לחלק הראשון

הקדמה: המאמר הזה נועד אך ורק לעיון מתרגלים. להתייחס לפא כאל המאסטר זהו דבר בסיסי עבור מטפחים. כשאחרים מציינים היכן מתרגלי פאלון דאפא אינם עומדים בדרישות, יש להשוות את ההתנהגות שלנו לפא, להסתכל פנימה, לתקן את עצמנו ולמצוא את שורש הבעיה מדוע איננו מאמינים לחלוטין במאסטר ובפא.

המשך מהחלק הראשון

במהלך הדיונים שלי עם הטאואיסט הזה, העליתי את הנושא של מתרגלי דאפא שנפטרו אחרי ששוחררו מהכלא. אמרתי: "היו מתרגלים שעשו הרבה למען הדאפא. לאחר מכן הם נרדפו בצורה חמורה ואפילו הוכו עד מוות. האם זה מפני שהם עשו דברים כבירים ולכן עליהם לסבול עוד? האם המקרים שלהם הם מקרים 'מיוחדים' בקרב מטפחים?"

הטאואיסט שיתף עמי את השקפתו, שלא צריכים להיות מקרים מיוחדים או יוצאי דופן בדאפא. הוא סיפר לי שמתרגלים רבים לא בחנו את עצמם באמת אף על-פי שהם נרדפו במשך זמן ארוך.

הוא ציטט את סיפור הטיפוח של מילָארֶפָּה. בסיפור, החמלה הטהורה של מטפח מסוגלת לרגש עושי רע עד דמעות וכמעט כל הפושעים האלה יכולים להינצל. רק כמה אחדים ממש הם מעבר לגאולה.

הישות המוארת הזאת הבחינה שיש מתרגלים שכנראה מנסים לפנות לצד הנדיב של עושי הרע, אבל בתוך לבם הם נוטרים להם או בזים להם. לפיכך המצוקות של המתרגלים מתארכות. עם הזמן, ייתכן שהמתרגלים יפתחו אפילו החזקות לספק ולפחד. מחשבות כאלה לא יחמקו מעיני האלוהויות.

ולהיפך, יש מתרגלים היכולים להגיע למצב של חמלה טהורה ולכן לא ייתקלו באף סכנה לא משנה כמה חמורה היא הרדיפה. אפילו עושי הרע מציעים למתרגלים האלה הגנה בסתר. האלוהיות מופתעות ונדהמות מכך.

דבריו של הישות המוארת הזכירו לי שהעובדה שראיתי כמה מתרגלים כ"מקרים מיוחדים" העידה על כך שהאמונה שלי בפא אינה שלמה.

חשבתי על מה שאמר המאסטר במאמר "צלילות דעת" ב"יסודות להתקדמות במרץ I":

"הגיע הזמן לתת כמה הערות על שיטות העבודה של הרכזים במרכזי הסיוע באזורים השונים. זה נכון ליישם את הדרי שלמהשות של אגודת המחקר, אבל יש לשים לב לשיטה שבה עושים זאת. אני אומר לעתים קרובות שאם כל מה שאדם רוצה הוא לטובת האחרים בלי שום מוטיבציה או הבנה אישית, מה שהוא יגיד יגרום לאדם השני לבכות".

נהגתי לחשוב שמשמעות הקטע הזה היא רק שעלינו להתנהג בחמלה ובחוסר אנוכיות כלפי מתרגלים עמיתים שלנו. לא יישמתי את העיקרון הזה על האופן שבו עלינו להתייחס לאנשים רגילים או למבצעי הרוע הרודפים מתרגלים.

המושגים שלי הגבילו את ההבנה שלי בפא ומנעו בעדי להבין את הכוח של הפא על בסיס רחב יותר. כתוצאה מכך לא ניסיתי להציל חלק מהפושעים שנתקלתי בהם בכלא.

נזכרתי גם בשיתוף של מתרגלים על שוטר שהיה ידוע לשמצה ברדיפתו אחר מתרגלים, אך התרגש עד דמעות כשנתקל בחמלה כזאת . מאוחר יותר השוטר הזה עזר למתרגלים היכן שהיה באפשרותו.

זה היה משהו פלאי מעבר לדמיון שלי, וזה הראה לי שכמה שנשיג יותר בתוך הדרישות של הפא, כך ייחשפו בפנינו יותר הקסם והכוח של הפא. אבל אם נפתח רגשות תרעומת ושנאה כלפי פושעים כאלה, האם זה לא אומר שלא עמדנו בדרישות?

המאסטר אמר ב"הוראת הפא בוועידת הפא של שנת 2014 בסן פרנציסקו":

"וזה עוד יותר כך בזמן הרדיפה הזאת, אבל במקום לפתח מחשבות נכונות, אתה אפשרת להרבה מאוד שנאה להצטבר".

"אבל האם אתה יודע מהו אדם רע ומהו אדם טוב? אם המחשבה שלך מלאה בשנאה וברשעות, חישבו על זה כולכם: איזה סוג של ישות האדם יהיה? וזה יתבטא בהתנהגות שלך, ואפילו במראה שלך, ואנשים יראו רוע בתוכך. אינני אומר שכמה תלמידי דאפא טיפחו באופן גרוע. החלק שלהם שטופח באופן מלא הופרד מהם. היות שכל עוד יש לך דברים אנושיים שנותרו כאן בצד האנושי, יהיו לך דברים רעים ומחשבות רעות, וככל שהדברים קרובים יותר לרמת פני השטח, כך הם ייראו גרועים יותר."

ברגע שאנחנו נוטרים טינה בלב כלפי אחרים, אנחנו מזדהמים על ידי המחשבות הרעות שעלינו לטפח מאיתנו והלאה. כתוצאה מכך השין-שינג שלנו צונח. אז איך נוכל להתגבר על המצוקות שלנו?

המאסטר אמר ב"הרצאת הפא במנהטן" (2006):

"דרך הטיפוח של תלמידי הדאפא היא ללא צורה, כשכל החברה האנושית למעשה משרתת את הצורה של הטיפוח שלכם."

עוד דבר אחד התבהר לי: אולי הפושעים האלה הפכו רעים על ידי הכוחות הישנים. האנשים האלה הסכימו לתכנונים כאלה מפני שהאמינו שהם ישיגו הצלה באמצעות מילוי תפקיד כזה בתיקון הפא. הם לא ידעו שמטרת הכוחות הישנים הייתה לרמות אותם ולהרוס אותם.

החמלה של מתרגלים מאפשרת לכוח של הדאפא לנפץ את התכנונים של הכוחות הישנים ויכולה להציל את הפושעים האלה. כמה שההבנה הזאת מרוממת!

המאסטר אמר ב-""מדריך להפלגה" (ב"הרצאת פא בוועידת הפא באמריקה המערבית"):

"… הישויות החיות שאין להם כל תקווה יעשו כל מיני מעשי רשע."

הבנתי שאם נתייחס אל עושי הרע ככאלה שהם "מעבר להצלה", אז הצד היודע שלהם עלול להשתגע ולא יפסיק לעשות כל מיני מעשי רשע ברדיפתו אחר מתרגלים. אבל אלה היו המחשבות שלנו שגרמו להם להתנהג בדרך זו.

כמובן, הכוחות הישנים משתמשים בעושי הרע לנסות לחלץ בכוח את המחשבות הנכונות והחמלה של המתרגלים, אבל הגישה הזאת אינה עומדת בדרישות של תיקון הפא. היא שוות-ערך להפרעה עצומה למתרגלים והיא מחבלת בפא.

המאסטר אמר ב-"מדריך להפלגה" (ב"הרצאת פא בוועידת הפא באזור "האגמים הגדולים" בצפון אמריקה"):

"כדי לגרום למתרגלים להגיע לסטנדרטים – לעמוד בדרישות שלהן – הן ניצלו את היצורים המרושעים כדי להכות במתרגלים באופן אכזרי. כאשר ניצלו את כל הדרכים המרושעות ועדיין לא השיגו את מטרתן, הן היו אובדות עצות ונרגזות והפעילו את הרשע שלהן כלפי המתרגלים אפילו יותר. לבסוף, אפילו כשלא השיגו את המטרה הן עוד אמרו שהן עשו את המיטב – כמה הן מרושעות! ועדיין הישויות החיות בתוך הרמות על גבי רמות של הקוסמוס העצום הזה לא מצליחות לקלוט את הרשעות שברוע הזה שמתרחש."

כאשר מתרגלים מחזיקים בתרעומת ובשנאה, זה רק יכול לגרום לדברים להיות גרועים יותר. שליחת מחשבות נכונות במצב מחשבה כזה אינה עובדת כלל. אנו חייבים שתהיה לנו אמונה נחושה במאה אחוז בפא ושתהיה לנו חמלה עצומה כדי לפרוץ דרך התכנונים של הכוחות המרושעים הישנים.

כששוחחנו על שיתוף פעולה בין מתרגלי דאפא, השקפת הישות המוארת הייתה שהמתרגלים האלה שמים דגש חזק כל כך על "האני" מפני שהם אינם מאמינים באמת בעוצמת הפא או ברצינות של הטיפוח.

הישות השמימית אמרה גם שיש מתאמים שאינם עובדים היטב זה עם זה. במקום זאת הם מתחרים לקבל "הכרה". זה נכון במיוחד כשזה נוגע באלה המוכשרים יותר, הנוטים לחשוב שהאינטליגנציה שלהם היא המפתח להצלחה. הם אינם מאמינים באמת שהחוכמה שלהם הגיעה מהמאסטר ומהדאפא. האגו שלהם מתנפח והם למעשה מאמתים את עצמם.

יש מתאמים החושבים גבוהה גבוהה על עצמם והם מאמינים שקיבלו הוראות ישירות מהמאסטר. מחשבות לא נאותות כאלה נראות בבירור לאלוהויות. האנשים האלה צריכים לחשוב על כך: אם הם חושבים שהם זקוקים להוראות ישירות לגבי הטיפוח שלהם, האין הם למעשה עוד לא הגיעו לרמת ההבנה של אלה המסוגלים להסתמך על ההבנה שלהם עצמם את הפא כדי להצליח בטיפוח?

כאשר מתרגלים מסוימים שומרים מרחק ממתרגלים אחרים היהירות שלהם גדלה. ככל שהם לומדים פחות את הפא, הם פחות ופחות מאמינים בכוח של הפא. הם נוקטים בעוד דרכים עקיפות בטיפוח שלהם וגורמים עוד בעיות לעצמם. בסוף הם חושבים בטעות שהדאפא חסר עוצמה ושעליהם להסתמך על המושגים האנושיים שלהם ועל טכניקות כדי לעשות דברים כהלכה.

מתרגלים רבים משתפים פעולה היטב. אולם ברגע שמישהו נסחף על ידי אגו, בטוח שזה יגרום לצרות.

אני זוכר את הפא של המאסטר ב"לימוד הפא בועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004" (בחלק השאלות ותשובות):

"אם לא תתאמו ותשתפו פעולה היטב הרוע ינצל את זה ויגרום לצרות. בנוגע לדברים רבים של תיקון הפא זה לא שאין שום דרך לעשות אותם. לא משנה כמה זה קשה, יש נתיב עבורכם ללכת בו, גם אם הוא די צר. עליכם ללכת בנתיב הזה בצורה הנכונה, וזה לא יעבוד אם חסר אפילו מעט, או אם תסטו אפילו קצת. עם כל זאת, יש נתיב עבורכם. במילים אחרות, עליכם ללכת בו בצורה נכונה. אם לא תעשו זאת, הרוע שקיים כרגע ינצל את זה ויגרום לצרות. למעשה מה שדיברתי עליו עכשיו הוא השאלה של אימות עצמי מול אימות הפא כשאתם עובדים ביחד על משהו – זה העניין."

הבנתי לאחר מכן שה"עצמי" שלי מנע ממני גישה למשמעות פנימית רחבה יותר של הפא. כשאנחנו מרגישים חסרי ישע עלינו להסתכל פנימה. האם זה מפני שלא שחררנו את ה"עצמי"?

המאסטר אמר ב"ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק":

"כאשר אתה מוותר על העצמי אפילו יותר, התבונה שלך לאימות הפא תתבטא באופן טבעי."

אני חייב לשאול את השאלה: האם השגתי זאת? כל זה מסתכם למעשה בנושא של כמה אני מאמין במאסטר ובפא.

המשך יבוא….