בצפון, הרוח הוסיפה לחורף הקפוא. השלג העבה על גבי האדמה חרק ונמעך מתחת לכל צעד. בעת שדחפתי את האופנים שלי בדרכי הביתה, ילדתי בת ה-6 הלכה אחרי בעייפות.

"אמא, תראי!". בתי נעצרה והתכופפה מטה. הסתובבתי וראיתי אותה מרימה חתיכת נייר צהוב. "אמא, תראי! פאלון דאפא זה טוב!" בכל שעה שאנו רואים חומרי הבהרה אמת מונחים על האדמה, אנו תמיד מרימים אותם ומדביקים חזרה על הקיר. זה הפך לתחביב שלנו, אז בתי שמה לב לכל חתיכת נייר על האדמה ומרימה אותם לראות האם הם חומרי הבהרת אמת.

"היכן עלינו להדביק את זה?" שאלתי. היא ענתה, "אדביק את זה במקום שאף אחד לא יפספס את זה!" עם מאמץ רב, היא רצה דרך השלג לאחד הקירות של הבית ספר. היא נסתה לתלות את הנייר כמה פעמים אך לא הצליחה לגרום לו להידבק. היא רצה לאחר מכן לתא של טלפון ציבורי ותקעה את הנייר כך שזה פנה ישירות לרחוב. זו הייתה שעת עומס, לא היה חשוך עדיין, והיו שם הרבה רכבים והולכי רגל. בתי רצה חזרה אלי. כאשר היא ראתה שאני מסתכלת מסביב, היא חייכה ושאלה: "אמא, את פוחדת?" כמבוגר, אני לוקחת הרבה דברים בחשבון, בעוד שהיא חשבה רק על דבר אחד: "אשים את זה במקום שאף אחד לא יפספס את זה!"

לאחר שהגענו הביתה, התחלתי לספר לאמא שלי אודות המקרה. בתי הקשיבה בתשומת לב ואז אמרה: "אתן יודעות? אני רוצה לשים את זה על ענן לבן!"