לאחד המתרגלים המקומיים שלנו יש נכד בן שנתיים וחצי. כשהחל ללמוד לדבר, המתרגל לימד אותו לצטט את ה"לון-יו" ומאמרים אחרים של המורה. בדרך זו, יום אחר יום, הפעוט למד לדבר תוך כדי ציטוט מאמרי המורה. פעם הודאגתי קצת ושאלתי את המתרגל האם תינוק קטן כזה, שבקושי יודע דבר מלבד אכילה ושתיית חלב, יכול להירגע כדי לצטט את מאמרי המורה. ככל שהזמן עבר, דאגותיי נעלמו. בכל פעם שביקרתי את המתרגל הזה, אם נכדו היה בבית הוא היה מפתיע אותי. לפעמים הוא היה מביט בתמונתו של המורה וקורא, "מאסטר". כיום הוא בן שנתיים וחצי. בכל פעם שאנחנו מבקרים , הנכד הקטן מצטט בקול רם את מאמרי המורה בשבילנו. הוא מסוגל כעת לצטט שירים רבים מ- "הונג יין".

המתרגל הנ"ל אמר שכשהזאטוט משחק עם ילדים אחרים בשכונה, הוא מצטט לעתים קרובות בקול רם מ"הונג יין". הילדים וגם הוריהם מאזינים. פעם אחת כלתו של המתרגל שאינה מתרגלת, אמרה כמה מילים לא יפות והמתרגל אמר לה שהיא יוצרת קארמה בדברה כך. הנכד מייד הוסיף: "את תפסידי דה אם תדברי כך".

בפעם אחרת בתי ואני הלכנו לבקר את המתרגל הזה. נכדו לקח חומר כתוב מסבו ונתן לי כשהוא אומר בצורה ברורה: "סבתא (כינוי כבוד לאנשים מבוגרים), אלה הם חומרי דאפא". הייתי מופתעת כיצד הילד הזה יכול לדעת כל כך הרבה דברים. אמרתי: "אפילו התינוק הקטן אומר לנו לחלק חומרי הבהרת האמת ולהציל יצורים חיים". בדרכנו חזרה הביתה, גם אני וגם בתי הבנו שאם אפילו תינוק זה יכול לצטט בעל-פה ממאמרי המורה, אנחנו צריכות להביט פנימה ולהבין. אין זה משנה כמה הדברים נעשים עמוסים, עלינו להקדיש זמן ללימוד הפא, לצטט בעל-פה את הפא ולהעמיד את לימוד הפא כדבר החשוב ביותר. בדרכנו חזרה מביתו של המתרגל חילקנו חומרי הבהרת האמת לאורך הדרך ולא חזרנו הביתה עד אשר גמרנו את חלוקת כל החומרים.

היה גם מאורע אחד אפילו יותר מתמיה. יום אחד המתרגל הנ"ל ומשפחתו ובתוכם הנכד הצעיר, יצאו לקניות. בדרכם חזרה הביתה החל לרדת גשם. כיוון שאף אחד לא הביא מטרייה, כולם החלו למהר. באותו הרגע, התינוק צעק: "המורה, בבקשה עזור לי". עם הגיעם הביתה כולם היו רטובים כלומר, כולם מלבד התינוק שלא היה כלל רטוב. כולם היו מופתעים והתפלאו. מאחר שאף אחד לא לימד אותו זאת, איך הוא ידע לבקש עזרה מהמורה?

אמו של התינוק לא ידעה את האמת על דאפא. היא הכתה אותו פעם אחת ואיימה עליו. אולם הוא עדיין היה במצב רוח מאושר. בראותו מתרגלים אחרים מגיעים, הוא ציטט את "הונג יין" עבורם. הוא עזר גם לסבתו לתת חומרים למתרגלים אחרים. כשראינו את יחסו הרציני וההתרוצצות העסוקה שלו לכאן ולכאן כמו מבוגר, כולנו חייכנו.

אכן, מתינוק זה בן שנתיים וחצי ראיתי את הפערים שלי, והיכן עלי להתקדם. התחלתי לתרגל בשנת 1997 והתנסיתי בדאפא הנהדרת. כשאני יושבת במדיטציה, האנרגיה הגיעה מקצה ראשי על פני כל גופי, מה שגרם לי להרגיש נהדר. היה זה הפאלון הרוטט מעל ראשי שהדריך אותי לאתר התרגול בפארק ואז התחלתי לתרגל. המורה טיהר את גופי, וחשוב מכך – הוא לימד אותי איך לשפר את השין-שינג שלי. היו שם בזו אחר זו קארמות של מחשבה, בזו אחר זו קארמות של מחלה, וכל זה נעלם תחת דאגתו מלאת החמלה של המורה. ככל שידוע לי, כל מתרגל באזורי התנסה של בדאפא יוצאת הדופן ובחמלת המורה. כל מתרגל הוא דוגמה ועד לכך. אם אנחנו מביטים אחורה, האם זה לא נכון שמאז התחלנו לתרגל, כל אחד מאיתנו התנסה בכמה דברים פלאיים בעצמו?

כעת כל מתרגל אמיתי משתמש במיומנויות שלו להכין חומרים, להבהיר את האמת ולעודד בני אדם לעזוב את המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) וארגוניו. לא נתנו לעצמנו להיחלש בדברים אלה אפילו ליום אחד. זה רק שהרוע אינו מבין בשלמות מהם תלמידי דאפא, ולמעשה הוא לא מוסמך לדעת.

אני משתפת סיפור זה על תלמיד דאפא בן שנתיים וחצי כדי שנוכל לעודד זה את זה. כיום אין לנו סביבה שקטה לתרגל וללמוד את הפא. אבל אין עלינו להזניח לעולם מה שהמורה אמר לנו:

"להתייחס לפא כאל המורה" (הרצאת הפא בוועידת הפא בפלורידה ארה"ב שנת 2001)

המורה עומד לצידנו בכל הזמנים. ברגע הסיום של תיקון הפא, עלינו לעשות היטב את שלושת הדברים שהמורה אמר לנו לעשות. זהו גם תהליך הקמת המוסריות האדירה שלנו.