המאסטר אמר לאחרונה ב״הוראת הפא בוועידת הפא של שנת 2014 בסן פרנציסקו״:

״כאשר אתם לא סומכים זה על זה וכשאתם לא אומרים אמת, וכאשר אף אחד לא יכול בכלל לקבל ביקורת או להסתכל פנימה, אז ברור שהדברים מסובכים. אז איזה מין חברת תקשורת אתם? ומה אתם חושבים שאתם עושים? מטפחים? [יש לכם] החזקות חזקות כל כך! בין אם זאת תחנת הטלוויזיה, האפוק טיימס, או חברות תקשורת אחרות, מעתה ואילך שנו את המצב שאתם נמצאים בו. אינכם מתנהגים כמו מטפחים! אני העליתי את העניינים האלה מזמן. מתי אתם מתכוונים לעשות משהו בעניין? מתי אתם מתכוונים לעשות משהו בעניין? הזמן הולך ונגמר (מחיאות כפיים נלהבות)

לפני כמה ימים בעקבות ביקור אצל קרובת משפחה שלי, נעשה לי יותר ברור עיקרון של הפא, ברמה שלי.

יש לי קרובת משפחה מעל 90, וכבר לא לגמרי איתנו – הזיכרון לא משהו: היא יכולה לספר שדיברה עם מישהו אתמול בעוד שזה היה לפני שנה; יכולה לספר לי את אותו סיפור כל פעם שאני בא, או אפילו כמה פעמים באותו ביקור; יכולה לחבר שני סיפורים משתי תקופות שונות לאחד; לחשוב שמישהו אחד עשה משהו שבכלל אדם אחר עשה וכו׳.

אמנם היא מודעת לכך שהיא זוכרת פחות, אבל בכלל לא מודעת עד כמה, ומבחינתה כל מה שהיא אומרת הגיוני, וכל פעם שהיא מספרת לי משהו היא בטוחה שזה אכן כך, ושזו הפעם הראשונה שהיא מספרת לי אותו.

אז בביקור האחרון שלי אצלה, כמו תמיד, היא שאלה ״איך העסק שלך?״ (למרות שיום לפני שהייתי היא שאלה אותה שאלה וקיבלה תשובה), ואז התחילה במונולוג של 10 דקות על כל הטעויות שלדעתה עשיתי בעשר השנים האחרונות, ועל זה שהזמן לא מחכה לאף אחד.

עוד כשהיא הייתה צלולה היא הייתה עקשנית, ועכשיו אפילו עוד יותר. אז פשוט ישבתי והקשבתי בשקט. כשהיא ביקשה ממני תגובה לדבריה אמרתי שאני מקשיב היטב, ושאחשוב עליהם ברצינות – והתכוונתי לזה. כשהיא סיימה את המונולוג היא נרגעה והמשכנו בשיחה על משהו אחר.

על פניו, אין שום סיבה להתייחס ברצינות למה שהיא אומרת. הרי היא חיה ב״עולם משלה״, בו הכל מעורבב ולא לגמרי קשור למציאות.

אבל, כשניסיתי להקשיב בשקט לדבריה, בלי להתייחס למי אומר אותם, מאיזה מניע, אם היא יודעת על מה היא מדברת או לא – אז ראיתי יחסית בצלילות שיש דברים שהיא אומרת שאכן מצביעים על החסרות שלי, ויש דברים שבאמת הם סתם.

המאסטר אמר ב״לימוד הפא בלוס אנג׳לס״, 2006:

״עליכם להגיע לנקודה שבה אתם מסוגלים לקבל ביקורת לא משנה ממי זה. אם יש בה אמת אז אתם מתקנים את עצמכם, ואם לא, אז אתם מודעים לה. אם אתם מסוגלים להישאר רגועים בזמן שמעבירים עליכם ביקורת או נוזפים בכם – אתם משתפרים״

למשל, זה נכון שהיו הרבה החלטות שקיבלתי ב-10 שנים האחרונות שלא היו נכונות, ועלי לבדוק שלמדתי את הלקחים החיוביים והנכונים ושאני מיישם אותם עכשיו. יתר על כן, זה נכון שאני לא מספיק מוקיר את הזמן שיש לי בעולם הזה.

כשאני מסתכל אחורה, היו תקופות שבהן לא הייתה ברורה לי התועלת של מה שאני עושה, ונתתי לזה לדחוף אותי לייאוש ולבזבוז זמן. למרות שאני חש חרטה על כך, אני עדיין מבזבז זמן היום. שני הדברים האלו בדיוק קשורים למה שאני מטפח עכשיו.

התבוננות נוספת פנימה ולקחים

1) כשאני מתבונן, אני מגלה שכל האנשים הרגילים הם כמו קרובת המשפחה שלי. אין להם מושג מהחיים שלהם, הם חיים באשליה, הם מחברים דברים שלא קשורים, מסיקים מסקנות מוטעות וכו׳. אני לא צריך לקחת כל-כך ברצינות את מה שהם אומרים, אבל כן צריך להתייחס אליהם בחמלה.

המאסטר אמר ב״לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005״:

״עליך לזכור שהמחשבות הנכונות שלך יכולות לשנות אנשים רגילים ושאתה לא אמור להיות מונְחה על ידם. אם אנשים רגילים אומרים משהו או מפריעים לך, אל תקח את זה ללב, ורק עשה את מה שעליך לעשות. המקורות של המחשבות האנושיות מסובכים מאוד, ובמקרים רבים המושגים של האנשים הם שמדברים, לא המחשבות האמיתיות שלהם או ההוויה האמיתית שלהם. אז הדברים שהם אומרים הם לעתים קרובות מטעים, וזה לא מה שהם מתכוונים. הם שוכחים את הדברים שהם כרגע אמרו מיד אחרי שהם אומרים אותם. הם אפילו לא מתייחסים ברצינות להערות שלהם עצמם, אז מדוע שאתה תעשה זאת? אל תדאג ממה שהם אומרים, [אבל] כל מילה שאתה אומר היא כמו רעם עבורם.״

2) בתור מטפחים, אנו מודעים לאמיתות ותחומים גבוהים יותר. אבל הם גם מוגבלים. אז לא משנה כמה מטפח אחר בטוח במשהו – רק הפא הוא הקריטריון. יתר על כן, לא משנה כמה אני בטוח ומתעקש על הבנה שלי, גם היא מוגבלת. אחרי הכל, אני חי בתוך אשליה גם כן.

המאסטר אמר ב״ג׳ואן פאלון״, הרצאה שישית, "המנטליות של ההתפארות":

״אפילו מטפח שפיתח גונג ונעשה קאי-גונג או מואר באמת לא צריך להתייחס אל עצמו כאל משהו מיוחד. הדברים שהוא ראה הם מה שהוא ראה ברמה שלו. זה משום שהטיפוח שלו הגיע לנקודה הזו, זאת אומרת תכונת ההארה הגיעה לנקודה הזו וקריטריון השין-שינג שלו הגיע לנקודה הזאת, אז החוכמה שלו גם כן הגיעה לנקודה הזאת. לכן, בהתייחס לדברים ברמות גבוהות יותר, ייתכן שהוא לא יאמין. בדיוק משום שהוא לא יאמין להם, הוא יחשוב שמה שהוא רואה זה מוחלט ושזה כל מה שזה. זה רחוק מאוד, משום שהרמה שלו היא רק כאן.״

להבנתי זה גם בדיוק הכשל של הכוחות הישנים, ואחת הסיבות שגרמו להם, רמה אחרי רמה, לפעול ביהירות ולגרום נזק לישויות החיות בקנה מידה גדול. אם אני נוהג כמותם, האם אינני משרת אותם במקום לעזור למאסטר לתקן את הפא?

המאסטר אמר ב״מה המשמעות של ״לעזור למאסטר לתקן את הפא"?״:

״לא משנה כמה טוב נראה הרעיון שלך, הוא מוגבל רק לרמה האחת הזאת, לנקודה האחת הזאת ולעניין האחד הזה. והאם אתה יכול בכלל לדעת מה אמורה להיות ההשפעה של הדבר הזה שהמאסטר רוצה שייעשה באין-ספור רמות שאינן ניתנות למדידה של גופים קוסמיים עצומים ביותר? אם אתה, כתלמיד, באמת רוצה "לעזור למאסטר לתקן את הפא", אז אתה צריך להעסיק את עצמך רק באיך להשלים היטב את מה שהמאסטר רוצה. זה הדבר היחיד שאתם אמורים לעשות, אז איך במקום זאת אפשר לרצות שהמאסטר יעזור לך? איך אתה יכול להשתמש בדאפא בזמן תיקון הפא כדי להשלים את הרעיונות האנושיים שלך?״

3) תמיד להתייחס לתוכן הדברים שנאמרים לנו, לאמוד כל דבר ודבר אל מול הפא, ולהפיק את המקסימום מכל הזדמנות. כך אפילו ״האויב״ שלי יוכל לעזור לי, ובאותה מידה גם ״החבר״ שלי לא יוכל להזיק לי, בלי כוונה, בעצה גרועה.

המאסטר אמר ב״לימוד הפא בפגישת NTDTV״:

״אני זוכר שאחרי שהרדיפה החלה, אדם מסין כתב לי מכתב שבו הוא התחזה למתרגל. המכתב דיבר על איך ניתן לבצע דבר מסוים טוב יותר וכן הלאה, אבל אני ידעתי שהאדם הזה הוא סוכן מיוחד. אז כדי להסוות את עצמו, הנקודה שהוא העלה הייתה מועילה בשבילנו. אז אימצתי את הרעיון. מדוע, אם כך, אני מעלה זאת? כל מה שאני עושה הוא למען הצלת ישויות חיות, ולא משנה מי אתה, כל עוד אתה יכול לתרום להצלת הישויות החיות, אני אשתמש [במה שיש לך להציע]

דיונים בקבוצה

שמתי לב לתופעה שלפעמים מתרחשת בזמן דיונים בין המתרגלים:

מישהו מעלה נקודה מסוימת שבפני עצמה היא ראויה לדיון ולהתבוננות פנימה. אבל הוא עושה את זה בצורה לא מושלמת – עם החזקות, בצורה ווכחנית או מעליבה, ממניע של אינטרס אישי ועוד.

אז אחרים מצביעים על ההחסרות האלו – נניח שהם צודקים והן אכן החסרות – והם לא מתייחסים לנקודה עצמה שהוא העלה. אז הוא מגיב ומצביע על ההחסרות של אלו שהצביעו על ההחסרות שלו. וכך הלאה…

להבנתי יש כמה חסרונות בגישה כזו:

א) קשה לנהל שיחה רצינית שמביאה לתוצאות שכל פעם מחליפים נושא במקום להתמקד.

ב) לא מגיעים לדון בנקודה עצמה, שאולי חושפת החסרה רצינית.

ג) זה חוסר כבוד כלפי המטפח שהעלה את הנקודה אם לא מתייחסים לנקודה שהעלה.

לפעמים אולי יש לנו תפיסה שמטפח מסוים ״לא טיפח היטב״, ואז מפספסים דברים חשובים שהוא אומר. לעתים יש לנו תפיסה שמטפח אחר ״טיפח היטב״, או שהוא מתאם חשוב, אז אנחנו מקבלים את מה שהוא אומר בלי לאמוד מספיק מול הפא.

האם אנחנו לא פועלים בניגוד לדברי המאסטר?

המאסטר אמר ב״ג׳ואן פאלון״, הרצאה שישית, "המנטליות של ההתפארות":

״למעשה, אין זה משנה לנו מי האדם הזה ואיך הוא – יש רק פא אחד. רק על ידי כך שתפעל בהתאם לדאפא הזה תתאים לקריטריון האמיתי.״

איך לפעול טוב יותר כשאני הדובר

למעלה דנתי בדברים שהתעוררתי אליהם כאשר אני בצד שמקשיב לאחרים. אני רוצה לומר כמה מילים מנקודת המבט האחרת.

כשאני שם לב שאחרים לא מקשיבים למה שאני אומר, ובמקום זאת מצביעים על ההחסרות שלי, אז אולי הגיע הזמן להסתכל פנימה על המניעים שלי, ועל ההחסרות שלי.

אולי עליי לחשוב גם כיצד אוכל להקל על מתרגלים אחרים לשים לב יותר לעצם התוכן של דבריי, ולאפשר להם לאמוד אותו עם מינימום הפרעה של מושגים אנושיים, ולא לעורר בכוונה את הצד האנושי שלהם.

במילים אנושיות, אולי אפשר לקרוא לזה ״לבנות אמינות״, אבל כמתרגלים, זה פשוט להתחשב אפילו יותר באחרים.

כלומר, פעולות דומות על פני השטח יכולות לנבוע מצורות מחשבה מאוד שונות: אחת אנושית – הרצון להיעשות, באמצעות תחבולות, מקובל בחברה ולהשיג השפעה על ידי רכישת אמונם של האחרים; השנייה, אלטרואיסטית – הרצון להתחשב כמה שאפשר באחרים, לפעול רק למען טובתם, ולהגן על הפא ולאמת אותו.

למעשה, כשפועלים מצורת המחשבה השנייה, האדם באופן טבעי ״בונה את האמינות שלו״ זהו הקשר כפי שאני רואה אותו כרגע.

התחלתי לקלוט לפני כמה שנים, שהאופן בו אני אומר את הדברים למטפחים עמיתים הוא בעל חשיבות כאשר אנחנו מאמתים את הפא ביחד. בהתחלה, היה לי המושג שאני מתנהג כמו פוליטיקאי, ולא הרגשתי עם זה נוח. אבל מאוחר יותר, בעזרת מטפחים עמיתים ולימוד הפא, הבנתי שזה לא המצב – השאלה היא רק מאיזה ״לב״ זה נובע.

בנוגע לנושא של לעורר מושגים אנושיים, ההבנה שלי היא שזה אכן בלתי נמנע שהמושגים האנושיים וההחזקות שלנו יתעוררו כאשר אנחנו מטפחים, כולל תוך האינטראקציות שלנו עם מטפחים עמיתים, וזה למעשה טוב שהם נחשפים.

המאסטר אמר ב״ג׳ואן פאלון״, הרצאה רביעית, ״הפיכה של הקארמה״:

״אם גם אתה נחמד וגם אני נחמד ונשב כאן בהרמוניה, איך זה יכול להיות שהגונג יגדל? זה בדיוק משום שאותו אדם יוצר קונפליקט כזה עבורך ומייצר עבורך הזדמנות לשיפור השין-שינג שאתה יכול מתוך זה לשפר את השין-שינג שלך.״

אני לא חושב שהכוונה היא שאנחנו אמורים, או מסוגלים, לקחת את מקומו של המאסטר ולהשתמש בהבנות המוגבלות שלנו ״לתכנן״ את נתיבי הטיפוח של אחרים כדי לעזור״ להם. במקום זאת, עלינו לפעול בהתאם להנחייתו של המאסטר.

המאסטר אמר ב״הוראת הפא ביום הפאלון דאפא העולמי״:

״אמרתי זאת לעתים קרובות: אם אתה עושה זאת בכנות למען האדם השני, ואין מצדך שום דבר שהוא למען אינטרס אישי שלך, אז המילים שלך יוכלו לגרום לאדם השני להזיל דמעות. רוצה לנסות?״

אלו ההבנות הנוכחיות שלי מהפא, אנא הצביעו על כל מה שלא בהתאם לפא.