לפני שהתחלתי להתעניין בתרגול הפאלון דאפא ב-1997, סבלתי מסוגי מחלות רבות במשך מספר שנים רב. כל הטיפולים שקיבלתי לא הועילו לי בכלל. בנוסף לתסכולי היו לי בעיות רבות בבית. ניסיתי להתאבד פעמים רבות, אבל בכל פעם, איכשהו, משהו קרה שעצר בעדי. בזמן שהייתי בהריון עם ילדתי האחרונה, ניסיתי להתאבד שוב. הפעם, בעיטות המתמשכות מהתינוקת שטרם נולדה עצרו בי. בייאושי, שאלתי את השמיים למה הייתי צריכה לשאת סבל כזה ולמה לא הורשתי לעזוב את העולם הזה. ברגע זה, קבוצת מלאכים הלבושים בלבן לפתע הופיעו לפניי. אחד מהם ככל הנראה המנהיג, אמר: "את חייבת להשלים עם הסבל." באומרם את זה, הם נעלמו. לא יכולתי להבין את המשמעות.

התינוקת שלי הפכה להיות התמיכה הרוחנית היחידה לאחר שנולדה. המשכתי לאשר מחדש לעצמי שאקדיש את שארית חיי לחיות במנזר ברגע שהתינוקת תגדל. יום אחד, לאחר ויכוח סוער עם בעלי, עזבתי לכיוון המנזר עם בתי בת השנתיים. הנזיר הזקן במנזר אמר לי: "את יכולה להישאר כאן במשך כמה ימים, אבל את חייבת ללכת הביתה. לאף מורה כאן אין תפקיד לקחת אותך כתלמידה. אבל, אל דאגה, אף אחד גם אינו יכול לפגוע בך."

לא יכולתי להבין מדוע לא היה מקום עבורי בעולם הזה ומדוע אני חייבת לחזור לבית העלוב הזה. "כשילדתי תגדל," אמרתי לעצמי, "בהחלט אמצא את המקום אליו אוכל לעזוב את העולם הזה בשקט."

יום אחד ב-1997 נתקלתי בספר "ג'ואן פאלון" גרסה II, לאחר הקריאה בספר הייתי מלאת השראה עד מאוד ונחושה בדעתי לקחת את טיפוח הפאלון דאפא ברצינות. ברגע שהמחשבה הזו נכנסה למוחי, ראיתי את המורה מופיע לפניי והוא אמר: "הטיפוח הוא עניין רציני. האדם צריך לעבור סבל רב," עניתי: "אינני מפחדת משום צרה, אטפח בפאלון דאפא." באמצעות קריאת ספריו של המורה, למדתי הרבה אודות אמת החיים – חיי היו אומללים בגלל קארמה שהצטברה מחיי הקודמים. הייתי שמחה שלא רצחתי את עצמי. רצח הוא חטא שדינו מוות, כפי שנאמר ב"ג'ואן פאלון". בהבנתי את הדבר, החלמתי מהמחלות שלי ויחסי אל בעלי גם כן השתפר.

אני זוכרת את הפעם הראשונה כשפתחתי את הספר "ג'ואן פאלון", ראיתי את קשת הצבעים ואת רכבת הטבעות הססגוניות, גדולות וקטנות, יוצאות החוצה מתמונתו של המורה. וכשהתחלתי לקרוא ניתן היה לשמוע צלילים עמומים בזמן שהספר פלט אור מבהיק. אחרי זה, ראיתי פרח לוטוס ורוד המתחיל לפרוח ומנגנוני אנרגיה זעירים לבנים רבים רצים סביב גופי. אז, בפעם אחרת בזמן שעשיתי מדיטציה, ראיתי איש בשחור, עם חרב ביד אחת, מתקיף אותי ומנסה להרוג אותי. ממש כשהוא היה אמור להגיע אליי, מישהו הלבוש באפור הופיע מאחוריי, הדף אותו עם חרב והציל אותי.

כשג'יאנג זמין וכנופייתו החלו לרדוף אחרי מתרגלי הדאפא ב-20 ביולי, 1999, כל יום התקשורת לא שידרה דבר חוץ מהשקרים הבדויים נגדנו. הייתי נחושה בדעתי לעשות את כל המאמצים כדי להגן על הדאפא ולנקות את שמו של המורה. יותר מאוחר, נאסרתי והמשטרה זרקה אותי לכלא עם אסירים כדי לשבור את רצוני. לא רציתי שיקרו את אותם התקריות המצערות שקרו במחנה העבודה במסנג'יה. אז ניסחתי הודעה מאוד חזקה במחשבתי: "האנשים האלה לא יעזו לפגוע בי." אחרי ניסיונות תקיפה רבים, האסירים וויתרו. לבסוף, תחת הגנתו של המורה ומחשבותיי הנכונות החזקות, הצלחתי לעזוב את מאורת הרוע הזה.

מאוחר יותר, בשל פירושי המוטעה של מילות המורה, חתמתי על הסכם עם קצין המחנה. כשהבנתי את הטעות שלי, התחרטתי עליה מאוד. הרגשתי אומללה ושהטיפוח שלי יהיה לשווא. בעוד בוכה במרירות בלבי, התחננתי למחילתו של המורה, "המורה, ביצעתי חטא כלפייך. אני כן רוצה להיות התלמידה שלך. בבקשה תן לי הזדמנות אחרת." חמלתו של המורה נתגלתה מייד – נחשול אנרגיה לפתע עבר דרך גופי; לא ננטשתי. מאז, בלי קשר מי חקר אותי, תמיד עניתי בכבוד: "כן, אני עדיין מתרגלת ופאלון דאפא הוא האמיתי." יותר מאוחר, שמחתי לשמוע כי קצינים רבים, לאחר הקריאה בספריו של המורה, שינו את גישתם המקורית השלילית כלפי דאפא. האמת תמיד מנצחת.

הנ"ל היה חלק מהתנסות הטיפוח שלי בת כמה שנים כדי לחלוק אתכם. אנא ציינו כל דבר שאינו נאות.