(המאמר הזה הוגש לוועידת שיתוף ההתנסויות הראשונה למתרגלים סינים)

התחלתי לתרגל בפאלון דאפא  עם אמי כשהייתי בן 12. עברו מאז שמונה שנים. במהלך שמונה השנים האלה, לא נאלצתי להתגבר על מבחני שין-שינג קשים כמו מתרגלים מבוגרים. למעשה, במהלך כמה השנים הראשונות, לא ממש הבנתי את הדאפא. גם לא שאלתי שאלות. פשוט ניסיתי להיות כמו אמא שלי. למדתי חומרים של דאפא בהתמדה והלכתי לאתר התרגול כל יום בכדי לתרגל את תרגילי הפאלון דאפא. התרגול שלי התקדם באופן חלק באותו זמן.

אחרי שהרדיפה של הדאפא התחילה ב-20 ליולי 1999, ראינו דיווחים מזויפים בנוגע לדאפא בטלוויזיה. אמא שלי החליטה לנסוע לבייג'ינג כדי להבהיר את האמת בנוגע לדאפא. גם אני רציתי ללכת, אבל אמא שלי לא הרשתה לי. היא אמרה: "אתה צריך להשאר בבית כדי להגן על חומרי הדאפא. אתה מוכרח לעשות עבודה טובה". הבטחתי שאשמור על חומרי הדאפא עם חיי ושאף אחד לא יוכל לגעת בהם. חשבתי לעצמי: יש לי את המורה ואת הדאפא. אני לא מפחד מכלום. המורה אמר לנו בספר "ג'ואן פאלון":

השורש שלי נעוץ ביקום. מי שיכול לפגוע בך יכול לפגוע בי. בפשטות הוא יכול לפגוע ביקום הזה."

בגלל המחשבות הנכונות שלי, לא נתקלנו בשום בעיה. אפילו אבא שלי החזיק מעמד, למרות שהוא עדיין פחד בגלל הרדיפה והיה מודאג, מאחר שהוא לא תרגל דאפא. הוא היה מודאג בגלל שהרדיפה של מתרגלי דאפא הייתה נפוצה. ניסיתי לייעץ לו ואמרתי: "אני מתרגל מכובד. הרודפים הם כלום".

באותו זמן, חוץ ממתי שהייתי צריך ללכת לבית ספר, נשארתי בבית כדי להגן על ה"מקום". אפילו "שמרתי" על אבא שלי כיוון שהוא לא היה מתרגל. הרגשתי כאילו אני לא יכול לבטוח באף אדם רגיל. זה בגלל שאחרי שאמי נסעה לבייג'ינג, נדרתי נדר מול תמונתו של המורה: "אם אני אבגוד במורה ובדאפא, אני אחוסל דרך השמדה מלאה של גוף ונפש. אף אחד לא יכול לערער את האמונה שלי במורה ובדאפא". אחרי שאמי חזרה מבייג'ינג, היא סיפרה לי שמתרגלים רבים הלכו לבייג'ינג כדי להבהיר את האמת על הדאפא, ושהם כולם נעצרו באופן לא חוקי והוכו על ידי המשטרה.

אחרי ששמעתי את זה, באמת שנאתי את השוטרים האלה והחשבתי אותם לאנשים רעים. אז הבנתי שאלה מחשבות של אנשים רגילים והן לא עמדו בסטנדרט של מטפח. אבל כשראיתי את השוטרים האלה מתנהגים כמו פושעים, הרגשתי שאני לא צריך פשוט לשבת ולא לעשות כלום. פתאום חשבתי על שימוש במחשבות נכונות כדי לעצור את הרוע ולגרום לנבלים לקבל גמול קארמתי. באותו זמן, המורה לא פרסם את המאמר על שליחת מחשבות נכונות. אז לא ידעתי מה לעשות. אבל ידעתי שעלי לדבוק בקביעות במחשבות נכונות. דרך זאת, הבנתי שכל מתרגל צריך לחשוב ולהתנהג נכון.

מאוחר יותר החלטתי להעתיק את ג'ואן פאלון בכתב יד. חשבתי לעצמי: לא משנה כמה רע הוא הרוע, אחרי שאני לומד את הדאפא ומשקיע את עצמי בדאפא, אני אשמיד את הרוע. המשכתי להעתיק את ג'ואן פאלון בכל מהלך החופשה שלי. אבל אחרי שחזרתי לבית ספר התחלתי לקרטע. הרגשתי שזה לא קל להתמיד בלימודים ולהעתיק ספרי דאפא. החלטתי לחכות עד שיהיה לי קצת זמן פנוי. חיכיתי שלוש שנים! אני נבוך להזכיר זאת. לקח לי שלוש שנים כדי לסיים להעתיק את ג'ואן פאלון. חוסר זמן היה רק תירוץ. הסיבה האמיתית הייתה העצלנות שלי. כמתרגל, כל החזקה היא אבן נגף לטיפוח. אם אנחנו מזהים דברים שלא עשינו היטב, עלינו לנקוט בפעולות כדי לתקן זאת באופן מיידי. אנחנו לא צריכים לחכות ולראות מה מתרגלים אחרים עושים. מתרגל יכול רק להשתפר דרך התרגול שלו. אחרי שסיימתי להעתיק את ג'ואן פאלון בפעם הראשונה, העתקתי אותו פעם שניה. העתקתי גם את פרק 2 פעמיים ואת הונג-יין שלוש פעמים. לקח לי רק יותר מחודשיים לסיים את כל אלה.

דרך העתקת ספרי דאפא התחלתי להבין את הדאפא יותר ויותר. הבנתי איזה כבוד זה להיות מתרגל דאפא. המורה לימד אותנו את הדאפא ונתן לנו את הדבר יקר הערך ביותר ביקום. אנשים רבים מדברים על מהו הדבר הנכון לעשות, אבל הם תמיד מאשימים אחרים על כך שלא עשו זאת. אדם יכול להחליט דברים רבים בכל יום, אבל זה לא יעזור אם הוא לא יישם אף אחד מהם. המורה אמר בספר "ג'ואן פאלון":

" צריך לראות גם אם אלה מביניכם שיכולים להמשיך את התרגול שלהם יוכלו להצליח בטיפוח ואם אתם נחושים בטיפוח."

ההשארות שלנו על המסלול הנכון בתרגול דאפא תלויה בכמה טוב אנחנו לומדים את הפא.

במבט לאחור על חמש השנים האחרונות של תקופת תיקון הפא, אני רואה שכל הפעילויות, כולל תליית כרזות של דאפא, חילוק חומרים של דאפא, תליית עלונים של דאפא, הגנה על חומרים של דאפא וכתיבה לעיתונים ופקידים ממשלתיים, לא היו מצליחים בלי הדאפא. כמתרגלי דאפא במהלך תקופת תיקון הפא, בואו נפטר מההחזקות שלנו ונמלא את שלושת הדברים שהמורה ביקש מאתנו לעשות. (1)