגוף העיקרי, האם זה לא שווה לכך שהחלק הזה הוא עצמאי? והאם זה לא יהפוך ליצור אחר אם כך? ואולי הוא ייקח את מקומך או ישלוט בך במהופך. האם ניתן להתיר את זה? אז כל מה שטופח לא יהיה יותר אתה, ואת זה לא ניתן להרשות. אז דורשים שאחרי שהגוף העיקרי משלים את הכל הם מחוברים לאחד. תנו לי להגיד את זה כך, אם הזרוע שלך מתחילה לזוז מעצמה ולא ניתנת לשליטה, האם היא עדיין שלך? (כולם צוחקים)

שאלה: אם הם לא זזים בצד השני, איך הם עושים דברים? 

המורה: אלו שבאמת עושים דברים הם אתם, שמאמתים את הפא בעולם האנושי. אתם אלו ששולחים מחשבות נכונות כאן, ואתם מבהירים את העובדות ומצילים את אנשי העולם. כשהמחשבות הנכונות שלכם חזקות, אתם יכולים לקרוא לאנרגיה שלכם. ברמות שונות ישנם אנרגיה, כלי פא, וגונג של רמות שונות, וככל שהמחשבות הנכונות שלכם יותר חזקות, כך חזקה יותר היכולת שלכם לקרוא להם. היואן-שן של מספר תלמידים יכול לעזוב את הקליפה, לעזוב את הגוף, והם גם משחקים תפקיד בתיקון הפא. האנשים שהיואן-שן שלהם יכול לעזוב את הגוף הם אלו שיכולים לשלוט בחלק השמימי של גופם שהשלים את הטיפוח.

שאלה: יש הרבה בודהות, טאואים ואלוהויות בציורים בודהיסטיים. האם אנו יכולים להשתמש בהם כדוגמה? 

המורה: כן, אתם יכולים.

שאלה: כיוון שסגנון קליגרפיה מחובר הוא מעוות, האם זה אומר שאנחנו צריכים להשתמש בסגנון הרגיל או הרשמי כשאנו מכניסים מילים, שירים או הקדשות בציורים שלנו? 

המורה: קליגרפיה בסגנון מחובר נכתבת במצב בו האדם נענה לצד השלילי שלו והמושגים שלו הם ששולטים. אני חושב שזה טוב לכתוב בצורה מסודרת וברורה. כיוון שסימנים מועברים לבני אדם מאלוהויות, לעשות כך זה להתייחס בכבוד לאלוהויות. אני יכול רק לספר לכם את אמיתות הפא. אתם אולי תגידו, “אני פשוט אוהב את הסגנון המחובר, ומה שתרגלתי זה הסגנון המחובר”. בהווה, אני לא מודאג ממה שאנשים רגילים עושים, אבל תלמידי דאפא חייבים להיות ישרים.

שאלה: מאסטר, האם תוכל בבקשה להגיד מה אתה חושב על ציורי הקיר של דוּן-הואנג? 

המורה: היה שם מנזר גדול בזמנים עתיקים, אבל הבניין נהרס על ידי מלחמה ושנים של הזנחה. ציורי הקיר של דון-הואנג נעשו לאורך פרק זמן בערך בתקופת שושלת טאנג. אחדים מהם מתארים סצנות בשמים. כיוון שהם צוירו כאשר הבודהיזם שגשג, ואנשים רבים האמינו בבודהות והאמינו בדתות, אנשים רבים ראו סצנות של בודהות או אלוהויות ואנשים ציירו אותן. אבל, כיוון שהושפעו מכישורי הציור הלא בשלים של המזרח, העבודות שלהם לא היו בשלות או מדויקות כמו אמנות מערבית מבחינת פרספקטיבה ומבני גוף. למרות זאת, העובדה שלאנשים אלה היו כישורים כאלו לפני בין אלף לאלפיים שנה אִפְשֵר לבודהיזם ולאומנויות בסין להציג את הזוהר של התרבות העתיקה ההיא.

שאלה: מאסטר, הייתי רוצה לשאול אותך על התרבויות העתיקות האחרות, לדוגמה, מצרים ותרבות המאיה בדרום אמריקה. [האלים שהם האמינו בהם] נדמה שהם מאוד שונים מהבודהות, הטאואים והאלים שאנו מכירים. האם הם באמת התקיימו פעם? 

המורה: התרבויות האלו התקיימו. האנשים הללו האמינו באלים שונים, ורבים מהם היו אלים ישרים.

שאלה: מאסטר, בעניין החיות העל-טבעיות של המזרח והאלוהויות של המזרח, אילו כלי פא יש להם בדרך כלל? 

המורה: וואו, זה כאילו אתה שואל כמה חלקיקים יש בקוסמוס. יש כה, כה רבים מהם. לכל אלוהות יש כלי פא, ויותר מאחד בלבד. כלי הפא של אנשים שעולים דרך טיפוח נוצרים במהלך תהליך הטיפוח של האיש. לדוגמה, הקערות, מחרוזות התפילה, ופעמוני העץ שנזירים בודהיסטים משתמשים בהם לעיתים קרובות, מטאטא זנב הסוס והחרבות של הטאואיסטים, וכו' – כל הדברים הללו יכולים להפוך לכלי פא בזמן שהאדם מטפח. כשנזיר מעביר את חרוזי התפילה שלו אחד-אחד בזמן שהוא משנן את שם הבודהא כל יום, האנרגיה בידיו עולה כמו שרמתו עולה, וכיוון שהוא ממשיך לעבור עליהם, האנרגיה בהם הופכת להיות די מלאה ואפילו הטבע של החרוזים משתנה. כשהוא מצליח בטיפוח אחר כך, כל חרוז הופך לכלי פא, וכל מחרוזת החרוזים ביחד יוצרת עוד כלי פא. אצל אנשים שיכולים להגיע לרמה גבוהה, כל חרוז הוא כמו עולם ויש הכל בתוכו. כל מיני דברים יכולים להפוך לכלי פא. כשתלמידי דאפא מאמתים את הפא, אם אתה כותב מאמרים לאמת את הדאפא, אז אפילו העט שאתה משתמש בו מדי יום הרוויח נקודת זכות ודה, ואולי אפילו העט שלך יהפוך לכלי פא בעתיד. ברגע שמשהו שמשמש מטפח הרוויח נקודת זכות ודה, הוא יכול להפוך לכלי פא, וזה כולל את המכחולים, העטים, והעפרונות שאתם משתמשים בהם לצייר או לרשום כשאתם מאמתים את הפא.

שאלה: מאסטר, יש לי שאלה על פסלים. הפסלים היווניים והרומים נראים מאוד מדויקים. אבל כשאני חוזר ומסתכל על פסלי הבודהא משושלת טאנג בסין, אני מוצא [שלמרות שהם פחות מדויקים] הם מאוד מרגשים. אז אני לא חושב שפרופורציות משפיעות על הערצת האנשים את האלוהויות. 

המורה: זה נכון. לפסלי הבודהות והאלוהויות יש פא-שנים של הבודהות והאלוהויות בתוכם, אז כמובן שהם שונים מפסלים רגילים, וזו הסיבה שהם יכולים לרגש אנשים. זה בדיוק מה שדיברתי עליו ממש עכשיו. האנשים הסיניים מקדישים תשומת לב מיוחדת להעברת תחושות ורעיונות, בעוד שהמערביים מתמקדים בביטוי דייקני של מה שעל פני השטח. אלו הן שתי גישות שונות, ושתיהן יכולות לרגש אנשים. הציורים והרישומים המזרחיים הללו יכולים לרגש אנשים כיון שהם מתארים אלוהויות – זה לא היה ככה לו הם היו של אנשים רגילים. האלים בציורים מערביים גם כן יכולים לעורר תחושה של התפעלות. אבל אם הציורים המערביים מתארים אנשים רגילים, אז אנשים לא יתרגשו. אם הכישורים והטכניקות של ציורים רישומים ופסלים סיניים היו בשלים ומדויקים כמו אלו של המערב, האם הם לא יוכלו להיות יותר מרגשים ויותר חיים? אתם לא יכולים להחשיב עבודת אמנות לא בשלה ולקויה כטובה בגלל ההשפעה שיש לאלוהות. עבודת אמנות מושלמת עם הנוכחות של אלוהות היא הדבר הקדוש ביותר.

שאלה: אז האם אנו צריכים ללמוד מהטכניקות שלהם? 

המורה: מה שאני מדבר עליו הוא לא רק לגבי טכניקה. מה שאני אומר הוא שאתם צריכים לצייר או לרשום בדרך המסורתית והישרה, ולנסות את מיטבכם לשפר את הכשרון האמנותי שלכם. בדרך זו אתם משפרים את עצמכם וגם מתייחסים בכבוד לאלוהויות.

שאלה: (מתורגמת) מה שהייתי רוצה לשאול הוא, שאני עוסק בעיצוב במחשבים, ולעיתים קרובות מצלם תצלומי תקריב. לדוגמא, אני יכול לצלם תצלומי תקריב של תלמידי דאפא או של אנשים רגילים. תהיתי אם אני יכול להשתמש בתצלומי תקריב של פנים של אדם, וכו', בעיצוב שלי. אני לא בטוח אם זה ראוי, או מהי אמת המידה. 
המורה: כן, אתה יכול. ובנוסף לתצלומי תקריב, אתה יכול להשתמש בכל האדם כמודל. אבל צריך שתהיה לך אמת מידה אסתטית נכונה, במקום ללכת עם מה שאתה רוצה בהתבסס על מושגים אנושיים.

שאלה: המורה, הכישורים של התלמידים בסין הם טובים יותר משלנו במובן הזה. במילים אחרות, הם עברו הכשרה טובה יותר. האם הם יכולים לתרום כמה דברים? מה שאני מתכוון הוא, לתלמידים שלנו בסין צריך להיות מספר גדול יותר של ציורים שעולים על שלנו. 

המורה: בזמן הנוכחי, בואו לא נבנה על התלמידים בסין. כרגע יש לנו רק תלמידי דאפא בארצות מחוץ לסין שהם מקצועיים בתחום הזה שיעבדו על זה. כמובן, אין בעיה למצוא אפילו אלף תלמידי דאפא בסין שהם ציירים מעולים. אבל רדיפה אכזרית מתרחשת שם כרגע.

שאלה: מה שאני רוצה לשאול הוא, איך סרטים, תכניות טלוויזיה, ורישומים וציורים קשורים לרישומים ולציורים המסורתיים? 

המורה: אין דבר שהוא משוחרר מהשפעת המגמה של זמנו – זו הסיבה שההופעות של הדמויות בסרטים מצוירים רבים הן למעשה די מכוערות, לדעתי. אחדות שאמורות לבטא טוּב אינן טובות, והדמויות שלהן הן למעשה די מרושעות. מה שאני אומר לכם היום הוא לחזור למסלול של בני אדם באמצעות מחשבות נכונות, טוּב, והגישות המסורתיות והישרות. בעת שהם סוללים את הדרך לאנשי העולם של העתיד, תלמידי הדאפא צריכים ראשית לגלות שוב את המחשבות הישרות שלהם ביחס לאמנויות.

שאלה: מאסטר, אני רוצה לשאול אותך איך ציור קשור להלחנת מוסיקה. 

המורה: בשני המקרים אתם צריכים ליצור את העבודה עם מחשבות ישרות. קודם דיברתי אל האנשים המעורבים בהלחנת מוסיקה. אני רק סיימתי לדבר אתם, אז אני לא אדבר על זה כאן. דיברתי אתם גם כן במשך כמה שעות.

שאלה: המורה, דיברת על חמלה, אבל אני לא רוצה לצייר סצנה גדולה מאוד. 

המורה: אז לצייר נושא קטן זה גם טוב. שניהם בסדר. אם אתה רוצה לצייר נושא מאוד קטן, ואתה לא רוצה לצייר סצנה גדולה, ואתה רוצה תמונה בגודל קטן, זה גם יהיה בסדר.

שאלה: מאסטר, איך נראות שמונה הקבוצות של שומרי-פא שמימיים? 

המורה: שמונה הקבוצות של שומרי פא שמימיים הוזכרו על יד שאקיאמוני. הוא למעשה התייחס לשמונה סוגים של יצורים חיים – שמונה קבוצות של יצורים, של חיים. מה שאני סידרתי הוא שחיילים שמימיים וגנרלים שמימיים יהיו שומרי החוק שלכם, ויש גם דרקונים – אלו שתי קבוצות. כמובן, למספר קטן מאוד של תלמידי דאפא יש גם מצבים יוצאים מן הכלל עם שומרי החוק שלהם. שומרי החוק של הקבוצות האחרות לא ניתנים לתיאור מדויק, כיוון שכל היצורים החיים במספר הקבוצות האחרות האלה עוברים את תיקון הפא. אם הם יישמרו ואם הם יוכלו לשרוד נותר לראות אחרי תיקון הפא.

המורה: הרמת את ידך כבר די הרבה פעמים.

שאלה: אני רק רוצה לומר, אני מרגיש שדאפא מספק הרבה נושאים לעבודות שלנו. אחרי כמה השנים האלו, דאפא הרעיד את השמים והארץ. 

המורה: כן, זה נכון.

שאלה: אז אני מאוד מתרגש, ומרגיש שיש כל כך הרבה נושאים בדאפא שהם באמת מרגשים ושראוי לרומם. כתלמידי דאפא ואמנים, יש לנו האחריות הזו, ועלינו להגשים את מה שעלינו לעשות. אבל כמובן, כשאנחנו באמת מציירים או רושמים, עומדים בפנינו לא מעט אתגרים. היום, אחרי שהמאסטר הסביר את הדברים באופן אישי, אנו מרגישים שעכשיו יש לנו כיוון להרבה דברים. אני רוצה להעלות נקודה מסוימת, שהיא, אני מקווה שהמארגנים של תערוכת האמנויות היפות שלנו יעשו קצת תיאום כולל בעניין הנושאים העיקריים. זה כיוון שבמחשבתנו יש הרבה נושאים שאנו צריכים לצייר או לרשום עליהם, והם די חשובים. 

המורה: התיאום שהזכרת הוא חשוב. כשלאחדים מכם תפתח החשיבה, עשו סקיצה של הרעיונות, ואז אלו מכם שיש להם את היכולת לצייר או לרשום פשוט יכולים להתקדם ולעבוד עליהם במקום שתצטרכו להגות את העבודה שלכם. לעשות את זה כך גם יהיה טוב.

שאלה: לתלמידי דאפא אחדים יש תכנונים מאוד טובים ורעיונות באמת טובים, אבל אין להם כישורים טובים. אז בדיוק כמו שאנחנו עושים בתחנות הרדיו והטלוויזיה שהוקמו על ידי תלמידי דאפא, אנו יכולים לחלוק את המידע, החומרים, התכנונים והטכניקות שלנו. אנו במיוחד צריכים לוודא את האיכות של הנושאים העיקריים שלנו, כיוון שמן התערוכה הראשונה מאת תלמידי דאפא עלינו להפגין רמה שבאמת מייצגת אותנו, תלמידי הדאפא. אז אני חושב שעבודות גדולות וקטנות שתיהן טובות. אבל זה קצת קשה להציג משהו שהוא גדול מדי. לדוגמה, נגיד שיש לי רעיונות מצוינים ואני חושב שהטכניקות שלי יכולות להשיג רמה מסוימת, אבל אני חש שאני לא יכול לראות הרבה דברים או לא יודע איך לרשום או לצייר אותם, אז אנחנו יכולים להשלים אחד את השני. 

המורה: כן, כך עליכם לעשות זאת. אתם יכולים שיהיו שני אנשים שיהיו אחראים לחשוב על הקומפוזיציה, ואז מי שיכול לצייר או לרשום אותם יכול לעבוד עליהם. בדרך זו תקצרו את הזמן שנדרש להגות את יצירות האמנות שלכם. אתם רק צריכים שיהיה לכם מתווה בסיסי, גולמי וכללי, וכיוון שלכולכם יש את הכישורים והיכולת, תוכלו להתקדם עם זה. אני חושב שהרעיון הזה מאוד בונה.

אני חושב שזה כל מה שאני אגיד. מה שנשאר הם דברים יותר ספציפיים, ואתם יכולים לטפל בדברים האלה היטב ולהבין איך ליצור נתיב של תלמיד דאפא, כיוון שכל מה שאתם עושים היום הוא בעל חשיבות עליונה. אם תפעלו היטב, המין האנושי יחקה את זה, אם לא תפעלו היטב, המין האנושי יחקה את זה גם כן. אז על תלמידי הדאפא לפעול היטב. יצירות האמנות שלכם שאינן טובות או אינן ישרות לא יכולות להיות מוצגות לציבור, כיוון שזה ישפיע על המין האנושי. אז עליכם לא רק לעשות את זה בדרך מסורתית וישרה, להציג את מה שטוב, להציג חמלה, לשבח את הדאפא, ולהעניק תהילה לאלוהויות, אלא גם, באותו הזמן עליכם להפגין סטנדרט גבוה של מצוינות במובן של כישרון, ולהפגין סטנדרט מסורתי וישר. (מחיאות כפיים)


הערת עורכי הגרסה העברית: תרגום זה כפוף לשיפור נוסף כדי להיות קרוב יותר למקור. עדכון אחרון: 20 בפברואר 2007