בזמן האחרון אני שומע ביקורת רבה של מתרגלים אחד כלפי השני: X אומר ש-Y לא בסדר והוא כך וכך, ולפעמים גם Y אומר ש-X לא בסדר והוא מתנהג כך וכך… לדעתי זה לא נכון להתנהג כך.

אפשר לתת ביקורת בחמלה למתרגל באופן אישי, בזה לדעתי אין בעיה וזה אפילו יכול להועיל. אף על פי שלפעמים צריך פשוט להסתכל פנימה וזה הפתרון המיטבי.

אבל אם מישהו אומר שמתרגל זה וזה עושה ככה ומתנהג ככה, או אפילו אם מזכירים דברים שהוא עשה בעבר לא בסדר (לדעת הדובר), זה לא יכול להועיל לאף אחד. לא למי שאומר את זה, לא למי שעליו מדברים, לא למי ששומע את זה ולא לגוף הכולל של תלמידי הדאפא. זה רק מזון שאנחנו מספקים לכוחות הרשע.

העניין הוא שלפחות אצלי יש עדיין בעיה של סקרנות ואז מצד אחד אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלו, אך מצד שני אני מסתקרן לשמוע את הפרטים.

בעיה נוספת היא שכאשר אני שומע כל מיני דברים לא נחמדים על מישהו אחר, בדרך כלל קל להסכים איתם כי באמת מרבית הדברים הנאמרים הם נכונים ברמה של האנשים הרגילים וזה בקלות מעורר מחשבות בכיוון הזה וגם את ההחזקות, ואז מה שקורה שאני אפילו מתחיל לחשוב עוד על הנושא… ומוצא החסרות וטעויות אצל מתרגל מסוים, וכך מחשבותיי הלא נכונות בנושא מקבלות חיים שאסור לי לתת להן בשום פנים ואופן! בסוף אני מבין שזה מחשבה לא נכונה והכול חוזר למקומו. אבל זה לוקח זמן, וכנראה לא רק זמן.

בוודאי שאם אני שומע ביקורת רבה ממתרגל אחד כלפי מתרגל אחר אז גם אצלי כנראה יש בעיה כלשהיא, כנראה שאני אפילו יודע מהי – סקרנות ברמה היותר שטחית, אבל נדמה לי שבעצם בשורש העניין זה אגואיזם וסוג של תחרותיות אחד עם השני.

אנחנו לא צריכים לדבר או לחשוב דברים שליליים על אף אחד, בוודאי שלא על תלמידי דאפא עמיתים. אנו יודעים עד כמה קשה ובעל ערך רב להיות תלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא והרי לכולם קשה וכולם סובלים וטועים בדרך.

להבנתי, המורה נותן עדיין הזדמנות לכול המטפחים ולא מסתכל כמעט על טעויות העבר, אז להבנתי גם אנחנו צריכים לשאוף למצב נפשי כזה ולעולם לא לנהל שיחות על כך שמישהו אחר לא בסדר, כי בכך נגרום נזק לעצמנו ולאחרים, וגם לא נמלא את תפקידנו כתלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא.

אם היינו רואים את התמונה האמיתית, מה קורה ברגע שמדברים בצורה כזאת, בוודאי אף אחד לא היה רוצה להתנהג כך, אבל בעצם המורה כבר אמר לנו את הכול על כך, נשאר רק ללמוד, להבין וליישם.