הפאלון דאפא הוצג לציבור בחודש מאי 1992 בעיר צ'נג-צ'ון, מחוז ג'ילין שבסין. עקרונות היקום הגיעו לעולם האנושי, ואיפשרו לבני האדם להפוך למתרגלי פאלון דאפא. בחושבי על הימים בהם לימד המורה את הפא ואת התרגילים, זכורה לי התקופה כמאושרת בחיי. המורה אמר:

"אני חושב שאלה שיכולים לשמוע ישירות את העברת שיטת התרגול והוראת הפא שלי, אני אומר שבאמת… אתה תדע בעתיד ותחשוב שהתקופה הזאת ראויה מאוד לשמחה". (ג'ואן פאלון)

ברצוני לחלוק את שחוויתי עם כולם.

חיפשתי אחר מורה בכל מקום אך המורה היה כאן, בעיר בה גרתי

הכרתי את המורה בסתיו מוזהב בשנת 1992, מאז אני חשה כצועדת על המסלול שמוליך אותי בחזרה לביתי .

מהלך חיי הפכני לעייפה מנטלית ופיזית. חשתי עצמי אומללה מדי מכדי להמשיך ולחיות. כדי להימלט מטלטלות החיים בחרתי לטפח, ולעיתים קרובות אף השאלתי ספרי קריאה בודהיסטים ממקדשים אליהם הלכתי. כדי להפוך לבריאה ולשמור על כושר, השתתפתי בכל מיני שעורים של צ'יגונג. באותו זמן חשבתי שעלי למצוא מורה צ'יגונג מפורסם שילמד אותי כיצד לתרגל והתחלתי את מסע חיי למציאת מורים מפורסמים. במספר השנים שלאחר מכן חיפשתי מורה במקדשים המפורסמים, חיפשתי במקדש פוטו, במקדש שאולין, במקדש בהימה, במקדש לינג-יין, ובמקדשים רבים אחרים. אפילו בהר אמיי, הר לאיסאן ובהר צינג ש'אנג חיפשתי אחר מורה, אך ללא הצלחה.

בסתיו של שנת 1992, שכן לימד אותי את תרגול הפאלון גונג ואמר: "המורה שאת מחפשת יכול להיות המורה לי. כשיחזור לעירנו צ'נג-צ'ון, נלך לפגוש אותו". באחד הימים הלכנו, ארבעה חברים, לביתו של המורה. היו שם הרבה אנשים וכן נמצא שם המורה. זיהיתי מיד מיהו המורה, הצמדתי את ידי יחדיו והרכנתי ראשי בהפגנת כבוד כנה.

בירכתי את המורה לשלום וחשבתי "המורה, סוף סוף מצאתיך", כשדמעות עומדות בעיני. המורה חייך ולחץ את ידי. הייתי נלהבת ונרגשת, כמו ילד אבוד שמצא לבסוף את ביתו. חברי סיפרו למורה על מצבי והמורה שמח מאוד. רציתי להצטרף למסעו של המורה לבייג'ינג ושם להשתתף בהרצאות הפא אותם נסע ללמד. המורה הציע שאחכה עד שישוב להעביר הרצאות פא בצ'נג-צ'ון.

בזמן שהמורה דיבר עם האחרים, הבטתי על דירתו, דירת שני חדרים. גודלו של חדר השינה הספיק להכיל מיטה זוגית אחת. החדר הנוסף היה במעט גדול יותר והכיל ספה ארוכה, שולחן ושני שרפרפים. באותם הזמנים, בכל פעם שנכח המורה בביתו, היה הבית מתמלא אנשים. בבית היו גם מספר ציורים של בודהות אותם צייר המורה בעצמו. הבודהות היו ישובים על שכבות של פרחי לוטוס. היה שם גם פסל חימר של בודהה, אותו פיסל המורה בעצמו. אותו הפסל שהופיע בקלטות הראשונות של המורה.

במשך שנים רבות חיפשתי מורה במסעותיי. נדדתי על גבי מטוסים ואוניות. לא האמנתי שאפגוש באותו היום את המורה שחיפשתי, במרחק הליכה מביתי. ביתו של המורה היה במרחק תחנת אוטובוס אחת מביתי.

המורה אמר:

"בקהילת המטפחים שלנו יש לא מעט אנשים שתמיד רצו לטפח ולתרגל לקראת רמות גבוהות. הם הלכו לכל מקום לחפש את הפא ובזבזו לא מעט כסף. הם לא מצאו מאסטרים ידועים אחרי שהיו בכל הארץ. להיות ידוע זה לא בהכרח להיות יודע. בסופו של דבר האנשים האלה נסעו הלוך ושוב, בזבזו כסף רב ומאמצים רבים ולא השיגו דבר. היום חשפנו עבורכם את השיטה הטובה כל כך. אני כבר הגשתי לך אותה בשתי ידיי, הבאתי אותה עד לפתח דלתך". ( ג'ואן פאלון )

באותו היום הרגשתי כהגשמת חלום למצוא מורה אמיתי. אז נשבעתי ללכת בעקבות המורה ולטפח ללא עצירה עד לשלמות המלאה ועד לחזרתי לביתי האמיתי.

ההשתתפות בשעורי הפא של המורה ובשעורי התרגול

המורה חזר לצ'נג-צ'ון בחודש יולי 1993 וערך את הסמינר החמישי של הרצאות הפא ולימוד התרגול. בסמינר נכחו אנשים רבים. זמן קצר לאחר מכן נערך גם הסמינר השישי, באוניברסיטת ג'ילין. בחודש מאי 1994, ערך המורה את הסמינר השביעי ולאחריו גם את השמיני, שניהם גם כן נערכו באוניברסיטה. אני השתתפתי בכל ארבעת הסמינרים. מאוחר יותר אף השתתפתי בסמינר נוסף שנערך בעיר הרבין שבמחוז הילונג-ג'יאנג, במקום, בו נכחו יותר מאלף אנשים שררה דממה מוחלטת. כאשר המורה לימד את הפא, הוא ביקש מכל חברי הצוות לחדול מעבודתם ולהתרכז בהקשבה להרצאות הפא.

בכל חמשת הסמינרים בהם השתתפתי, היה המורה מגיע לפני התלמידים ונעמד על דוכן המרצים, ממנו היה מביט על כל התלמידים שנכנסו לאולם. ניצלתי את ההזדמנות לבקש מהמורה צילום משותף עם בני משפחתי. בצילום ניתן להבחין שהמורה מחזיק בפיסת נייר עליה מתנוססים משפטים שלא ניתנים להבנה אלה רק על ידו. פיסת נייר זו הייתה כל חומר העזר בו השתמש המורה בהרצאות הפא. למורה לא היה תסריט או תוכנית מוכנים, הוא דיבר אל התלמידים מליבו.

בכל פעם שישבתי באולם ההרצאות, אותו ניתן לתאר כמקום בו ""אורו של הבודהא זורח בכל מקום ומביא את ההגינות והצדק לשלמות ובהירות", הייתי משכלת את רגלי בישיבת לוטוס מלאה ומחזיקה את ידי בתנוחת הג'יא-יין. הייתי מביטה על דמותו הזוהרת של המורה בעודי מקשיבה לקולו המתאר את עקרונות היקום ומספר על מאפייניו. אמת חמלה וסובלנות הם פא הבודהא, משמעות החיים היא חזרתם למקורם האמיתי. הוא אמר שעלינו לחדול מאנוכיות ולחשוב על האחרים לפני שנחשוב על עצמנו.

בסמינר השישי של הרצאות הפא, לימד המורה פא גבוה יותר. כשדיבר על העין השמימית, הזכיר המורה את הנושא של מימדים אחרים. במימדים אחרים שמתקיימים באותו זמן ובאותו המקום, כמו המימד הזה, לכל דבר יש צורת קיום משלו. המורה ראה שמה שאמר היה מעבר ליכולתנו להבין, אז הוא הרים ספל מהשולחן בידו הימנית. הוא ביקש מכולם להתבונן היטב , בין אם העין השמימית שלהם סגורה או פתוחה. המורה השתמש באגודל ובאצבעו של ידו השמאלית ומשך באיטיות ספל נוסף מתוך הספל המקורי. הספל הנוסף היה זהה בצורתו לספל המקורי אך היה רק כרבע מגודלו. המורה שאל

" האם כולם רואים בברור ?"

וכולם ענו בהתרגשות "כן, אנחנו רואים!", אז החזיר המורה באיטיות את הספל הקטן למקומו בתוך הספל המקורי וכולנו ראינו בברור את הספל הקטן מתמזג בהדרגה עם הספל המקורי. כך הראה לנו המורה את צורת הביטוי של אותו הספל במימד אחר, בו גודלו היה רק כרבע מגודלו במימד הזה. המורה איפשר לכולנו לראות משהו שבאמת מתקיים במימד אחר ולא ניתן להסברה על ידי המדע המודרני, לכן המורה אמר :

 "אנשים שואלים מהו גודל היקום. אגיד לכולכם שליקום הזה יש קצה, אבל ברמת הטאתאגאטה רואים אותו כאין-סוף, ללא גבולות. ואילו החלק הפנימי של הגוף מהמולקולות ועד החלקיקים המיקרוסקופיים הוא באותו גודל כמו היקום. זה נשמע די מיסטי. כשאדם או חיים נוצרים, האלמנטים הייחודיים של החיים שלו והאיכויות הבסיסיות כבר נוצרו ברמה המיקרוסקופית ביותר. לכן בחקר הנושא הזה המדע שלנו מפגר בהרבה. רמת הטכנולוגיה של המין האנושי שלנו נמוכה מאוד יחסית לחיים עם החוכמה הגבוהה הקיימים בכוכבי הלכת שבכל היקום. אנחנו אפילו לא יכולים לפרוץ לממדים האחרים הקיימים באותו זמן ובאותו מקום, ואילו הצלחות המעופפות שלהם נוסעות ישירות בממד אחר וכל תפיסת הזמן-מרחב שונה. לכן הם יכולים לבוא וללכת במהירות כה רבה שאיננה ניתנת לתפיסה על ידי ההבנה האנושית".  ( ג'ואן פאלון ).

המורה מסיר את החזקות שלי

המורה אמר :

"אני גם אומר לכם שהתוכן של ספר זה הורכב מהפא שלימדתי בכמה סמינרים. הכול נאמר על ידי וכל משפט נאמר על ידי. כל מילה ומילה הוצאה מההקלטות והועתקה מילה במילה. התלמידים שלי, המתרגלים, עזרו לי להעתיק כל דבר מההקלטות, ואז תיקנתי את זה שוב ושוב. כל זה הוא הפא שלי, מה שאני מלמד הוא הפא האחד הזה". (ג'ואן פאלון )

התמזל מזלי והייתי חלק מהצוות שהקליט והדפיס את הרצאות המורה. בהרצאות הסמינר השביעי, לימד המורה פא של רמות גבוהות מאוד. בתום הסמינר, הנחה אותנו המורה להעביר לדפוס את תוכן הסמינר על ידי כתיבתו מילה במילה מהקלטות. הדרישות היו גבוהות ונוקשות, היה עלינו לכתוב כל מילה בדיוק כמו שנשמעה בקלטות וכל זאת בזמן קצר מאוד. התרגשות אחזה בי באותו הרגע בו הגיעו הקלטות לידי. הרגשתי שהמורה סומך עלי. חשבתי שזו משימה פשוטה מאוד, רק להעתיק לכתב את מה ששמעתי. כך הגיחה ההתלהבות. המורה אמר :

"בהיבטים אחרים בטיפוח-תרגול ובמשך התהליך צריך גם כן לשים לב שלא לפתח את המנטליות של קורת-הרוח – המנטליות הזו יכולה בקלות להיות מנוצלת על ידי שדים".

( ג'ואן פאלון )

כשהעתקתי מילים מההקלטות, היה לי קשה להצליח במה שרציתי. הזיכרון שלי היה חלש וקצב כתיבתי היה איטי. כמעט בכל פיסקה נאלצתי להפסיק את הקלטת פעם או פעמיים. כל הזמן עצרתי והחזרתי את הקלטת לאחור, חשתי שאני מתקדמת לאט מידי והחלתי לחוש חרדה. כך הגיחה ההחזקה של הפחד. פחדתי שאני נותרת מאחור ופחדתי שמתרגלים אחרים יחשבו שאינני מסוגלת לסיים את העבודה בזמן. אז הפסיק הרשמקול לעבוד והיה עלי להשיג אחד חדש. לבסוף נותרתי הרחק מאחור ונזקקתי לעזרתם של המתרגלים האחרים. הייתי האחרונה לסיים את העבודה. באותו זמן ידענו שהמורה מתכוון להפוך את ההרצאות לספר בו נשתמש בכדי ללמוד את הפא. לא ידענו ששמו של הספר היקר יהיה "ג'ואן פאלון".

בספטמבר 1994, ערך המורה ועידה קטנה, בה ענה על שאלות המתרגלים בנושאי הטיפוח. עלו שאלות רבות והמורה ענה על כולן בפירוט. כשנסתיימה הועידה, חלפה השעה לארוחת הצהריים. ביקשנו מהמורה שיצטרף אלינו לארוחת צהריים. החזקותי הגיחו שוב. מיהרתי לביתי, בכדי להביא את המצלמה שלי ולציידה בסרט צילום חדש. התחלתי לצלם את המורה שכן ידעתי שהמורה מתכוון לעזוב בקרוב את סין על מנת ללמד את הפא ואת התרגול בארצות אחרות. ההזדמנויות לפגשו עמדו להתמעט ורציתי שיהיו לנו תמונות מהתקופה בה שהה עמנו. הייתי עסוקה בצילום תמונות בכל מקום. צילמתי את כל האנשים עם המורה. עדיין לא חשבתי שצילמתי מספיק, והמשכתי לצלם ללא הפסקה. בעלי, שישב ליד המורה, סימן לי כל הזמן להפסיק לצלם. אני חשבתי שמכיוון שהמורה לא אמר לי דבר וחייך אלי במשך כל הזמן, אין שום בעיה שאמשיך. התעלמתי מסימניו של בעלי וסיימתי את כל סרט הצילום. לקחתי את הסרט לפיתוח מיד בתום הארוחה. ביום למחרת התבוננתי בתשליל והבחנתי שמשהו לא צפוי התרחש. התשליל היה שחור ולא הופיעה בו אף דמות. מיד הבנתי שהמורה עוזר לי להפטר מהחזקותיי על ידי רמז ברור. אין מילים המסוגלות לתאר את הערכתי למורה על שהדגים בפני את חסד הבודהא שלו. אפילו עכשיו, בכל פעם שאני מזהה החזקה בעצמי, אני רואה את פניו המחייכות של המורה ואת מבטו כשהוא מביט בי. אני מתביישת מאוד שאני לא עומדת בציפיות המורה ממני, ועמלה עוד יותר בנחישות להיפטר מהחזקותי.

תחת טיפולו רווי החמלה של המורה הצלחתי להיות היכן שאני היום. אני מאמינה עמוקות, שכל עוד שאנו מאמינים במורה ובפא, מתייחסים לפא כמו שהמורה לימד, מביטים לתוכנו, משילים את החזקותינו מבלי להתרגש, הולכים בעקבות הפא של המורה, לא מגיעים לקיצוניות, ועושים כמיטב יכולתנו להציל ישויות חיות , ניתן להחשיבנו כמתרגלים בדאפא.

אנו מבקשים מהמורה שלא ידאג. אנו, המתרגלים מצ'אנג-צ'ון, ניקח אחריות כמתרגלים המאמתים את הפא, נוודא שאנו עושים את שלושת הדברים היטב, נדביק את קצב תיקון הפא ולא נאכזב את הצלתו החומלת של המורה.

המורה, המתרגלים מעיר מגוריך מתגעגעים! אנו מאחלים למורה יום הולדת שמח.