לפני כמה שבועות, כשהכנתי מגילות מעוטרות לכבוד השנה הסינית החדשה, מתרגל עמית שהוא גם מתאם אמר לי, "חרוזי הפיוט על המגילות שלך יכולים לעזור להחיות את התרבות הסינית המסורתית, אך הם לא אומרים דבר ספציפי על פאלון דאפא. זה עלול להיות בזבוז זמן, כוח אדם ומשאבים.

"מדוע לא תכתבי על המגילות 'פאלון דאפא הוא טוב. אמת-חמלה-סובלנות זה טוב'?", שאל, "זה יהיה אפקטיבי יותר בלעורר את האנשים הסינים".

והוסיף: "אני מציע שבמקום להמשיך עם הפרויקט הזה, תצאי החוצה ותדברי עם אנשים על פאלון דאפא ועל הרדיפה שמבצעת המפלגה הקומוניסטית הסינית (המק"ס)".

התמלאתי מיד תרעומת כששמעתי את ההצעה הזו, ורציתי להתווכח איתו. כל מיני מחשבות אנושיות צפו ועלו, כמו למשל:

"אני לא מבזבזת את הכסף שלך. זה הכסף שלי אז אני יכולה להשתמש בו בכל דרך שארצה. למה אתה אומר לי על מה לבזבז את כספי? אין לך מושג מה הקרבתי החודש כדי להכין את המגילות האלו".

"בדרך כלל אני מוציאה חלק מהמשכורת החודשית שלי על הכנת חומרי מידע על פאלון דאפא. אך החודש חסכתי כל גרוש כדי לקנות את החומרים האלו, ולא נשאר לי כסף לקנות לעצמי מצרכים".

"החודש לקחתי שאריות מזון מהקפיטריה במקום עבודתי בכל יום, ואמרתי שאני צריכה את זה בשביל להאכיל את הכלב. בעצם אני זו שאכלה את השאריות בבוקר ובערב, ומה שנשאר נתתי לכלב. כשלא היו שאריות בקפיטריה, הכלב ואני נשארנו רעבים. והנה אתה מבקר אותי ואת מעשיי".

נפגעתי כל כך, דמעות נקווּ בעיניי.

מאוחר יותר חשבתי על הרגשות שלי, והבנתי שהאני האמיתי שלי לא הרגיש שנעשה לו עוול, ושזו הייתה ה"אנוכיות", החלק של חיי מהיקום הישן שהרגיש זאת. מאסטר לי אמר:

"… עליכם קודם לחשוב על אחרים כשאתם עושים דבר כלשהו, כך שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני". ("ללא החסרה בטבע הבודהא" מ"יסודות להתקדמות במרץ")

עצרתי את דמעותיי והסתכלתי פנימה. מדוע הרגשתי שנעשה לי עוול כשהמתאם העביר עלי ביקורת והאשים אותי בבזבוז משאבים? מצאתי שה"אני" שלי הרגיש פגוע כי מישהו לא הכיר בהקרבה שה"אני" עשה, וה"אני" התמלא תרעומת והרגיש שנעשה לו עוול. ה"אני" היה צריך לקבל שבחים ולא בקורת. ה"אני" רצה לשמוע מחמאות.

הייתה לי החזקה ל"עצמי" וחשבתי שהעולם סובב סביבי. העמדתי את "עצמי" לפני כל דבר, כולל הדאפא. למרות שעבדתי בפרויקטים לעזור לאנשים להבין את הפאלון דאפא, בעצם ניסיתי להוכיח את ה"עצמי".

בהשתקפות נוספת, הבנתי שבשיתוף עם מתרגלים, דברתי לעיתים קרובות על "עצמי", כמה טוב "אני" עושה את שלושת הדברים, מה "אני" עשיתי כדי לעזור למתרגלים וכדי לשפר את הפרויקטים, ועל "הבנותיי" את עקרונות הפא.

כתבתי והגשתי מאמרי התנסות רבים, שעסקו בעיקר ב"הישגיי", מתפארת בצד הנחוש "שלי" אך מסתירה את ה"אנוכיות שלי". לא הבנתי שאני רק חלקיק קטן ולא משמעותי של הפא, ונכשלתי בלהטמיע את עצמי בתוך הפא.

כמתרגלים, יש לנו אחריות לפא. לולא המאסטר והדאפא, לא הייתי אפילו קיימת. החוכמה שלי, היכולת והעושר – כולם הוענקו לי על ידי המאסטר.

המאסטר נתן לי כל כך הרבה, ואני בקושי משתמשת בחלק קטן ממה שניתן לי כדי לעזור לפרויקטים של דאפא.

יש לי עדיין החזקה לכסף. כשאני משווה את עצמי לזוג מבוגר שתרגל במשך שנים רבות, סגנון החיים הפשוט שלהם גורם לי להתבייש. ועד עכשיו, לא הייתי אפילו מודעת לכך שנהגתי "לקחת קרדיט על הישגים של אנשים אחרים".

שמתי לב שמתרגלים אחרים משתמשים במגילות כהזדמנות לדבר עם אנשים על פאלון דאפא. הם שכנעו יותר מתריסר אנשים ביום לפרוש מהמפלגה הקומוניסטית. אז מדוע המתאם אמר לי שהמגילה שלי לא אפקטיבית?

הבנתי שזה בגלל שהמחשבות שלי לא היו מבוססות על עקרונות הפא, והיו לי יותר מדי מחשבות שליליות. כשהסתכלתי על עיצובי המגילות באתר מינג הווי, המחשבה הראשונה שלי הייתה שהעיצובים שהתבססו על הפאלון דאפא היו בולטים מדי, ואנשים לא ירצו לתלות אותן. או שהמסרים היו מפורשים מדי ואנשים לא יקבלו אותם. המחשבות שלי לא היו נכונות והלב שלי לא היה טהור, אז איך יכולתי לעורר לב של מישהו?

ברגע שהגעתי להבנות הכתובות מעל, שיתפתי אותן עם המתאם. כשהעליתי את רמת ההבנה שלי, יכולתי לשחרר את כל התרעומת נגד המתאם.