אני מתרגלת דאפא מוושינגטון די סי. התחלתי לטפח לפני 13 שנה ואני מרגישה שנפל בחלקי כבוד גדול להיות מתרגלת פאלון דאפא בחיים האלה, ללכת אחר המאסטר, לקדם את "שן יון אמנויות הבמה" ולהציל יצורים חיים. אולי רק לאחר שנשאתי קשיים רבים וחטאים במהלך גלגולי חיים רביםהתאפשרה לי הזדמנות שכזו. בכל פעם שאני רואה את הסצנות ב"שן יון" של מתרגלי הדאפא שמגיעים לשלמות וחוזרים דרך שערי השמים, עולה בי חשש קטן ואני תוהה, האם אני מטפחת היטב והולכת עם דרישות הפא של המאסטר? האם הגשמתי את הנדרים הפרה-היסטורים שלי? האם אני מוצאת את האנשים שעלי להציל ומבהירה להם את האמת?

הנה כמה מחוויותהטיפוח שלי תוך כדי קידום ה"שן יון". אנא הצביעו בחמלה על כל מה שאינו ראוי.

הנחיית המאסטר ב"ויתור על חיים ומוות"

בתחילת שנת 2011 החברה בה עבדתי פיטרה עובדים. למרות היותי עובדת מחקר ותיקה שתרמה רבות לחברה בעבר, פוטרתי גם כן. אף שלא דאגתי לאוכל וביגוד – ושהפיצויים היו טובים באופן מפתיע – זה היה ללא ספק שינוי גדול בנסיבות חיי.

מהיותי תלמידה בבית ספר ועד העבודה, תמיד שאפתי למצויינות. הרווחתי משכורת בת שש ספרות וגם הייתי שותפה לשתי המצאות. לוותר על כל זה בבת אחת לא היה קל כלל. אבל מעניין שכמה מחברי שאינם מטפחים שמעו על כך, וכל אחד מהם אמר, "אל תקחי עבודה אחרת. את צריכה לעבוד במדיה שלך". מאיפה הייתה להם תובנה כזו? אלו היו פשוט המילים של המאסטר, רמז בשבילי לסלק את כל ההחזקות של הפסד ורווח אישיים.

באותה שנה, מתרגלים משיקאגו ידעו שיש לי זמן פנוי, אז הם ביקשו ממני לעזור להם לקדם את ה"שן יון". היו צריכות להיות 13 הופעות ב"מרכז קנדי לאמנויות הבמה" , אז חשבתי שזה יהיה טוב שאלמד ואתנסה בפועל ברעיונות הטובים שלהם. אך קצת היססתי כשחשבתי שיהיה עלי לעזוב את ביתי הנוח ולגור במקום זר במשך כמה שבועות.

פעם אחת כשתרגלתי את התרגיל החמישי, מחשבה עברה בראשי, "משמעות הטיפוח תרגול היא פשוט לקחת את היוזמה להתגבר על העצלות". אז גמלה בי החלטה "ללכת לשיקאגו!". ברגע שהייתה לי המחשבה הזו, מיד הרגשתי באנרגיה חמימה שעטפה את כל גופי. לא הצלחתי לעצור את דמעותיי.

ובאמת, בכל ששת השבועות שהייתי בשיקגו, כשעל פני השטח היה נראה שאני נחלשת, למעשה התקדמתי בטיפוח תרגול, כולל פריצות דרך בלתי נשכחות שעשיתי בתוכי.

בזמן שהותי בשיקאגו, הקולגות לשעבר שהיו לי וגם מתרגלים עמיתים התקשרו לעיתים קרובות ושאלו אם אני מחפשת עבודה חדשה. עניתי להם שאני בשיקגו כדי לקדם את ה"שן יון" ואיני מעוניינת בעבודה אחרת. לאחר שהחזרתי את השפופרת למקומה, שאלתי את עצמי שוב ושוב, "האם באמת אני יכולה לסלק את ההחזקה לקריירה שלי?" לא הייתי בטוחה בזה, אבל הפא שן של המאסטר ידע הכל בממד אחר. פעם נהגתי עם מתרגלים אחרים עד לקדמת התיאטרון כדי לשלוח מחשבות נכונות. במשך ההפסקה למדנו את הפא. קראנו את "ללמד את הפא בוועידה בקנדה" (1999). כשהגיע תורי, קראתי (תרגום זמני, לא רשמי):

"למעשה, בטיפוח שלך, השאלה אם תוכל להשיג את השלמות המלאה או לא איננה נקבעת ברגע האחרון אלא במהלך הטיפוח שלך. כשאדם קרוב לנקודה בה הוא מסוגל לעשות את זה, המבחנים שנועדו לקבוע אם הוא יוכל להשיג את השלמות המלאה יתחילו. אז הם קריטיים. כל עוד אתה מטפח, אתה בטוח תיתקל בזה. עבור בן אנוש, המבחן הזה הוא בדיוק מבחן של חיים ומוות. כמובן, לא כל אחד ייתקל בסיטואציה שבה מישהו ינסה להרוג אותו או יעשה משהו שישפיע באופן כזה. זה לא בהכרח יהיה באופן זה. זה ממש כמו שתיארתי בדוגמה. אמרתי שברגעים קריטיים, כמה אנשים מסוגלים לוותר על העתיד שלהם, על המשרות ועל הקריירות שלהם. במקרים כאלו, האם אנשים אלה לא צלחו את המבחן הזה? בשביל מה בני אנוש חיים? האם הם לא חיים בשביל האפשרות שיהיה להם עתיד טוב בין אנשים רגילים ושיהיו להם קריירות שישביעו את רצונם כך שהם יגשימו את החלומות שלהם? הם רוצים להשיג דברים מסוימים. כשהדברים האלה מונחים מולם, האם הם יוותרו עליהם כשמאתגרים אותם? אם הם יכולים לנטוש אותם, האם הם לא צלחו את המבחן של חיים ומוות? האם בני אנוש לא חיים בשביל הדברים האלה? כשהם לא יכולים להניח לדברים האלה, האם הם יכולים להניח להחזקה לחיים?"

הפיסקה הזו מהפא הרעידה אותי עד עמקי נשמתי. לוותר על הקריירה שלי היה כמו לוותר על ההחזקה לחיים ומוות! איך אדם שאינו יכול לעבור את המבחן של חיים ומוות יכול להתקדם לקראת ההגעה לשלמות?! הודיתי למורה על הרמז החומל. אמרתי למורה בלבי, "אני אוותר על זה, ואני חייבת לעבור את המבחן הזה היטב".

למצוא אושר בקשיים, ולהשלים את האחרים בשקט

בקידום ה"שן יון" הייתי אחראית על תיאום הכרטיסים הקבוצתיים. אז ישבתי וחשבתי איפה כדאי לנו להתחיל. בהתחלה למדתי כמה כרטיסים יש לנו ואיזה משאבים משותפים יש, כך שאוכל לתמרן שתוך כדי קידום הכרטיסים הקבוצתיים אצור גם כמה הזדמנויות למכירות כרטיסים פרטיים, פרסומות למגזינים ולעיתונים, אתן הרצאות מבוא על תרבות סינית וכן הלאה. כל הדברים האלו דרשו שאקח יוזמה, אעשה זאת מהלב ואהיה נחושה לפרוץ דרך. היו לנו הגדרות תפקיד, אך לא בדיוק הבדלנו מה שלי ומה שלו מכיוון שבכל הצוותים היה מחסור בכח אדם, לרבים מאיתנו היו כמה עבודות.

מצאתי שעמיתיי המתרגלים, בייחוד צוות המכירות של "אפוק טיימס", הם לא מסוג האנשים שמדברים ללא הפסק על ההתנסויות שלהם, אלא בשקט עובדים קשה. הקושי בטח קשה לתיאור. המאמצים שלהם אולי לא נראים כלפי חוץ, אך הם נראים על ידי אלוהויות נכונות ועל ידי הפא שן של המאסטר, כך שלעתים תכופות הם מקבלים עזרה.
רציתי לדרוש מעצמי אותם דברים, כמו לעבוד בחריצות, לדבר פחות ולעשות יותר. המאסטר סלל את הדרך בשבילנו, ועלינו פשוט לצעוד קדימה בעצמנו. הפא זקוק לעוד מתרגלים בעלי כישרון. אנחנו יכולים לעשות הכול, ומה שאנחנו עושים הוא טוב מאוד. כדי לדחוף את "שן יון" לזרם המרכזי בחברה, עלינו למצוא מקומות חברתיים מרכזיים, להציג את עצמנו ולהציג את "שן יון" – זה לא ממש קשה.

כולנו יודעים שבטיפוח-תרגול עלינו לשאת קשיים, אך להיות מסוגלים למצוא שמחה בתוך הקושי זאת באמת יכולת ברמת גבוהה. למעשה, למתרגלים רבים יש את אותה הרגשה. כלומר, ככל שהם עושים יותר, יש להם יותר שמחה. אנשים מחכים לפא! ככל שעשיתי יותר, כך חשתי יותר כמה קטנה אני, וכמה גדול המאסטר. ל"שן יון" יש כוח שמימי, כך שכל הדלתות פתוחות ל"שן יון".

החרטה הגדולה ביותר שלי היא שיש הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אך הזמן והאנרגיה מונעים ממני לעשות את כולם. בכל פעם שנתקלתי בבעיה בתחום מסוים, שיתפתי עם מתרגלת בניו יורק. כמעט בכל פעם, המתרגלת הזו לא רק אמרה לי ללא כל הסתייגות איך הם עשו זאת אצלם, אלא שפעמים רבות היא חלקה אתי גם את הבנתה מהפא. למדתי הרבה. בנוסף, מה שהיא שיתפה היה פעמים רבות מה שחסר אצלי, או מה שהייתי חסרת ביטחון לגביו. זה נגע בעמקי לבי. הפא שן של המאסטר דואג לכל דבר בשביל מתרגלים.

לדוגמה, היא אמרה לי שהיא פרצה דרך משהו ועשתה אותו די טוב, אך המתאם ביקש ממישהו אחר להיות אחראי. היא שיתפה: "ויתרתי על העצמי, שיתפתי פעולה עם המתאם וגם עם המתרגל שהפך לאחראי. אני יכולה לעשות פריצות דרך בתחום חדש". כתוצאה מההתייחסות הנכונה היא לא הרגישה עצובה או התלוננה שהפרויקט שתפקדה בו היטב ניתן למישהו אחר. להיפך, היא עזרה בשקט למתאם החדש. בו בזמן היא לקחה יוזמה לפרוץ דרך קשיים אחרים. תהיתי: "אילו זאת הייתי אני, האם הייתי מסוגלת לשתוק מבלי להתלונן ומבלי להתחרט על ששיתפתי פעולה עם אחרים?" אמרתי למורה בלבי: "גם אני צריכה להיות כך".

ההזדמנות הגיעה. כמה מתרגלים בוושינגטון קישטו ארבע מכוניות בפוסטרים לקידום ה"שן יון". הנהגים היו צריכים לנסוע ברחבי הבירה מיום שני עד יום שישי. זה כמעט בלתי אפשרי למתרגלים שיש להם משרות רגילות לעשות זאת. בהתחלה חשבתי שזה תפקיד של גבר. היו לי כל כך הרבה דברים לעשות וגם טיפלתי בכירטוס. חשתי שאין לי זמן לנהוג. כשהמכוניות עם הפוסטרים היו מוכנות, ובאמת חסר לנו כוח אדם, שאלתי את עצמי אם אוכל לעשות יותר. בדקתי את לוח הזמנים שלי והסכמתי לנהוג באחת המכוניות. נהגתי בה במשך שלושה שבועות, כמעט בכל יום, מבוקר עד ערב, ואף אחד לא החליף אותי. היו לי מראש כמה דברים שלא סבלו דיחוי. כיוון שהיה לי סמארטפון, כשנהגתי יכולתי לבדוק אימיילים ולעשות שיחות. גם יכולתי להתקשר לקבוצות. תוך כדי נהיגה, מכרתי כרטיסים קבוצתיים. אם מישהו התקשר להזמין כרטיסים, החניתי את הרכב מיד והשתמשתי בסמארטפון ובאייפד לסיים את ההזמנה. למעשה, כל עוד רציתי, היו דרכים לעשות את הכול וזה לא דרש מאמץ רב נוסף.

לנהוג ברכב עם הפוסטרים בעיר הבירה היה מרגש! לראות הרבה האנשים מסובבים את ראשם כדי לקרוא את הפוסטרים, הייתי צריכה הרבה פעמים לרסן את רגש הגאווה. ערב שבת אחד, היססתי אם ללכת הביתה, אז נהגתי למרכז Bethesda. לאחר שחניתי, עצמתי את עיניי רגע כדי לנוח. כשפקחתי אותן, ראיתי את בתו הבכורה של הנשיא אובמה לפני מכוניתי, אז מהר סיפרתי לה על ההופעות של "שן יון", וביקשתי אותה לספר לאביה על כך. היא אמרה שהיא תעשה זאת. ידעתי שזה סודר בחמלה על ידי המאסטר.

לומדת את הפא היטב ולומדת לטפח את עצמי

מהי ההפרעה הגדולה ביותר של הכוחות הישנים? ההבנה האישית שלי היא שהם מנסים למנוע מבעדנו ללמוד היטב את הפא. הם גורמים לנו להיות עסוקים כל כך שאין לנו זמן ללמוד את הפא, או שאנחנו מרגישים מנומנמים ברגע שאנחנו לוקחים את הספר, או שדעתנו מוסחת בזמן הקריאה. בקיצור, הם מפריעים ללימוד שלנו, לא מאפשרים לנו להיטמע בדאפא. התרגזתי מאוד כשזה קרה לי בזמן שלמדתי.

לאחר הוועידה בניו יורק בשנה שעברה, אני ועוד מתרגל אירגנו לימוד פא יומי בשבע בבוקר למשך שעה דרך הטלפון. הזמן היה קבוע מראש. ללמוד דרך הטלפון זה גמיש מאוד. לאחר שלמדנו מ"ג'ואן פאלון", למדנו מספרים אחרים ומאמרים של המאסטר במשך כמה ימים, ואז למדנו שוב מ"ג'ואן פאלון". בנסיבות יוצאות דופן כשלא יכולנו ללמוד יחד, ניסינו למצוא זמן אחר באותו יום לפצות על כך. לאחר שלמדנו את הפא, הייתה לי הסבלנות והנחישות להתמודד עם כל מה שיביא היום. והייתה לי הרגשה שאני נמסה לתוך הפא כשאני עושה דברים.

יום אחד המתאם ביקש ממני לשתף בלימוד הפא הקבוצתי הגדול על ההתנסות שלי בטיפוח, אך לא מעבר להתנסות. בתקופה הזו נהגתי ברכב עם הפוסטרים של "שן יון" בעיר הבירה בכל יום. בזמן הנהיגה חשבתי לעצמי על מה אוכל לשתף. באותו הזמן הקשבתי לתקליטור של סדרת תשע ההרצאות של המאסטר (הרצאות האודיו בגואנג-ג'ואו). המאסטר בדיוק אמר (לא במילים מדויקות) איך כמה אנשים מתיחסים למילה "טיפוח" בתוך צמד המילים "טיפוח תרגול" רק כמילה המתארת את התרגול.פעמים תכופות שמעתי את הפיסקה הזו, אך באותו יום הקשבתי במיוחד ללבי. לפתע נעשיתי ערנית.

איזה רמז המאסטר נותן לי? איזה החזקות אני צריכה לגלות? אחרים חושבים שזה קשה מאוד לנהוג ברכב עם הפוסטרים מבוקר עד ערב בכל יום, למצוא מקומות חניה, לאכול וללכת לשירותים. למעשה על הקשיים האלו אפשר להתגבר בקלות. התרגלתי לזה לאחר כמה ימים. זו לא הייתה בעיה של קושי פיזי. הקושי היה שמצאתי את עצמי חושבת על רעיונות רעים ותלונות. לדוגמה, כשהייתי עייפה, רק חשבתי, "אני אישה שעושה עבודה של גבר. איפה כל הגברים?" כל יומיים מילאתי את מיכל הדלק. כשתדלקתי, נזכרתי שמתרגל אחד אמר: "הדלק יקר מאוד", אז הוא לא התנדב לנהוג ברכב עם הפוסטרים. בצורה לא מודעת זה קצת הטריד אותי. למעשה, הרבה מתרגלים עשו מאמצים בכל התחומים – אני פשוט לא יודעת עליהם. בכל אופן, כשזה נוגע באינטרסים האישיים שלי, זה חושף את ההחזקה שלי למוניטין ולרווח אישי. אמרתי לעצמי, "האם את לא צריכה לוותר על החיים והמוות? איך את יכולה להתלונן ולחשוב על הדברים האלו?! זו אני שלא מטפחת ביציבות". כשהבנתי את זה, ידעתי שעלי להסתכל פנימה "ללא תנאי" ולא עם תנאים.

לפעמים כשהיה לי רעיון טוב, שלחתי אימייל לקבוצה הגדולה, אך לא קבלתי כמעט אף תגובה. חשבתי, "האם המחשבה שלי לא טהורה? האם האימייל שלי חושף את ההחזקות שלי להתפארות ולתחרותיות?" אז ניסיתי לטהר את עצמי, ושלחתי את זה שוב, אך לא היו הרבה תגובות. ואז היו לי תלונות, "אינכם רואים שאלו הצעות טובות? או שאתם עצלנים מדי ומתעלמים מהן?" תלונות מסוג זה והאשמות הבזיקו במוחי. מיד קלטתי את זה ושלחתי מחשבות נכונות לסלק זאת. אני חושבת על המאסטר שהוא ממש לידי. אמרתי למאסטר: "זה האני האמיתי שלי, אך ההחזקות והמושגים שלי עושים לי צרות". ביקשתי מהמאסטר לעזור לי לסלק אותם.

המאסטר אמר ב"יום השנה ה-20 להוראת הפא":

"עשו מאמצים לשתף פעולה היטב ביחד. אם אתה מגלה שמישהו לא עשה דבר מסוים היטב, או אם במהלך הדיון שלכם בפגישות דברים מסוימים לא מטופלים היטב או שלא מאמצים את הרעיון שלך אבל אתה מרגיש שזה באמת איך שצריך לגשת לדברים, אז אם אתה מצליח בשקט לדאוג לכך שהדבר ההוא ייעשה היטב אף על פי שלא אימצו את הרעיון שלך – אז זה להיות תלמיד דאפא."

אם אף אחד לא הגיב על ההצעה באימייל שלי, אז בשקט ביקשתי מכמה מתרגלים להתחיל בביצוע הרעיון. לאחר שהתוצאות יגיעו, אחרים יוכלו לראות ויצטרפו גם כן לעשות את זה.

מתרגל אחד אמר: "בואו נדבר על הדברים הטובים שמתרגלים בוושינגטון עשו. אף אחד לא דבוק להשקפה שלו, לא הרבה התלוננו על אחרים, רבים מהם מטפחים ביציבות, ורבים עובדים קשה ולא מאשימים אחרים. כולנו באמת מגיעים לבשלות ומרימים את השין שינג בטיפוח תרגול אמיתי".

אני מרגישה כל כך בת מזל לחיות באותו הזמן שהמאסטר הנכבד נמצא בעולם הזה, ולעשות דברים נהדרים כאלה בעזרה למאסטר בתקופת תיקון הפא ובהצלת אנשים. אנחנו האנשים עם המזל הגדול ביותר ביקום. אמשיך לתת את מלוא תשומת הלב לטיפוח תרגול אמיתי עם הגישה האצילית ביותר, להשלים את המשימה ההיסטורית שלנו יחד עם כולכם, וללכת אחרי המאסטר חזרה בדרך לשלמות.

תודה לך, מאסטר! תודה לכולכם!