ברכות למאסטר הנכבד, ברכות למתרגלים עמיתים,

מוצאי ממערב אפריקה, נולדתי בצרפת ואני חיה עכשיו בקנדה. אני בטוחה שחיי תוכננו בשביל לטפח בדאפא.

בקיץ 2005 קראתי ספר שעסק בלמצוא את האמת ולחפש אחר המאסטר הרוחני שלך. הייתי מוסלמית אז, אך לא קיימתי ממש את מצוות האיסלם כי חשתי שיש בדת הזו יותר מידי סתירות.

לכן החלטתי להישאר עם הספר ההוא, ולאחר שסיימתי אותו – כבר היה די מאוחר, בסביבות 1-2 בלילה. נרדמתי וחלמתי חלום. היום אינני זוכרת את הדמויות בחלומות, אך באותו הזמן כתבתי את כל חלומותיי ביומן, וב-5 באוגוסט 2005 כתבתי הכול בפרטי פרטים. כתבתי ש"מדריך" צעיר ונלהב הדגים את האמת בפניי. הוא חייך כל הזמן וביקש ממני להקשיב לצליל שנשמע כמו "אִינג". הוא אמר לי שעלי למצוא את הצליל הזה בתוכי, אך בחלום זה נשמע יותר כמו "גונג". באותו זמן לא היה לי מושג מהי המשמעות של הצליל הזה, אך היום אני יכולה לומר שהצליל הזה היה הצליל הראשון ששומעים כשעושים את התרגיל החמישי.

ב-2007, אמי שכבר הייתה מתרגלת של פאלון גונג התעקשה שאקרא את "ג'ואן פאלון" ואתרגל את התרגילים יחד איתה. כשהחלטתי לתרגל בדאפא, כבר חיברתי את זה לחלום וידעתי שהמאסטר יצר אתי קשר שנתיים מוקדם יותר. אני כל כך בת מזל! בעולם קשה כל כך, בלי התמיכה של אמי והחלום הזה, לעולם לא הייתי מתרגלת בדאפא. תודה לך מאסטר!

לוותר על העצמי בזמן קידום ה"שן יון"

ב-2009, המתאם הראשי ביקש ממני להצטרף לצוות ה"שן יון". לא היה לי מושג במה מדובר, אבל פשוט שמחתי לקחת חלק באירוע כזה. הייתי די חדשה בטיפוח, ועדיין לא ידעתי על היחס בין הטיפוח האישי שלי לקידום ה"שן יון". עשיתי דברים רק למען העשייה כי נהניתי לעשות אותם, והיה לי ניסיון קודם בתחום זה. אך תוך כדי העבודה על קידום ה-"שן יון" המאסטר הראה לי בחמלה איך להיות אדם טוב יותר.

שיעור ראשון: להיות צנועה

המתאם הראשי הטיל עלי את המשימה למצוא ספונסרים לקבלת הפנים של האחמי"ם, היו לי אז כמה מועמדים. הלכנו לבקר גברת איראנית שמכינה עוגיות מזרח תיכוניות טעימות. לאחר ששוחחנו איתה וסיפרנו לה על המופע, היא נענתה בשמחה להשתתף ולספק אוכל בחינם ל- 200 איש. הייתי  מאושרת!

באותו זמן גם שמרתי על קשר עם חנות דפוס שמייצרת חבילות של הזמנות באיכות מעולה. הצלחתי לגרום להם להדפיס 450 הזמנות אישיות בחינם בתמורה למודעות פרסום בתוכנייה של המופע. הייתי מאושרת וגאה!

דאגתי גם שחברת יחסי ציבור מקצועית תיתן לנו את רשימת האחמ"ים העילית שלהם להזמינם, וביקשתי מהם לטפל בכל האורחים בתקופה שלפני, במשך ואחרי המופע, כדי להבטיח ריאיונות טובים למדיה שלנו. הייתי בשיאי, ועוד יותר בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי את זה.

הצלחתי לארגן אוכל במחיר עלות, ושירות קייטרינג איכותי מאחת המסעדות הטובות ביותר במונטריאול עבור קבלת הפנים של האחמי"ם.

עם כל התוצאות הטובות האלו אמרתי למתאם שלי שפעלנו ממש טוב. הוא הביט בי ברצינות רבה ואמר לי בתקיפות: "תזכרי: כשהכול טוב, זה המאסטר. כשרע, זו את!"

כששמעתי את המילים האלו רציתי להיעלם, כי הייתי נבוכה כל כך. מאוחר יותר, כשהסתכלתי פנימה, הוארתי לכך שכל מה שעשיתי לא קשור בי, אלא רק בהצלת אנשים והענקת ההזדמנות להשתתף בתקופת תיקון הפא הזאת. גם הבנתי שיש לי החזקה להתפארות ולקורת רוח, שהן החזקות שעלינו לסלק ולהימנע מהן.

שיעור שני: לשתף פעולה אחד עם השני ללא תנאי

בשביל המופע בשנת 2013 נדרשנו להשלים את ההדרכה של השלב הראשון בסוף הקיץ של שנת 2012. לא הייתי חלק מצוות התיאום כי באותה תקופה עבדתי בפרויקט תקשורת בטורונטו וחייתי שם. כשחזרתי, המתאם הראשי ביקש ממני לתאם במהירות, יחד עם מתרגלת סינית, את ההדרכה למתרגלים. היינו צריכים לפעול במהירות כי צריך היה לעמוד בדרישות, ואף אחד לא היה יכול למכור כרטיסים בקניון בלי לעבור את ההדרכה הזאת.

היו לנו דוכנים בקניון מאמצע אוקטובר, והתחלנו את ההדרכה באוגוסט. היו לנו 13,000 כרטיסים למכירה והלחץ היה גדול.

כשקראתי לראשונה את שלב 1, חשבתי שהטקסט לא הגיוני אז שיניתי אותו על ידי הוספת כמה דברים. ואז ניסיתי לשנן אותו קצת לפני שאציג אותו לכולם בלימוד פא. למרות שהייתי מלאת בטחון, כולם העבירו עלי ביקורת ואמרו שהלב שלי לא שם.

לא הבנתי מדוע הם אמרו שהלב שלי לא שם. השבתי לקולגה שלי בצוות, "תיקנתי את הטקסט כדי להבטיח מקצועיות, ומה את אומרת לי?

היא אמרה לי להתמקד רק בהדרכה, כי במשך השבוע הקרב ייבחנו מתרגלות מבוגרות על שלב 1. בשבת נבחנו ארבע מתרגלות: שתיים מערביות, ושתיים – סיניות שבקושי דיברו אנגלית.

בזו אחר זו הן דקלמו את הטקסט של שלב 1 במדויק, ולמרות שהיו ביישניות ומפוחדות, הן ניסו את מיטבן לחייך ולהסתכל אל כל אחד. אנו, הצעירים שבחנו אותן, היינו עם דמעות בעיניים; יכולנו לחוש בחמלה שלהן כשהן דיברו אלינו, יכולנו להרגיש את הענווה שלהן והרגשנו שהן באמת רצו לשתף פעולה בכל מחיר כדי להשתתף בקידום ה"שן יון".

שאלנו אותן איך הן הצליחו לעשות עבודה טובה כל כך. אחת מהן ענתה, "ובכן, ראיתי שהצעירים ניסו להכניס מילים מסובכות לטקסט, מה שאנחנו לא יכולנו לעשות; נאמר לנו פשוט לשנן את הטקסט והכול יהיה בסדר וזה מה שעשינו".

החכמתי מאוד באותו היום; הבנתי שהייתי אנוכית ושלא רציתי לעקוב אחר הוראות ה"שן יון" ופשוט ליישם את החומר שנתנו לנו. הבנתי גם ששוב רציתי להראות כמה מוכשרת וטובה אני, מה שיכול לבזות אחרים ולגרום להם לפקפק אם לקחת חלק בקידום ה"שן יון" כשיראו שהמתאם מתנהג כך. גם השכלתי להבין שכמתאמת עלי לשמש דוגמה לאחרים, כי הם יודעים רק מה שאנו אומרים להם וכל התנהגות רעה מצדי יכולה להוביל לבלבול.

המאסטר אמר:

"אם לא תשתפו פעולה היטב, לא תוכלו לבצע באפקטיביות את מה שתלמידי הדאפא אמורים לעשות. פעמים רבות קורה כך: כשיוזמות מסוימות דורשות שכולם יפעלו יחד, הדבר הראשון שאנשים עושים הוא להתווכח עוד ועוד, וכל אחד דבק בדעה שלו, והתוצאה היא שהדברים לא נפתרים, וזה גורם לכך שיש דברים רבים שתלמידי הדאפא לא יכולים להשיג או שהם אפילו עושים בהם עבודה לא טובה." ("התקדמו יותר במרץ")

שוב, הבנתי שהמעורבות שלי אינה קשורה בי, אלא בלעזור למתרגלים לעבור את המבחן בהצלחה ולעבור לשלב הבא. באותו רגע הבטחתי למאסטר לשתף פעולה היטב עם כל אחד ולהיות זמינה בכל רגע שהם יצטרכו אותי.

תהליך ההדרכה לא היה קל. המתרגלת הסינית ואני היינו צריכות להדריך בכל סוף שבוע במשך שלושה חודשים מבלי לפספס, ולארגן את הבחינה במשך השבוע. ראינו שזה באמת הניע את כולם להשתתף, ובמיוחד המתרגלות המבוגרות שלא יכלו להגיע בסופי שבוע, או מתרגלים שהיו עסוקים בעבודות רגילות.

בתקופת מכירת הכרטיסים, מאמצע אוקטובר ועד אמצע ינואר, קיימנו גם שיתופי התנסויות לאחר שחזרנו מהקניונים, כדי לעודד וללמוד אחד מהשני. כל זה היה מעייף מאוד, אך בה בעת קדוש מאוד.

כשמכרנו 12,096 כרטיסים הופתענו. אך הבנו שלעזור זה לזה במשך ההדרכה, ואז לשתף אחד עם השני תוך כדי שאנחנו פותרים קונפליקטים בצורה אדיבה, ואז להתייצב בקניונים במשך שלושה חודשים, היה באמת לשתף פעולה זה עם זה כדי ליצור גוף אחד!

ללא המסירות ושיתוף הפעולה מצד כל אחד לא היינו יכולים למכור את כל הכרטיסים. הנס הזה קרה רק בשל שיתוף הפעולה הטוב בינינו.

המאסטר אמר לנו:

"כפי שהבנתם, בפרויקטים הרבים שתלמידי הדאפא יזמו כדי להתנגד לרדיפה, להבהיר את האמת ולהציל ישויות חיות, הדבר החשוב ביותר הוא שתלמידי הדאפא ישתפו פעולה ביחד היטב, ורק כאשר אנשים יעבדו היטב ביחד, הדברים ילכו היטב." ("תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא")

שיעור שלישי: לסלק את הפחד כשפונים לספונסרים

שני הסיפורים הבאים גרמו לי לזהות בבירור ולהתגבר על ההחזקה לפחד במהלך אימות הפא.

הורו לנו להיות זהירים בהוצאות כשמקדמים את ה"שן יון", אז המתאם הראשי התעקש שנחפש ספונסרים שיכולים לספק דברים בחינם, בעיקר אוכל.

הוטלה עלי המשימה להשיג מסעדה בחינם עבור ה"שן יון" כך שתהיה להם ארוחת בראנץ' טובה לפני שיצאו לקוויבק.

בקוויבק יש רשת מסעדות שמכינה ארוחות בריאות טעימות מאוד – בראנץ' וצהריים. בקשרי העסקים שלי יצא לי לפגוש אישה שהיא ידידה של מייסד רשת המזון הזו. פגשתי אותה באירוע פרטי, ובזמן הנאום שלה היא היללה שוב ושוב את המייסד של רשת המסעדות הזו. אז ניגשתי אליה והסברתי מה אני צריכה. היא ביקשה שאשלח לה אימייל והיא תקשר אותי עם המייסד.

באותו ערב שלחתי לה אימייל ושבוע ימים חיכיתי לתשובתה. כשהיא לא ענתה למיילים ולשיחות הטלפון שלי, התמלאתי בפחד. תהיתי האם עליי להתקשר אליה שוב או להתקשר ישירות למייסד. כשהתקשרתי אליה לא קיבלתי תגובה וגם לא הצלחתי לקבל את מספר הטלפון הפרטי שלה. הפחד שלי התגבר כשהמתאם שלי לחץ עלי למצוא מקום, כי ה"שן יון" מגיעים בשבוע הקרוב.

אז החלטתי לשכוח מהם ולהתקשר ישירות לבעלי הזיכיון, אבל לא הייתי בטוחה למי מהם להתקשר מאחר שהיו רבים מהם. אני זוכרת שהחזקתי את הטלפון ואמרתי לעצמי, "אם לא תנסי לעולם לא תדעי אם מישהו שם מחכה לעזור ל'שן יון'. חשבי על זה, המאסטר אמר שהכול נוצר למען הדאפא; לא תתני להם את ההזדמנות לקחת חלק?" אמרתי לעצמי גם שהגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שהם יגידו לא; אז ממה אני מפחדת?

חזרתי שוב ושוב בראשי על המשפטים האלו, וביקשתי מהמאסטר לתת לי כוח להתגבר על זה. בדקתי במדריך הטלפון ומצאתי את המסעדה הקרובה ביותר למגורי ה"שן יון". מישהו ענה לשיחה ואמר שהבעלים עסוק מדי ולא יוכל לדבר איתי, אך אוכל להשאיר מידע והוא יחזור אליי. לאחר יומיים של המתנה הוא לא התקשר. הייתי נחרצת. התקשרתי שוב ודיברתי עם אותו איש שענה לי בפעם הראשונה. הוא אמר: "או, טוני לא התקשר אליך? חכי רגע". שמעתי אותו אומר משהו על לחזור אליי מהר ואז הוא אמר לי לבוא ב-2:30 לפגוש את הבוס.

לא היו בי שום התרגשות או פחד. במקום זאת הכנתי את מצגת הווידיאו שלי ואת החומר המיועד לספונסוריםף ושלחתי מחשבות נכונות שתהיה פגישה טובה.

כשנפגשתי עם הבעלים, היה לו חיוך גדול על הפנים והוא התנצל על שלא חזר אליי. כשהוא אמר שהוא היה עסוק כל כך, השבתי שאין בעיה.

הוא הציע לי שתייה, וצפה בווידיאו הפרומו בן 30 השניות בתשומת לב. מיד אחר כך, הוא הסתכל עלי בחיוך גדול ואמר, "זה מופע נהדר. ראיתי את זה בטלוויזיה. כמה יפה. תגידי לי איך אוכל לעזור". בנקודה זו עוד לא אמרתי דבר. רק הראיתי לו את הווידיאו. אמרתי, "טוב, הלהקה צריכה לאכול בראנץ' לפני שהם הולכים לקאובק סיטי והם צריכים הרבה אוכל, כולל הרבה פירות".

הוא אמר, "אין בעיה, אני יכול לדאוג לזה". חשבתי שהצעד הבא שלו יהיה לבקש כסף, אז עליי לשאול אותו מהר אם הוא מעוניין במודעת פרסום וכרטיסים. כשהגשתי לו את התוכנייה, הוא השיב בחיוב לפרסום מודעה, כשהוא נותן לי את שם איש הגרפיקה שעלי להתקשר אליו. הוא גם ביקש שני זוגות כרטיסים שהוא יוכל להגריל בין הצוות שלו, ואמר שהוא רוצה להעניק להם בילוי טוב כיוון שהם עובדים קשה.

עניתי ברוגע: "אין בעיה", אך בתוכי נותרתי ללא מילים! רק הראיתי לו את הווידיאו ואפילו לא אמרתי מילה! "שן יון" הוא עוצמתי כל כך! האיש הזה פשוט חיכה לרגע הזה כדי שיוכל לעשות את מה שהוא צריך בתקופת תיקון הפא הזאת. ואז הבנתי ששדים ניצלו את חוסר האמונה שלי במאסטר כדי לחזק את הפחד שלי וניסו להכריח אותי לנטוש את מסע החיפוש שלי.

המאסטר אמר:

"אין זה כך שאם יש לך פחד אז אתה לא שווה. הרעיון הוא להתגבר על הפחדים שלך ולנסות לעשות את שלושת הדברים היטב עם מחשבות נכונות חזקות יותר, וזה יוצא מן הכלל (מחיאות כפיים). כדי לשים את זה בפרספקטיבה, לא משנה כמה אתה מפחד, אם כשאתה עומד נוכח האחריות של הצלת ישויות חיות אתה מרגיש מחויב לנקוט בפעולה, ללכת להציל אנשים, אז זה יוצא מן הכלל." ("הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013, שאלות ותשובות")

כשמבצעי ה"שן יון" הגיעו למסעדה, הוא הכין בשבילם מזנון מיוחד עמוס בפירות טובים, ובצד השני היה מזנון בראנץ' קונטיננטלי עם קפה ומיצים כיד המלך.

הסיפור הבא קרה בשנה שעברה: הלכתי עם מתרגלת עמיתה לבקר בעלת בוטיק ליד בית מלון יוקרתי הנוהגת לתת תרומות רבות לאמנות. בפעם הראשונה שהלכנו לשם היא הייתה עסוקה עם לקוחות וביקשה מאיתנו לחזור למחרת, וכך עשינו. העמיתה שלי שיננה באיטיות יתר את שלב 1 בשעה שאני שלחתי מחשבות נכונות. לבסוף, האישה אמרה שהיא ראתה את ה"שן יון" ב-2008 ואהבה את המופע, ושהיא מהרהרת האם כדאי לה לתרום או לא, משום שתקציב התרומות שלה לחוץ השנה. היא אמרה שהיא תודיע לנו. לפני שעזבנו היא הוסיפה: "הו, אני חושבת שהמופע הזה יהיה נהדר בשביל חבריי הסינים. יש לי הרבה חברים לעסקים בקונסוליה הסינית, אני בטוחה שהם יאהבו זאת! אספר להם על זה. תנו לי כמה עלונים כדי שאקח אתי מידע בשבילם".

הודינו לה והיא אמרה שהיא תתקשר בקשר לתרומה, אם כן או לא. כשיצאנו משם הרגשנו שמשהו אינו נכון; ישבנו לא רחוק מהבוטיק ושוחחנו על המצב: "היא בידידות עם הקונסוליה; ברור שהם יגידו לה שהמופע לא טוב!" העמיתה שלי אמרה שהיא הייתה צריכה להבהיר לה אמת מיד אך פספסנו את ההזדמנות. ידענו שנבהלנו ופחדנו לומר משהו. הרגשנו חסרות אונים והצטערנו שפספסנו את ההזדמנות לתת לה למקם את עצמה היטב. החלטנו לחכות עד שהיא תתקשר ואז נבהיר לה אמת.

כשחזרתי הביתה, הרגשתי שלא בנוח כאילו יש בלבי חור. אמרתי לעצמי, "פחדת להבהיר אמת אחרי כל מה שהמאסטר הראה לך ואחרי כל החוויות שעברת?" עניתי לעצמי, "אבל הפעם זה היה שונה, אף פעם לא פגשתי ספונסר פוטנציאלי שהוא ידיד של הקונסוליה הסינית". נתתי למחשבה הזו לחלוף וחיכיתי שהאישה תתקשר. היא לא התקשרה!

שוב חדר ללבי פחד, ויכולתי לראות סרט רץ בראשי ובו הגברת מורעלת על ידי הרוע. לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לעמיתה והחלטנו ללכת לבוטיק ולהבהיר לה את האמת.

ואז אמרתי: "מאסטר, הלא בסופו של דבר העניין הוא לא לחפש ספונסור, אלא הצלת יצורים חיים! לא אכפת לי אם היא תשיב בשלילה לגבי הכסף, אבל היא צריכה לדעת את האמת".

המאסטר לימד אותנו:

"אני רק מדבר על זה מזווית של טיפוח, אז באמת כלל לא צריך להיות במחשבתך פחד, אתה צריך להיות בטוח וגלוי, לעשות את מה שאתה אמור לעשות, ולהמשיך בנתיב לאלוהות באופן אצילי ומכובד, ולא לפחד."

ביום שני ב-10 בבוקר בדיוק, הגענו לבוטיק, נחושות לתת לה סיכוי למקם את עצמה היטב. היא קיבלה אותנו בחיוך והתנצלה, כשהיא מסבירה שהייתה עסוקה ולא היה לה זמן להתקשר. ואז היא אמרה שהחליטה לא לתת לנו הכסף, אבל היא יכולה לתרום סחורה בשביל ההגרלה אם אנחנו מעוניינות. הבטתי בחטף בעמיתה שלי והיא פתחה בשיחה. הבהרנו לה את האמת כשאנו מתחילות עם הרדיפה, עם מה שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) עושה כדי לעצור את הופעות ה"שן יון" בערים השונות, ועד הטוּב שהמופע הזה מביא לחברה. פרשנו את הכול בפניה באופן עשיר ומעמיק.

האישה חייכה אלינו ואמרה ברוגע: "אני מכירה את כל הסיפור. תאמינו לי שאני יודעת. אני אשת עסקים והקונסוליה לא יכולה להכתיב לי היכן להשקיע את כספי או עם מי לעשות עסקים. אני מכירה את האנשים האלו. יש להם את הדרך שלהם לעשות דברים, אבל תאמינו לי, אלך לראות את המופע עם חבריי הטובים הסינים כי אני מודעת וברורה לגבי כל זה. אתן לא צריכות לדאוג, אבל תודה שאתן דואגות לי". ואז היא הוסיפה, "תרשו לי גם לומר לכן שבמשך 25 שנה של התעסקות עם אנשים, מעולם לא פגשתי שתי גברות מקסימות כמוכן. אתן כל כך מקצועיות; באמת נגעתן ללבי. התנהגתן בכבוד, לא התקשרתן אליי כל הזמן בשביל להשיג כסף. כשבאתן בפעם הראשונה היו אצלי לקוחות, אז עזבתן בשקט מבלי להטריד אותי. התרשמתי מאוד. אני יכולה לראות שאתן עושות זאת מהלב".

ידענו שלא רק שהבהרנו לה את האמת, אלא גם אימתנו את הדאפא כשהפגנו אדיבות והתחשבות של מתרגלי דאפא. היא נתנה לנו פריט מפרווה בשביל ההגרלה שלנו.

במסע הטיפוח שלי, כשאני מעורבת בפרויקטים, המאסטר נותן לי הזדמנות להבהיר את האמת. לכן עליי לא להתייחס לזה כאל אתגר ולערבב פחד וחוסר ביטחון, אלא להיפך, עלי להוקיר כל הזדמנות המזדמנת בדרכי.

זו הבנתי המוגבלת של הפוא-פא שהבנתי תוך כדי מסע הטיפוח שלי.

יש לי עדיין החזקות רבות שעלי לסלק. לזכור אנשים שפגשתי במשך חוויות הטיפוח שלי עוזר לי לצעוד קדימה, צעד אחר צעד.

אנא הצביעו על כל מה שאינו הולם.

תודה לכם מתרגלים עמיתים, תודה לך מאסטר נכבד!