נוכחתי לדעת שיש לי הרגל רע מאד: להכות על חטא בכל פעם שאני עושה טעות. אני חושבת עכשיו שזוהי ראייה בלתי נכונה המאפשרת לרוע לנצל את הפערים שלנו ולבצע מעשים רעים.

המאסטר אמר לנו ב"ועידת הפא הבין-לאומית של 2012 בבירת ארה”ב":

״על תלמידי הדאפא לטפח על בסיס הפא, ולעשות את שלושת הדברים של תלמידי דאפא היטב, ורק אז אדם יכול ללכת נכון בנתיב שלו ולנקות את עצמו מהפעמים שבהן הוא לא פעל מספיק טוב. למעשה, אנחנו לא צריכים לחשוב על "לנקות את עצמנו" בכלל. כשאתה לא עובר היטב מבחן בטיפוח, אז פשוט ודא שתטפל היטב בדברים שיהיו בעתיד ושתפעל היטב בפעם הבאה שתיתקל במבחן הזה, וזה הכול. יש אנשים שחושבים [שכישלון במבחן ההוא] הוא כתם עליהם, והם באמת מרגישים נטל איום בגלל זה. אבל האם זו לא החזקה נוספת? גורמים רעים מנצלים בדיוק את ההחזקה הזו שלכם

לאחרונה, לאחר שנכשלתי במבחן בטיפוח, הרגשתי כל כך רע שהייתי מוכנה אפילו להכות את עצמי – אילו עמדתי מול עצמי הייתי מכה את עצמי. קל לדמיין איך הכוחות הישנים יכולים לנצל פער כזה, בתירוץ ״או, אז את אומרת שאת לא ראויה להיות מטפחת? אז לא ישָנֶה לך אם יתנו לך את הקשיים האלו…״ במיוחד בסין, אני באמת מקוה שאלה שיש להם את המנטליות הזאת יוכלו לראות זאת בבהירות ולשחרר אותה.

כאשר נרגעתי, הסתכלתי פנימה בהיגיון. האם ייתכן שפשוט לא הייתי מודעת לדרגה חדשה שאליה עליי להגיע דרך טיפוח? האם ייתכן שלא באמת הבנתי מה הוא תיקון הפא? תמיד קיים העיקרון שבכל רמה שאנחנו מטפחים אליה יש פא גבוה יותר שאליו אנחנו לא מודעים. האם הייתי שוב באחד מהמצבים הללו?

אז חשבתי בלבי, ״אני רוצה ללמוד. אני רוצה להציל ישויות.״ כאשר הבנתי שהכוונה הזו היתה טהורה ושעליי להעריכה, ראיתי כמה רע התייחסתי אל עצמי בעבר והתחלתי לבכות.

המאסטר לימד אותנו ב"ביאור הפא בחג הפנסים בשנת 2003 בועידת הפא במערב ארה”ב")

״אני לא אוהב כשאתם מאשימים את עצמכם, זה לא מועיל בכלל. אני עדיין אומר את המשפט הזה: אם נפלת, אל תשכב שם, קום מהר!״

במשך זמן ארוך, בכל פעם שנכשלתי במבחן מסוים, הייתי קשה מאוד עם עצמי – כה קשה, שאם לדבר בלשון המעטה, לא הייתה לכך השפעה מעודדת. לבני אדם אחרים לא הייתי מתייחסת כך, אז מדוע התייחסתי כך לצד האנושי שלי, הלא מטופח? האין זה הצד האנושי הזה שעדיין רוצה לטפח ולהציל את הישויות כאן?

הבנתי שהתייחסתי אל עצמי באלימות במקום להוקיר ולהעריך את עצמי על השאיפה האמיתית לעזור למאסטר. כמטפחים, אנחנו מסוגלים לראות את ההתנהגות הרעה שלנו כדבר שעלינו לתקן. אבל כאשר עשינו טעות, להתעסק בכמה שאנחנו רעים זו גם החזקה, מאחר שלעתים קרובות אנחנו לא מסוגלים לצחוק על כך. האם אין עלינו במקום זאת להזכיר לעצמנו לנהוג טוב יותר בפעם הבאה, מבלי להתעצב? כאשר ראשנו צלול מספיק כדי להבחין בטעות, צריכה להיות לנו החוכמה להיות אופטימיים.

אני חושבת שקיים קו דק שעד אליו לבנו לא זז, אבל אנחנו אופטימיים לגבי יכולתנו לעבור מבחנים, אפילו אם אנחנו עושים טעויות. עלינו להבין שהשאיפה האמיתית הזו – להציל ישויות – היא משהו חגיגי ויקר, ושעלינו להוקיר את עצמנו. כמובן, עלינו גם להימנע מלהאמין שאנחנו מיוחדים מדי, ובכך להסתכן בלהרוס את עצמנו.

זוהי הבנתי ברמתי הנוכחית, אנא ציינו כל דבר שאינו ראוי, ואל תתייחסו אל דברי כמובנים מאליהם.