כשלמדתי את הפא לאחרונה הבנתי לפתע את הסיבה שלא יכולתי לטפח במרץ כמו פעם: בגלל החזקה תת-הכרתית מושרשת עמוק ש"אני מוגן מפני סכנה!".

עברתי בלי פגע מהלך של שנים רבות של עמידה מול הרדיפה. לכן הרגשתי שאני יכול לקרוא לעצמי מתרגל דאפא. אפילו כשלא ביצעתי את התרגילים במשך זמן ארוך אף אחד לא יכול היה לחלוק על כך שאני מתרגל של דאפא. הכי הרבה היה אפשר לומר שיש לי החזקה לנוחות ופנאי.

אלו שהתרשלו בטיפוח שלהם, שלא עברו מבחן שין-שינג כמו שצריך, ובמודע עשו דברים שלא היו צריכים לעשות – אולי גם להם הייתה המנטליות הזאת שלי ש"אף אחד לא יכול להכחיש את העובדה שאני מתרגל של דאפא".

המאסטר אמר:

"ברגע ששמעתם אותי אומר שהגעתם לסטנדרטים של השלמות, אתם מרגישים כאילו נפטרתם ממשא כבד, מרפים ולא רוצים עוד לעשות שום דבר." ("תלמידי הדאפא של תקופת תיקון הפא", "יסודות להתקדמות במרץ 2")

כשהסתכלתי פנימה הבנתי שזה עדיין עניין של אנוכיות. זה לטפח בשביל המטרה של השגת השלמות המלאה. כשמישהו חושב שההגעה לשלמות המלאה מובטחת, אז הוא נוטה להיעשות נינוח, להרפות, ולא יהיה לו אכפת יותר עניין האחריות של תלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא.

אף על פי שהוא עדיין יעשה דברים להצלת ישויות חיות, הלב שלו כבר לא יהיה על בסיס הפא. הוא יעשה את הדברים רק לצאת ידי חובה, כדי שבפני השטח הוא יעמוד בסטנדרטים. זה כמו ללכת על פי "הוראות" ולא לקחת יוזמה יותר. זה מסוכן!

המאסטר אמר:

"אם עד עכשיו אתם לא ברורים בקשר למה שהוא תלמיד תיקון הפא, לא תוכלו לצאת החוצה בזמן המצוקה הנוכחית ותהיו מובלים על-ידי הרדיפה של העולם האנושי אחרי הנוחות, כך ש"תתעוררו" בדרך הרעה." ("תלמידי הדאפא של תקופת תיקון הפא", "יסודות להתקדמות במרץ 2")