לאחרונה, בעודי שולחת מחשבות נכונות במהלך אחת הפעמים הקבועות, ראיתי סצנה שהכבידה מאוד על לבי.

ראיתי את המאסטר, גבוה מאוד, משקיף ובוחן משהו מרחוק, ואיזה חומר שחור כזה הקיף אותו ונחת עליו. המאסטר פשוט לא שם לב לזה ורק ניקה אותו ממנו כאילו הוא מנקה לכלוך.

אבל היה מכאיב לצפות בכך, משום שהחומר היה סמיך כמו אפר הנופל אחרי התפרצות וולקנית. כשהסצנה החלה להיפתח עוד ועוד, נוכחתי לדעת שזה מגיע מתלמידים. ההחזקות האנושיות שלנו הן שגרמו לכך.

נעצבתי מאוד ממה שראיתי ואז הבנתי על מה ממוקדת תשומת לבו של המאסטר. על פניו נראה מבט מודאג, לא בגלל החומר השחור שנפל עליו, אלא בגלל תלמידים שהמחשבות הנכונות שלהם חסרות ושנפלו לתוך דרכי חשיבה רגילות.

נזכרתי לפתע בשיר "צרות" ("הונג יין III"):

"אני עוצם את עיניי ושוקע בשינה
להינתק מכל הצרות בלבי
מתעורר, אין-ספור דברים צצים
השמים והארץ אינם יכולים לחסום את דרך תיקון הפא שלי
רק לבבות אנושיים של התלמידים יכולים"

ראיתי שבכמה מהפרויקטים שלנו מתרגלים התווכחו זה עם זה, ושלכמה מהם יש עדיין החזקות מושרשות עמוק מאוד המונעות בעדנו לדחוף קדימה כקבוצה. נראה שכל זה מפריע לתיקון הפא מפני שזה האט את המאמצים שלנו להציל ישויות חיות, ובאותו זמן זה דחף את הדברים השליליים שלנו אל המאסטר.

לקחתי צעד אחד אחורה והתחלתי לראות כל דבר בצורה ברורה יותר. ראיתי שאם כל אחד מאיתנו היה לוקח צעד אחד אחורה והיינו רואים באמת אחד את השני כפי שהאני האמיתי שלנו, היינו מפסיקים מיד להתווכח, היינו מתביישים, והיינו רוצים לעבוד ביחד. היינו רואים כמה יקר הוא הזמן וכמה שנים רבות ושנות חיים אחר חיים חיכינו להיות כאן עם המאסטר.

המאסטר אומר:

"כל אחד קשר קשרים קארמתיים וברגע שתגיעו לשלמות ותחזרו, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי שתראו אחד את השני, לכן עליכם להעריך את הקטע הזה של הקשר הקארמתי שלכם. חוץ מזה, הקשרים האלה מצטלבים אחד עם השני ובכל גלגול קשרתם קשרים שונים. זה לא היה קל. לכן יש לתאם היטב כשעושים דברים, העניין של כל תלמיד דאפא הוא העניין של כולם. אין על אף אחד ליצור מחסומים גדולים בין אחד לשני בגלל עניין זעיר, זה לא ילך. צריך להעריך את זה. ובנוסף צריך לשתף פעולה בעשיית דברים של דאפא וצריך לשתף פעולה היטב." ("הרצאת פא וביאור פא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי", 20 באפריל 2003)

הדבר הבא שראיתי היה פאלון ענק. בתוך הפאלון כל תלמיד היווה חלק מהפאלון שהסתובב ביקום, מתקרב יותר ויותר לארץ. אבל עקב ההחזקות שלנו הוא לא נע במהירות שהיה עליו לנוע, ובחלקים מסוימים הוא נראה קצת לא מאוזן. ההבנה שלי היא, שכולנו חלק של הפא וכמה שנתקדם במרץ, זה ייקבע את קצב תיקון הפא של המאסטר.

לאחר מכן ראיתי סצנה נוספת. ראיתי את כל המתרגלים שולחים מחשבות נכונות, כשאלה היושבים קדימה גדולים מאוד. היה להם מיקוד חזק מאוד והייתה להם השפעה עצומה. המתרגלים באמצע היו מתמקדים לזמן מה ואז היו מתחילים להביט סביב, או מנסים להתמקד, אבל לא משיגים לגמרי את ההשפעה. אלה מאחור לא ישבו עם הקבוצה ואפילו לא ניסו לשלוח מחשבות נכונות. רובם שוחחו, צחקו, או פשוט היו מנותקים משאר הגוף, כשאינם שמים לב למה שמתרחש.

התחלתי להרגיש מיואשת מאוד, מפני שנראה שאחרי כל השנים האלה עדיין איננו מסוגלים לסלק באמת ובצורה יסודית את ההחזקות שלנו. מצאתי את עצמי תוהה: "מדוע נראה כאילו לפעמים אנחנו מעכבים את תיקון הפא במקום לסייע למאסטר בביצועו?"

באותו יום התחלתי להרגיש שאנו מאכזבים את המאסטר ולא ידעתי איך כגוף שלם נהיה מסוגלים לדחוף קדימה כדי לעשות פריצת דרך ענקית. התחלתי לבכות משום שהבנתי שגם לי יש החזקות מושרשות עמוק שקשה לי לשחרר לגמרי.

כשהגעתי הביתה באותו לילה, ביקשתי את המאסטר לעזור לי לסלק את ההחזקה הזאת לייאוש. לאחר מכן פתחתי את אתר מינג-הווי באנגלית וראיתי שחלק השאלות ותשובות להרצאה האחרונה של המאסטר בניו יורק התפרסם זה עתה.

התחלתי לקרוא ונתקלתי בשאלה ובתשובה הבאים:

תלמיד: על פי המצב הנוכחי של כלֵי התקשורת שלנו, אני אישית חש שקשה מאוד שהכתבות יעמדו ברמת המקצועיות הנדרשת מאיתנו. יש הבדלים משמעותיים בדעות לגבי הפקת החדשות שלנו, ואני חש שהאפקטיביות של הסיקור החדשותי שלנו בכל מה שנוגע להצלת אנשים אינה כה גדולה. אינני יודע מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעמוד בדרישות של המאסטר.

המאסטר: "למעשה, אינכם צריכים להיות מודאגים כל כך. המאסטר כבר די שבע רצון מהדברים שאתם עושים. חֲבָרות התקשורת מילאו תפקיד גדול – הן באמת מילאו תפקיד גדול בהבהרת האמת, בפעולה נגד הרדיפה ובהצלת אנשים. כמובן, זה יהיה טוב יותר אם הכתבות שלכם יהיו כתובות טוב יותר. אבל זה לא יעבוד אם תתחילו להתווכח משום שאתה רוצה לכתוב כתבה באופן מסוים, ומישהו אחר רוצה לעשות זאת באופן אחר. זה ממש כמו כשעבדתם זה עם זה על פרויקטים והיו הבדלי דעות לגבי הרעיונות של מי טובים יותר והיו אנשים שחשבו שהדבר הזה והזה לא יעבוד, או שמשהו אחר לא יעבוד, וזה השפיע על הדברים שהיה צריך לעשות. זה באמת קשה ביותר למישהו לעשות משהו שכולם יהיו מרוצים ממנו. כמובן שזה טוב לעשות את הדברים טוב יותר, אבל אפילו אם משהו נעשה לא עד כדי כך היטב, אז אל תעכבו את השלמתו. יש דברים שעדיין יכולה להיות להם השפעה אפילו אם הם לא נעשו עד כדי כך היטב. אם עושים אותם טוב יותר, כמובן שהם יהיו אפקטיביים יותר, אבל אל תעכבו דברים ותגרמו לכך שלא תהיה להם השפעה כלל." ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ב-2015", שאלות ותשובות)

אחרי שקראתי זאת הרגשתי כאילו המאסטר הסיר כהרף עין, לחלוטין, את ההחזקה שלי לייאוש. הרגשתי הקלה רבה כל כך שהתחלתי לבכות, מוצפת בחמלה של המאסטר. הבנתי באותו הרגע שכל ההחזקות שלנו כל כך שטחיות כשאיננו מסתכלים עליהן מבפנים. ברגע שאנו לוקחים צעד אחד אחורה, הן נעשות קטנות, חלשות וחסרות משמעות ממש.

כעת, כשאני רואה מטפחים אחרים שקשה להם, או כשאני רואה החזקה מגיחה החוצה בצורה חזקה אצל אחרים, אני שולחת עבורם בשקט מחשבות נכונות בלבי במקום לבקר אותם.

תמיד פחדתי לשתף זאת מפחד שאני מתפארת במקום להיות בחמלה, אבל כעת אני מבינה שאינני יכולה לאפשר להחזקה שלי לפחד לעצור אותי מלשתף.

הבנתי שכדי שנעבוד ביחד עלינו לשים הצידה את הרגשות שלנו, המושגים שלנו וההחזקות שלנו למה שאנו רוצים או לאיך שאנו חושבים שדברים צריכים להיות, ושעלינו להקדיש יותר זמן לחשוב איך לעבוד ביחד בצורה יעילה ואפקטיבית יותר.

אני חושבת שאם נוכל כולנו לעשות זאת היטב, נעשה פריצות דרך ענקיות בזמן שנציל אפילו יותר ישויות חיות ובאמת נסייע למאסטר בתיקון הפא.

תודה רבה לך מאסטר על כל מה שעשית עבורנו במהלך הזמן.

כל מה שכתבתי למעלה זו ההבנה המוגבלת שלי, המתבססת על רמת הטיפוח הנוכחית שלי.