בטרם הפכתי למתרגלת פאלון דאפא, היה בני מעוניין אך ורק במשחקי וידאו. כבר בהיותו תלמיד כיתה ב', לאחר שעות בית הספר, היה הולך לאולמות משחקי הווידיאו בטרם שב הביתה. בסופי שבוע ובחופשות החגים הוא היה נעלם מיד לאחר ארוחת הבוקר. המצב החמיר עד לנקודה בה הוא וויתר על ארוחת הצהריים והערב אלא אם הבאנו את המזון אליו, לאולמות המשחקים. מאוחר יותר גיליתי שבני גונב סכומי כסף ממשפחתנו ומבזבז על אותם המשחקים. הכעס גאה בי. נזפתי בבני והזהרתי אותו מפני חיים חסרי תכלית. למרות שהעמיד פנים כמי שלמד את הלקח, הוא לא הצליח לעמוד בפני הפיתוי שהציבו אולמות משחקי הווידיאו, והפך למכור עוד יותר. זה הגיע למצב בו היה נעדר לילות שלמים מהבית. אוכל ושינה חדלו לעניינו והוא חדל לפקוד את בית הספר. את כל אשר רצה, מצא בני באולם משחקי הווידיאו. על מנת להתחמק מחיפושינו אחריו, הוא נהג להחליף את האולמות בהם ביקר, שחלקם לא צויינו בשלטים או בסימנים שיזהו את המקום כאולם משחקי ווידיאו.

לאחר חיפושים רבים בגשם אחר בני, נסיעות שנמשכו לילות שלמים במוניות וסריקות של העיר בשתי וערב, הייתי חוזרת לביתי. תשישות ועייפות, עצב, חוסר תקווה וצער היו עוטפים אותי. מצבי הפיזי והנפשי היו במצב שמילים לא יכולות לתאר. השמחה שהייתה בעבר במשפחתנו אבדה לגמרי. כדי לצמצם את זמן החיפושים נאלצנו לרכוש מחשב משלנו, אך בני התלונן ש"לשחק בבית זה פחות מרגש", וחסרה לו האווירה שקיימת באולמות המשחקים, על מנת להמשיך ולהשתפר בתחום הזה הוא היה חייב להמשיך ולפקוד את אולמות המשחק.

במהלך עשר השנים שחלפו, עלתה למשפחתנו התמכרותו של בני למעלה מעשרת אלפים יואן. גרוע מכך, בני הגיע לסף התמוטטות פיזית ונפשית. לא עניין אותו דבר מלבד משחקי הווידיאו. מכיוון שהיה משחק בלילות, הוא היה ישן במשך היום ואכל רק פעם או פעמיים ביום. בנוסף, אופי המשחקים גרם לו לבלות שעות בריכוז תזזיתי, והאלימות במשחקים מסוימים גזלה ממנו את כוחו הפיזי ואת התיאבון. לעיתים קרובות הוא היה בוהה בנו בעיניים כואבות ויבשות, וראייתו הלכה והתדרדרה. הוא הבין את משמעות ההליכה בנתיב ההרס העצמי, אך לא הצליח לעצור. זו הייתה התמכרות כמו לסמים.

מאז התחלתי לטפח ולתרגל פאלון דאפא, גופי ורוחי השתפרו באופן מתמיד.
המורה לי הונג ג'י אמר ב" ג'ואן פאלון ":

"יש אנשים שייאבדו את מזגם אפילו כשהם מחנכים ילדים, ופשוט צועקים עליהם ועושים סצנה. אין צורך להיות כך כשאתה מחנך ילדים, ואין עליך עצמך להתרגז באמת. עליך לחנך את הילדים עם היגיון כך שבאמת תוכל לחנך אותם היטב."

הבטתי ברוגע לתוכי וראיתי את הציפיות המוגזמות שהיו לי מבני. כאשר עשה בני משהו מוטעה, הייתי מטיפה לו מוסר, בין אם הקשיב ובין אם לא. במיוחד בנושא משחקי הווידיאו איבדתי שליטה על עצמי ונתתי לרגשותי להפריע ולגרום לי להגיב בפזיזות. מכיוון שפעם חשבתי שכך עלי להגיב, פיתחתי ניכור כלפי בני, דבר שהוביל להתנהגותו חסרת הכנות ולחוסר רצונו להישאר בבית.

התחלתי לשנות את מנהגי, התנצלתי כאשר טעיתי. הפכתי למבינה יותר בנוגע לקשיי הלימודים, וניסתי לעזור לו לשפר את ציוניו במקום רק לצעוק עליו כמו קודם.לא משנה איזה טעות הוא עשה, הסברתי לו בהגיון, ברוגע ומתוך הזדהות את השלכות מעשיו.

כשהייתי מוצאת אותו באולמות המשחקים, הייתי קודם כל מכינה לו אוכל ומאפשרת לו לנוח, בטרם שיקפתי לו את מעשיו. במקום להעביר שיפוט את מעשיו לפי דעותי ורצונותי כבעבר, הייתי מסבירה לו את תוצאות בחירותיו על בסיס ניסיוני האישי ומרשה לו להחליט החלטות בעצמו, את החלטותיו הייתי מכבדת.

יותר חשוב מכך, עידנתי מחדש את ליבו של בני באמת, בחמלה ובסובלנות. הובלתי את חיי כדוגמה לכך בשבילו. אט אט החל ליבו הסגור להיפתח אלי, הוא החל מדבר איתי על כל מיני נושאים. מאוחר יותר הוא ביקש ללמוד את הפא ולוותר על משחקי הווידיאו על מנת להשתפר בבית ספר.

כאשר נעצרתי בניגוד לחוק בשל אמונתי בפאלון גונג, כתבתי לבני לעיתים קרובות, עודדתי אותו, ולקראת חזרתי הביתה התנצלתי על כך שלא הייתי שם בשבילו. בני ענה לי "תשומת הלב שניתנת לחיי ולצרכיי הארציים לא חשובה. נתת לי משהו שאמהות אחרות לא יכולות להציע".

הבנתי שיחסינו הגיעו למקום שלא יכולתי אפילו לדמיין כאפשרי. המילים שכתב בני היו הפתעה נעימה עבורי והבנתי שהוא התבגר. למרות שבילדותו לא יכולתי לדאוג לצרכיו החומריים כאמהות אחרות, נתתי לו את הדרך הטובה ביותר של הפאלון דאפא לניהול חייו, מה שמאפשר לאדם ברגעים קשים לאזור אומץ וכוח רצון, ולהשתפר ולהתרומם בסביבות הקשות ביותר. בני הסביר בכנות "אם אמי לא הייתה לומדת פאלון דאפא ומשנה את דרך החינוך שלי, יחסינו היו מתפוררים מזמן, תוצאות של פירוד שכזה לא ניתן בכלל לעלות על הדעת".
בקצרה, ללא הפאלון דאפא, בני ואני לא היינו זוכים לאושר שהוא נחלתנו היום.