בעלי ואני מתעניינים שנינו בצ'יגונג, בעלי במיוחד. הוא תרגל טאי צ'י במשך יותר מ-30 שנה. במרץ 1993, מאסטר לי הונג-ג'י הגיע לעיר ווהאן כדי להרצות. חבר לעבודתו של בעלי התאמץ מאוד כדי להשיג לי כרטיס. ב- 25 במרץ, מלאת התרגשות עליתי בלהיטות על האוטובוס להרצאה באולם הכנסים בעיר. אך כשעמדתי בחזיתו של אולם הכנסים העירוני, גיליתי שהרוכסנים של התיק שלי, גם הפנימי וגם החיצוני, היו פתוחים לרווחה ונגנבו ממנו הארנק והכרטיס שלי. איך אוכל להיכנס לאולם בלי הכרטיס? אפילו לא ידעתי היכן אני אמורה לשבת כי לא בדקתי את הכרטיס. עמדתי מודאגת ומהססת מול השער והסתכלתי על האחרים נכנסים לאולם אחד אחרי השני. ההרצאה עמדה להתחיל. מה יכולתי לעשות? פתאום עלו ברוחי המילים "שורה 10, כסא מספר 9". דיברתי מייד עם איש הצוות בשער והסברתי לו את מצבי ואת פרטיו של מקום הישיבה שלי. איש הצוות היה מאוד לבבי והוא נכנס לבדוק באולם. אף אחד לא ישב בשורה 10 כיסא מספר 9, אז הרשו לי להיכנס. בשלב זה, כל אולם הכנסים היה מלא לחלוטין ואפילו המעברים היו מלאים מבלי שנותר בהם מקום פנוי.

בהתחלה, אדם שאחראי על ארגון הצ'יגונג העירוני נאם בקצרה כדי להציג את המאסטר ולפרט כמה נושאים ארגוניים. אחריו עלתה לבמה גברת מבוגרת. היא רצה באיטיות שלושה סיבובים מסביב לבמה והציגה את עצמה. היא היתה משותקת ומרותקת למיטתה במשך שלוש שנים ולא היתה מסוגלת לטפל בעצמה. יום קודם לכן היא האזינה לתוכנית היעוץ בקו החם של תחנת הרדיו הכלכלית של צ'אנגג'יאנג אשר ניתנה ע"י המאסטר. היא פעלה בהתאם להנחיותיו של המאסטר ומייד קרה נס. אחרי שראיתי אותה רצה על הבמה, מי יכול היה להאמין שהיא היתה משותקת במשך שלוש שנים?

כשהמארח הכריז שהרצאת הצ'יגונג עומדת להתחיל והמאסטר עלה לבמה, מחיאות הכפיים באולם הדהדו כמו רעמים. זה לא נרגע במשך זמן ממושך, עד שהמאסטר אותת מספר פעמים שנעשה כך.

המאסטר הגיע ישר לעצם העניין שצ'יגונג הוא בדיוק טיפוח, צ'יגונג הוא מתרבות פרה-הסטורית וכו'. הוא דיבר על העקרונות של הרמות הגבוהות של הפא במילים הכי פשוטות ומובנות. עד אז, הבנתי, לא משנה לכמה הרצאות צ'יגונג האזנתי, בדיוק כמו שהמאסטר אומר בג'ואן פאלון, הטיפוח האמיתי לרמות הגבוהות היה לי, למתרגלת הצ'יגונג, זר לחלוטין. חיפשתי שוב ושוב וסוף סוף מצאתי את החוק הגדול עם המוסריות האדירה שעליו חלמתי. כשחזרתי הביתה, שוחחתי עם בעלי על כך שאני נחושה להשתתף בכל השעורים. אתרגל רק את הצ'יגונג הזה ולא אהיה מעורבת בתרגול של שום צ'יגונג אחר.

ביום הרביעי התחילו השעורים באופן רשמי, יומיים לפני הפתיחה כמה אנשים רצו להקליט את השעורים בוידאו. המאסטר אמר: "אם ארשה לכם לעשות זאת, תוכלו. אם לא ארשה, לא תוכלו להקליט את זה. אני חושב שלא נקליט את זה כדי שכולם יוכלו לשים לב להאזנה להרצאה". חלק מהאנשים לא האמינו וניסו להקליט אותה. כתוצאה מכך, חלק מהקלטות נתקעו במצלמה, חלקן היו עדיין ריקות בלי שום הקלטה עליהן וחלקן נשבר.

לילה אחד, במשך התקופה של סדרת ההרצאות, ראיתי את המאסטר בחלומי. בחלום, היה סולם לבן לצידו של המאסטר, ארוך ורחב, כל הדרך לשמיים. מאוחר יותר הבנתי שהמאסטר נתן הרצאות גונג כדי לחשוף עבורינו את הסולם לשמיים.

בלילה האחרון של השעורים, מתרגלים רבים המתינו מחוץ לאולם הכנסים כדי לראות שוב את המאסטר. לא הצלחתי להימנע מלומר בקול רם: "שלום, המורה לי" המאסטר הרים את מבטו בפתאומיות. הוא הסתכל עלי ואמר:

"המשיכי לתרגל היטב!"

פתאום עבר דרך כל גופי זרם של אנרגיה חמה. הייתי יותר מדי נרגשת מכדי לומר משהו. עקבתי אחרי המאסטר במבטי עד שהוא עזב . עדיין עמדתי שם כשהדמעות זולגות מעיני. אני אפילו לא זוכרת כיצד חזרתי הביתה. באותו זמן, הבנתי שאובדן הכרטיס היה כדי לבחון אם אני נחושה ברצוני לתרגל את הפאלון גונג. המאסטר דאג לי עוד לפני שראיתי אותו. הבנתי גם מדוע איבדתי 200 יואן שהיו בארנק הגנוב שלי. זה לא היה מקרי והיתה סיבה מאחורי זה. ניצלתי סיוע של חברה כלשהי וקניתי לבני תג שלה כדי שיסע באוטובוסים בחינם. הכסף שהפסדתי הוא בערך הסכום שהיה עולה לי לקנות כרטיס אוטובוס לסטודנט. זהו אכן "אין הפסד, אין רווח".

חודש אחרי שהגעתי אל הפא, התחלתי לעבור תהליך של ניקוי כדי לסלק את הקארמה שלי. היתה לי דלקת מעיים במשך יותר מעשר שנים. התחלתי למצוא דימום בצואה שלי בכמות של כמה מאיות הליטר בכל פעם, וזה הופיע בערך פעם בשבועיים. למרות שלא היו אז ספרי דאפא, זכרתי את מה שהמאסטר לימד:

"כשאתה מרגיש עוד יותר גרוע, זה אומר שדברים יתהפכו אחרי שיגיעו לשיא, כל גופכם יטוהר, וזה חייב להיות מטוהר לחלוטין. שורש מחלתכם כבר סולק ומה שנשאר הוא רק מעט הצ'י השחור שייצא בעצמו ויגרום לכם למעט קושי ולמעט סבל. אסור שלא תסבלו בכלל".("הרצאה שניה", ג'ואן פאלון)

המחלה נרפאה במהרה. פעם אחת, היה לי כאב בטן. זה היה כל כך בלתי נסבל שהתגלגלתי במיטה. זכרתי שהמאסטר אמר:

"עם הגוף הזה קשה שלא תהיה לכם שום תגובה בזמן שהוא מטוהר בבת אחת, לכן יהיו לכם תגובות". ("הרצאה שניה", ג'ואן פאלון).

אחרי שהבנתי את זה, הכאב עבר.

ב- 25 בספטמבר באותה שנה, המאסטר הגיע שוב לעיר ווהאן כדי להרצות. המאסטר הגיע למכללה היישר משדה התעופה כדי ללמד את הכיתה. היו כמה אלפי אנשים בכיתה. לצידי ישב אדם מבוגר. במהלך ההפסקה הוא סיפר לי שהוא השתתף בשעורים כבר חמש פעמים. הפעם הוא הלך בעקבות המאסטר מהעיר גוויאנג. הוא ציין יותר מ- 10 קשישים שהיו לצידו ואמר לי שהם כולם חבריו לכיתה במכללה. אחרי שהוא התקשר אליהם הם הגיעו לכאן מהעיר נאנג'ינג. הוא אמר שהוא ימשיך להשתתף בשעורים. הוא אהב צ'יגונג מאז שהיה צעיר והשתתף בשיעורי צ'גונג רבים. אך אף פעם הוא לא שמע דאפא ברמה כזו גבוהה. הוא אמר שהעין השמיימית של אישתו נפתחה אחרי שהאזינה להרצאה והיא הצליחה לראות גם פא-שן וגם פאלון.

בסוף שנת 1994, המאסטר נתן את סדרת ההרצאות האחרונה בסין והיא התקיימה בעיר גואנגג'ואו. מאז לא ראיתי את המאסטר. קשה להתקל במזל טוב. תמיד אני מרגישה כל כך עתירת מזל וכבוד על כך שהיו לי הזדמנויות להאזין באופן אישי להרצאותיו של המאסטר.

קשה לתאר במילים את סדרת ההרצאות האחרונה הזו. למעשה, הסידרה הזו לא פורסמה בציבור ורק כמה אנשים ממקומות אחרים ידעו עליה. למרות זאת, היו יותר מ- 7000 מתרגלים שהגיעו. אולם ההתעמלות לא יכול היה להכיל כל כך הרבה אנשים. המתרגלים הוותיקים מגואגג'ואו נתנו 1000 מהכרטיסים שלהם לאלו ממקומות אחרים. כשהתחילו השיעורים, היו עדיין 400 – 500 אנשים שישבו מחוץ לאולם ההתעמלות כדי להקשיב להרצאה. המאסטר יצא לראות אותם באופן אישי ואמר להם שבפנים ובחוץ ההשפעה זהה. גואנגג'ואו היתה עיר יקרה. מרבית המתרגלים הביאו איתם את מרק האיטריות שלהם. חלק מהמתרגלים אכלו רק שתי לחמניות מאודות ביום. המתרגלים מהאיזור האוטונומי שינג'יאנג הגיעו לעיר גואנגג'ואו שבוע מjקדם יותר וחסר להם כסף. בסופו של דבר, הם אפילו לא יכלו להרשות לעצמם לקנות לחמניות מאודות. כשהמתרגלים מבייג'ינג למדו על מצבם, הם עזרו להם כך שהמתרגלים משינג'יאנג יכלו להקשיב להרצאות בנחת. כל יום, מחיאות הכפיים  התחילו כבר כשהמאסטר הגיע לאולם ההתעמלות, הפכו לחזקות כמו רעמים מתגלגלים ונמשכו הרבה אחרי שהמאסטר נכנס לאולם ההתעמלות. כדי לעזור למתרגלים שלנו לצמצם את העלויות, המאסטר הנדיב במידה עצומה ארגן את השיעורים בני עשרת הימים במתכונת של שמונה ימים. הוא היה צריך ללמד יותר משלוש שעות בכל יום.

ביום האחרון, מתרגלים ומרכזי הסיוע ממקומות שונים העניקו למאסטר את הפרחים ואת דגלי הפרס. הטקס נמשך יותר משעה. הפרחים והדגלים מלאו את כל הבמה. אחרי הטקס, כולנו סירבנו לעזוב. מחיאות הכפיים הדהדו כמו גלים, אחד אחרי השני. לבסוף, מתרגלים רבים עזבו את אולם ההתעמלות בדמעות.