מורה יקר, על אף שתלמידיך לא ראו אותך למעלה מעשר שנים, הזמן שבו למדתי לראשונה פאלון דאפא, נשאר כל כך בהיר בזיכרוני, ותמיד יהיה הזיכרון המאושר ביותר והבלתי נשכח בחיי.

היה זה בתערוכת הבריאות העולמית בבייג'ינג בשנת 1993 כשפגשתי לראשונה את המורה. כמעט לפני סיום תערוכת הצ'יגונג, אחד מקרוביי הכיר לי את הסמינר בן שלוש שעות, בו לימד המורה מבוא לדאפא במרכז התערוכות הבין-לאומי. המורה הסביר את הפא לבקשתם של רבים שהפיקו תועלת מהדאפא.

אולם הוועידה היה מלא באנשים. המורה עלה לבמה עם חיוך על פניו, כשהוא מלווה במחיאות כפיים סוערות מן הקהל, עצר לרגע להביט סביב אולם הוועידה כשיד אחת מורמת למעלה, ואז דיבר בקול עמוק ולבבי: "ברכות לכולם!" ברגע זה הרגשתי מעין רטט עובר מהדאן-טיאן שלי לכל תא ותא בגופי, ומחשבתי נאלמה. חזרתי לחושיי כשמחיאות הכפיים מן הקהל כמעט הפסיקו, ואנשים סביבי ישבו במקומם. התחלתי להקשיב בתשומת לב מרובה. המורה ביקש אותנו למתוח את ידנו כדי להרגיש את הסיבוב של הפאלון . אני באמת הרגשתי משהו מסתובב בכף ידי. כשזה הסתובב לכיוון השעון כף ידי הייתה חמה וכשזה הסתובב נגד כיוון השעון כף ידי הייתה קרה.

אנשים רבים לא רצו לעזוב אחרי הסמינר, והחלו להצטלם ביחד עם המורה מחוץ לאולם הוועידה. זוג מתרגלים עם שין-שינג לא גבוה דחפו זה את זה ונדחפו בגסות כדי לעמוד בתור לתמונה עם המורה. אבל המורה הביט על כל אחד בחיוך על פניו. נמשכתי עמוקות לסובלנות ולחמלה העצומים שקרנו מגופו של המורה. חשבתי לעצמי: "הפעילות המוצגת על-ידי המורה הגדול הזה אינה רגילה, אלא משהו שלא ראיתי מעולם". בגלל זה האמנתי לכל מה שהמורה אמר. בהיתי בכל אלה שמצטלמים עם המורה והייתה לי רק מחשבה אחת: ללכת צמוד בעקבות המורה. כהרף עין המורה צעד מחוץ לחצר כשפניו מועדות לכביש. הבטתי ארוכות בגבו המתרחק של המורה, כשקרוב משפחתי הודיע לי שהגיע הזמן לעזוב. הלכתי לתחנת האוטובוס מעבר לרחוב כשעיניי עדין מלוות את המורה. לפתע הסתובב המורה ורמז לי לגשת אליו. חשבתי לעצמי: "האם המורה קורא לי?" ראיתי את המורה מנענע בראשו ורומז לי שוב. אחרי שנייה משך אותי הקרוב שלי לתוך האוטובוס (הצטערתי על כך מאוד, עכשיו כשאני נזכרת אחרי כל כך הרבה שנים).

הפעם השנייה שראיתי את המורה היה בסמינר שהתקיים בעיר יאן-ג'יאה באוגוסט 1994. בלילה הקודם לסמינר שטפו את עיניי דמעות תוך כדי שינה. קניתי מושב זול באותה רכבת עם תלמידי דאפא אחרים מצוות המחקר בבייג'ינג. הם היו אחראיים על העברת כל הספרים והקלטות הדרושים וכל אחד מהם נשא כמה תיקים רחבים. מזג האוויר היה מאוד חם, והקרון היה לוהט וצפוף. תלמידי דאפא רבים רבצו מתחת למושבים הקשים כדי לפנות מקום למתרגלים אחרים. אחרי שהגענו ליאן-ג'יאה, מצאנו מלון ליד אולם הוועידה. רוב המתרגלים היו עניים יחסית, כך שהצטופפו, בהיתר מיוחד, יותר מ-10 מתרגלים בחדר. בנוגע למזון קנינו כמה מלפפונים ועגבניות, ערבבנו עם רוטב סויה ואכלנו אותם ביחד עם לחמניות. אף על פי שהתנאים היו מוגבלים, כולם היו נרגשים כשחיכו לפתיחת ההרצאה.

לא היו מספיק מתרגלים שמכרו ספרים, כך שניגשתי לעזור. המתרגלים הוותיקים טיפלו בי היטב. בכל פעם כשההרצאה עמדה להתחיל, הם היו מזרזים אותי ללכת. אני זוכרת שבהרצאה הראשונה המורה אמר:

"מתרגלים שהצליחו להיות נוכחים בהרצאה היום, כנראה שאבותיהם צברו הרבה דה. החשיבו עצמכם לבני המזל הגדול ביותר. בעתיד לא יהיו לנו יותר סמינרים כאלה, ואם משהו ירצה ללמוד הוא יצטרך ללכת לאתר התרגול המקומי." (תרגום חופשי, אין סימוכין)

מיד עם התחילו את ההרצאה, כל אולם הוועידה השתתק מיידית. לא יכולת לשמוע קול או שיעול. במשך ההרצאה יכולתי להרגיש את האנרגיה הנשלחת מגופו של המורה כשהיא מרעידה כל תא ותא בגופי. פעם כשהמורה עבר לידי, הרגשתי גם כן אותו מין רעד בתוכי. ראיתי שלכל תלמידי הדאפא הייתה הילה מוזהבת על ראשם במשך השיעור. זה נעלם אחרי שכולם עזבו את האולם. המורה ביקש ממתרגל ותיק לשלוח אבטיח גדול למתרגלים שמכרו ספרים כדי להביע הערכה למאמציהם.

היום האחרון של הסמינר היה יום קיצי מאוד. כשמכרתי את הספרים, ראיתי מתרגלות מקבוצה קוריאנית הלבושות בתלבושת המסורתית שלהן. כשהרוח נשבה על הסרטים הצבעוניים של התלבושות, הם נראו כמו יצורים שמימיים, אלגנטיות וחינניות. הן צעדו לתוך האולם בקבוצות קטנות מכמה כיוונים. הן היו יפהפיות. אחרי שהמורה ענה על כל השאלות הוא אמר:

"מתרגלים מקומיים אנא עזרו למתרגלים ממחוזות אחרים לפתור את הבעיה של קניית כרטיסי נסיעה בחזרה. מאחר ומתרגלים ממחוזות אחרים צריכים לחזור לעבודתם ועלות המחייה של יום נוסף עדיין די גבוהה." (תרגום חופשי, אין סימוכין)

(שמעתי אחר כך שברכבת לבייג'ינג, הוסיפו עוד קרון ישיבה) ואז המורה עשה סדרה של תנועות ידיים גדולות לבקשת כולם.

במשך עשר השנים הקשות שעברו, דרך זמנים בעלי חשיבות חיונית, קיבלתי אומץ גדול וכוח סבל בכל פעם שנזכרתי בדמותו הגבוהה והחסונה של המורה, קולו והחיוך על פניו. זה אפשר לי ללכת בנתיב שלי בכבוד וללא כניעה לרוע. מאסטר, תלמידתך תהיה ראויה לנדיבותך הגדולה. תלמידתך תראה אותך שוב כאשר האמת על הפאלון דאפא תתגלה.