ב-10 בספטמבר 2004 נעצרתי לאחר שמישהו מהעיר שן-יאנג בפרובינציית ליאו-נינג, דיווח שצלצלתי לגב' גאו רונג-רונג, מתרגלת עמיתה, כדי לתמוך בה לאחר שעונתה באופן חמור. נכלאתי, עוניתי באכזריות ונשפטתי לעבודות פרך במחנה עבודה.

ריציתי את תקופת מאסרי במחנה העבודה בכפייה שין-קאי-פו שבעיר צ'אנג-שא בפרובינציית הו-נאן, שם הכריחו אותי באופן קבוע לעמוד במשך פרקי זמן ממושכים, לשבת על שרפרף קטן, לעבור שיעורים אכזריים בשטיפת מוח ואף האכילו אותי פעמיים בכפייה. האף שלי דימם לפחות ארבע פעמים, בגלל המכות שהוכיתי. ידיי נקשרו לפחות מאה פעמים כיוון שהמשכתי לתרגל את התרגילים. נעלו אותי במאסר מבודד למעלה מעשרה ימים, כיוון שצעקתי משפטים של תיקון הפא. הסוהרים אפילו שמו עלי מעיל משוגעים*.

האוזן השמאלית שלי נפגעה קשות על-ידי האסיר יאן ג'ה, שסובב אותה באכזריות, ובכך גרם לה להתנפח. לפחות שבע פעמים הוציאו לי דם מן האוזן, בכל פעם כשבעה מילימטרים.

אוזנו השמאלית של מר יו שאו-צ'י סובבה באכזריות ונשארה מעוותת

רופא המחנה נאלץ לקחת אותי לבית החולים בעיר צ'אנג-שא פעמים רבות. מאוחר יותר, בגלל שפחדו שיאשימו אותם, ובשל מאמציהם הרבים של בני משפחתי להציל אותי, שחררו אותי לחופשת מחלה על תנאי. אף על פי כן, הם זייפו הצהרה רפואית מבית חולים פנימי, לפיה אני סובל מבעיה נפשית, וסחטו 2,000 יואן מבני משפחתי, אף על פי שבית החולים השני בפרובינציה (לחולי נפש) כבר אבחן אותי כנורמאלי לחלוטין.

מעונה במחלקת הביטחון הלאומי ובמרכז המעצר

לאחר מעצרי ב-10 בספטמבר, השוטר יו צ'ינג צ'אנג, ראש מחלקת הביטחון הלאומי של מחוז צ'ן-שי, והסוכנים שיה קאי-ג'י, יאנג צ'יאו ושיאה דונג, עינו אותי. כשיו צ'ינג-צ'אנג ערך עלי חיפוש, הוא מצא פתק עליו היו רשומים טקסט של המורה ושיר המבהיר את האמת. הוא חבט בסנטרי שלוש פעמים וגרם לי לדימום בחניכיים. הוא גם השתמש במטלית רצפה כדי לסתום את פי. הם כפתו למשך הלילה את ידיי לתוך שתי טבעות מתכת שנתלו על שני עמודי בטון, אך סירבתי לחלוטין לחתום את שמי על הצהרה המשמיצה את הפאלון גונג. למחרת נשלחתי למרכז המעצר של מחוז צ'ן-שי.

כבר מהיום הראשון בו הגעתי למרכז המעצר צעקתי בכול יום: "פאלון דאפא נפלא" והמשכתי לדקלם את דברי המורה ולתרגל את תרגילי הפאלון דאפא. מתרגלים עמיתים באו לבקר אותי והביאו לי את מאמריו של המורה שמאוד עודדו אותי.

שבתתי רעב במשך 11 ימים. למנהל מרכז המעצר ליו צ'י-ליאנג ולמנהל סניף המק"ס ג'אנג שיאנג-לין היו שבעה אסירים שקשרו אותי, צבטו והדקו את אפי, פתחו בכוח את פי והחדירו צינורית כדי להאכיל אותי בכפייה. הם פצעו את גרוני וגרמו לי להקיא כמות גדולה של דם.

כשנגררתי בחזרה לתא היה מאוחר בלילה. האורות היו עמומים וזה נראה כמו גיהינום. המחשבות הנכונות שלי באו לידי ביטוי והרגשתי כאילו אני צף למעלה. חשבתי: "מאסטר, אני לא יכול למות בצורה כזאת, יש לי כל כך הרבה דברים לעשות לאימות הפאלון דאפא". הכרחתי את היואן-שן שלי לחזור לגופי.

לא שיתפתי פעולה אף פעם. סירבתי לחלוטין לחתום את שמי, ללבוש מדי אסירים או להצטלם כאסיר, אפילו אם הם הרביצו, קיללו או איימו לשים עלי כבלים של האסירים הנידונים למוות. מנהל מרכז המעצר קשר את ידיי למסגרת החלון בחבלים, ואז במהירות סטר בפני ובעט בי. סבלתי את כל העינויים וצעקתי: "פאלון דאפא נפלא!". באחת הפעמים הסוהר ג'אנג יאו-וו חבט בראשי עם מנעול, ובכך גרם להיווצרות חור גדול מלא דם בראשי, רק משום שסירבתי לעמוד כמו אסיר.

מוקדם בבוקר ה-24 באוקטובר שנת 2004 הם שלחו אותי למחנה העבודה בכפייה שין-קאי-פו שבעיר צ'אנג-שא ואמרו שנשפטתי לשנת עבודה אחת במחנה עבודה בכפייה. צעקתי: "פאלון דאפא נפלא! פאלון דאפא יכול להציל את כל היצורים!" וגם: "השיבו את שמו הטוב של המורה!". הסוהרים שיאה שו-לין ויין צ'יאנג, והנהג, כיסו את פי ולאחר מכן פתחו את פי בכוח עם מוט מתכת כדי לדחוף לתוכו סמרטוטים. יין צ'יאנג חבט בעיני השמאלית וגרם לדם לטפטף על הלחי שלי. עיני השמאלית התנפחה בצורה חמורה. המשכתי לצעוק משפטים של פאלון דאפא עד שהגענו לעיר צ'אנג-שא.

הרוע במחנה העבודה בכפייה שין-קאי-פו

בתחילת מאסרי במחנה, ארבעה אסירים שמרו עלי בקפדנות בתורנות של 24 שעות ביממה. כמה "מנהיגי" אסירים מתאים אחרים אשר מונו על-ידי הסוהרים הצטרפו גם הם לעינויים. הם אילצו אותי לעמוד במשך פרקי זמן ממושכים. אם זזתי מעט, האסירים היו בועטים או מכים אותי. האסירים יאן ג'ה וליו יואן-ביאו, חבטו בי עד שאפי דימם. בכל פעם שתרגלתי את התרגילים הם קשרו את ידיי למסגרות המתכת של החלון או למסגרות המתכת של המיטה.

האסירים שהופקדו לשמור עלי, לקחו אותי לעינויים באזור C. הם לא הרשו לי אפילו לחזור לתאי בלילה, אלא רק אם סוהרים היו באים לקחת אותי. פעם כשסירבתי לשתף פעולה עם יאן ג'ה וליו יונג, כשביקשו ממני 'הבטחה להפסיק את התרגול', הם קשרו את ידיי למסגרות המתכת של המיטה עד לשעה 1:00 או 2:00 לפנות בוקר ומנעו ממני את הזכות לשינה. מתרגל אחר, לו האי, עונה גם הוא באזור C. לעתים קרובות ראיתי אותו כשמכריחים אותו לעמוד עם פניו לקיר עד שעת חצות. צעקתי כדי לעודד אותו: "לו האי, שנן את הפא של המאסטר! התנגד לסידורים של הכוחות הישנים! עשה היטב את שלושת הדברים!" בתוך התאים היו רק שרפרפים קטנים לישיבה לצד המיטה. האסירים איימו באופן קבוע על המתרגלים "לעמוד בשקט", או שהם יכו או יבעטו בהם. ככל שהמתרגלים היו יותר פסיביים לגבי העינויים שלהם, העינויים הפכו יותר חמורים. המתרגלים שהתנגדו לעבור שטיפת מוח, התנגדו לעתים קרובות לעינויים. כמה מהם הועברו למחלקות אחרות לביצוע עבודת פרך.

עושי הרעה פוחדים ממחשבותיהם ופעולותיהם הנכונות של המתרגלים

במחנה העבודה בכפייה שין-קאי-פו הוכיתי על-ידי סוהרים ואסירים, כיוון שסירבתי לשתף פעולה, והמשכתי לצעוק דברים כמו: "פאלון דאפא הוא טוב", "הבהירו את האמת", סירבתי לענוד תג של אסירים וסירבתי להשתתף במסדרי הנוכחות. הוכיתי לפחות ארבע פעמים עד שאפי דימם. עשרות פעמים הם תחבו לפי גרביים, סמרטוטים ומגבות מלוכלכים. פי נקרע כשתחבו סרטוטים בכוח רב פנימה. האסירים קשרו את ידיי לפחות מאה פעמים, מה שגרם להן להתנפח. הם עינו אותי גם באמצעות דקירות החניכיים  בעזרת פיסות עץ, פיתלו את האוזן שלי עד שהסחוס נקרע, חסמו את פי בסרט ואפילו כיסו את ראשי בשמיכה לזמן ממושך. הם קשרו אותי בשמיכה כדי לענות אותי בחום ובחוסר חמצן. לפעמים הם נשפו עשן סיגריות לתוך השמיכה כדי לחנוק אותי.

הם מאוד מפחדים ממתרגלים שלא משתפים פעולה. הם השתמשו בכל מיני אמצעים כדי לענות אותנו, כמו סגירה במאסר מבודד, אילצו אותנו לחבוש קסדות, קשרו את ידינו ורגלינו על אלונקה והכריחו אותנו ללבוש מעילי משוגעים. בכל פעם שקראו את שמות האסירים סירבתי להשיב: "כן". במקום זה עניתי: "אני מתרגל פאלון דאפא חף מפשע" או "קראו לשחרור מתרגלי פאלון דאפא חפים מפשע". אם הם השמיצו את המאסטר של פאלון דאפא הייתי צועק: "פאלון דאפא הוא טוב! החזירו את שמו הטוב של מאסטר לי הונג-ג'י!" מתרגל נוסף, מר ג'אנג שין-ג'יאנג, גם צעק: "פאלון דאפא הוא טוב!" במהלך קריאת השמות. הפעולות הנכונות שלנו זעזעו את הרוע ומאוד עודדו את המתרגלים האחרים.

להרוס "כוּתֹנת משוגעים" בעזרת מחשבות נכונות

כדי למנוע ממני לתרגל או לצעוק משפטים, מנהיג הסוהרים ג'ואו, וראש המחלקה השביעית, הובילו קבוצת אסירים כדי לחבוש קסדה של אופנוע על ראשי ולסגור את פי ואת ראשי בסרט הדבקה רחב. המשכתי לצעוק משפטי פאלון דאפא והסרט נפל. הם נאלצו לוותר על העינוי עם הקסדה וסרט ההדבקה.

הם גם ניסו לשים עלי כוּתֹנת משוגעים. הכוּתֹנת העשויה מאריג גס, פתוח מאחור והשרוולים חתומים וסגורים. הסוהרים דחפו את ידיי לשרוולים, הצליבו אותן, תפשו את זרועותיי מאחור וקשרו אותן בצורה הדוקה. הצלחתי להתיר את המעיל הקשור בעזרת המורה ואלוהויות ישרות והמשכתי בתרגילים שלי. הסוהרים שראו את כל זה באמצעות מערכת המעקב האלקטרונית, חזרו בריצה לתא המאסר בבידוד ושמו עלי שתי שכבות של כוּתנות משוגעים. חשבתי ברצינות כשהם קשרו אותי: "מאסטר, אנא חזק אותי. הם לא יכולים לקשור אותי חזק. אקרע את הכותֹנת לגזרים".

אחרי שהם עזבו ביקשתי מהמורה לחזק אותי בעוד אני צועק: "פאלון דאפא הוא טוב". שפשפתי את השרוולים על ברז סמוך וקרעתי חור בשכבה הראשונה. השרוולים היו רפויים מעט יותר. הורדתי את ראשי ובעזרת שיניי קרעתי את הכותֹנת ואז קרעתי את כל הכותֹנת לגזרים. המשכתי לתרגל. הסוהרים מיהרו אלי שוב בתדהמה ואף אחד מהם לא העז לשים עלי שוב כוּתֹנת משוגעים.

כל תהליך השמדת המעיל היה קרב גדול בין הטוב לרוע.

"אם לתלמיד יש מספיק מחשבות נכונות, למורה יהיה את הכוח להציל את התלמיד מכל מצב נואש".
("הכרת תודה של מורה ותלמידים",  "הונג-יין 2) (תרגום זמני, לא רשמי)

אני באמת מרגיש שהפאלון דאפא יכול להעניק לנו כוחות בלתי מוגבלים אם התלמידים שומרים על אמונה נכונה ועל פעולות נכונות. סיימתי את חמשת התרגילים בתוך תא המאסר המבודד וזה זעזע ופורר את הרוע בצורה חזקה. יותר מאוחר הם קשרו את ידיי ורגליי לאלונקה ושמו אסירים לשמור עלי 24 שעות ביממה. זה מאוד עייף את האסירים.

מחשבה אחת ברגע של "חיים או מוות" יכולה להבדיל בין בן-אדם לאלוהות

האכילו אותי בכפייה באכזריות פעמים רבות במהלך שביתות הרעב שלי במחנה העבודה. בפעם הראשונה זה קרה יומיים או שלושה לאחר שהגעתי. קבוצה של מסוממים שצייתו לפקודות של הסוהר הה וואן-ג'ון, חטפו אותי ולקחו אותי למטה אל חדר האחיות. רופא הכלא, בשנות החמישים או השישים לחייו, הורה להם לקשור אותי למיטה במיוחד כדי להאכיל אותי בכפייה.

ניתן להרים או להוריד את המיטה הזאת ויש לה מעקות בשני צידיה. הם היו קושרים מתרגל למיטה ואז כמה אסירים אחזו בחוזקה בראשו, ברגליו ובידיו, צבטו את אפו וניסו לאלץ אותו לפתוח את פיו. אם היה צורך, הם פתחו את שיניי המתרגל בעזרת צבת או צינור במבוק מחודד. ברגע ששיניו של המתרגל נפתחו הם החדירו מכשיר כדי לשמור על פיו פעור לרווחה. הם תפסו בלשונו ואז שפכו בעזרת כף, חצי ספל תמיסה של צמח מאוד מר (הנקרא Copitids Chinensis) כף אחרי כף. בגלל שאפו של המתרגל סגור, עליו לבלוע את הסם המר הזה כדי לשרוד. מתוך פחד שהמתרגל ייחנק למוות, הם היו משחררים את האף לרגע או שניים, אבל מייד חוזרים וסוגרים אותו בצביטה. על פני השטח, הם נותנים למתרגל לשרוד אבל למעשה הם הורגים אותו בעינויים אכזריים. כשהמתרגל עומד להתעלף, הם מחדירים צינורית ארוכה דרך אפו כדי להאכיל אותו בכפייה חלב סויה וכו'.

להימלט ממאורת הרוע בעזרת מחשבות ופעולות נכונות

תחת ההגנה מלאת הסובלנות של המורה שרדתי כמה קשיים של חיים ומוות בתוך מחנה העבודה בכפייה שין-קאי-פו. פעם צעקתי: "פאלון דאפא הוא טוב" כאשר האסירים ערכו מפקד ספירה. האסיר יאן ג'ה וכמה אחרים החזיק אותי למטה ויאן ג'ה כיסה את פי ואפי בחזקה במשך מספר דקות. עיני ראו שחורות ואיבדתי את הכרתי בהדרגה. אמרתי בלבי למאסטר לי: "ג'ן-שן-רן טובים". מייד הרגשתי במשב אוויר קריר נשפך מקצה ראשי למטה והעמוד בהרצאה התשיעית בספר "ג'ואן פאלון", המדבר על:

"צ'י-גונג והתעמלות",

הופיע מול עיניי, כשהוא זוהר ומוזהב ופתאום הכרתי שבה אלי. בפעם אחרת, האסיר ג'אנג ג'נג-דה, כמעט שבר את אצבעותיי. ביקשתי מהמורה בשקט שיחזק אותי וידי הפסיקה לכאוב. לעתים קרובות האסירים שעינו אותי קיבלו גמולים קארמתיים. ידו של יאן ג'ה וצד אחד של גופו כאבו בצורה קיצונית ותקופת מאסרו הוארכה ב-15 ימים. גם תקופות המאסר של כל האחרים הוארכו.

התנגדתי לעינויים שלהם בכך שסירבתי לשתף פעולה, בכך שחשפתי את הרוע שלהם ובאמצעות הבהרת אמת. העינויים פחתו עוד ועוד. הם התרגלו לקשור את ידיי כאשר ניסיתי לתרגל את התרגילים. עברתי זאת בצורה פסיבית קרוב למאה פעמים. מאוחר יותר הוארתי לעובדה שעלי לשלול רדיפה מרושעת כזאת. בכול פעם שהם קשרו אותי, ביקשתי מהמורה לחזק אותי והתרתי את החבלים. בכל פעם שזרקתי את החבלים, היה זה קרב בין הטוב לרוע. כאשר הפחד שלי או צ'ינג כלשהו עדיין לא סולקו, היה קשה להיפטר בהצלחה מן החבלים והרוע עינה אותי עוד, עם מכות אכזריות או קללה למורה. אם לא היו בי כל פחד או רגש הם היו מפסיקים לענות אותי. לבסוף כאשר התכחשתי ביסודיות לרגש ולפחד המזויפים, הייתי מוריד את שארית הבד האחרון שהיו נוהגים לקשור אותי בו, וזורק אותו מן החלון. הסוהר, הה וואנג-ג'ון, בא אלי מעט אחר כך ואמר לי שאני משוחרר, אבל הוא רוצה שאחתום את שמי. אמרתי: "אני לא אסיר. אני מסרב לחתום את שמי".

לפני שעזבתי התחלתי לתרגל את התרגיל החמישי. האסיר טאנג לי-צ'יאנג עמד לצידי אבל לא ניסה לעצור אותי.

באותו ערב, משפחתי הגיעה לאסוף אותי ממחנה העבודה בכפייה שין-קאי-פו. זה היה ב-29 בדצמבר 2004, ובחוץ ירד שלג כבד. זה היה בדיוק עשר שנים ויום אחד מאז שמעתי לראשונה את הרצאותיו של המורה בסדרת ההרצאות בגואנג-ג'ואו, אשר הסתיימה ב-28 בדצמבר 1994.

*כוּתֹנת משוגעים – מעיל עשוי מאריג גס. מלבישים אותו על הקורבן מקדימה ומהדקים מאחורי הגב. השרוולים עם רצועות עליהם, הם ארוכים מזרועות הקורבן בכ-25 ס"מ. הנבלים מלבישים את מעילי המשוגעים על מתרגלים, מושכים את זרועותיהם לאחור בהצלבה וקושרים אותם מאחורי גבם. אז הם מושכים את זרועות המתרגלים מעל לכתפיים לחזית על החזה, קושרים את רגליהם ותולים אותם באוויר מן החלונות. באותו הזמן הם סותמים את פיותיהם של המתרגלים בסמרטוטים, מרכיבים אוזניות על אוזניהם ומשמיעים להם בהמשכים, הודעות המשמיצות את הדאפא. לפי עדויות של עדי ראייה, לבני אדם הסובלים מעינוי כזה נגרמים שברים וקריעות בזרועות, בגידים, בכתפיים, במפרקי הידיים ובמרפקים. לאלה הסובלים את העינוי הזה פרקי זמן ממושכים נגרמות שבירות מוחלטות של עמוד השידרה והם מתים בכאבי תופת.