לאחרונה שאלתי את עצמי, כמה מבין 70 מיליון המתרגלים ב-16 השנים האחרונות ניסו באמת להגיע ל"הארה אמיתית של חוסר אנוכיות והתחשבות בזולת"? כמה באמת התייחסו ל"לעזור למאסטר לתקן את הפא" כעדיפות ראשונה?

ממאי 1992 ועד יולי 1999 המאסטר רצה שיהיו לפחות 100 מיליון מתרגלים שלומדים את הפא. אבל הכוחות הישנים רצו רק 70 מיליון. כתוצאה מהרדיפה, ל-30 מיליון מתרגלים שקיבלו את הפא לפני 1999 אין בסיס יציב בטיפוח.

במשך 16 השנים האחרונות, כמה מתרגלים באמת המשיכו לשפר עצמם באמצעות טיפוח ושמו בעדיפות ראשונה את עבודת הבהרת אמת והצלת אנשים? אם נאמוד זאת באמצעות המדדים של משך הזמן שאנו עושים זאת כל יום ומספר האנשים שהוצלו, אז כנראה פחות מ-10 מיליון מתרגלים מתקדמים באמת במרץ. אולי ישנם עשרות מיליונים שעדיין מטפחים, אבל הם אינם נותנים עדיפות לדרישותיו של המאסטר.

מתרגלים רבים שקיבלו את הפא לפני 1999 למדו במרץ את הפא ותרגלו את התרגילים, אבל נתנו עדיפות לחיי היום יום שלהם ולעבודתם על פני עבודת הבהרת אמת והצלת אנשים. הם הגיעו להישגים גדולים בעבודתם היומית ולא רצו אף פעם שעבודת הבהרת אמת תפריע לחיי היום יום שלהם ולטיפוח האישי שלהם.

מתרגלים רבים אינם לומדים את הפא ואינם מתרגלים לעתים קרובות. הם אינם מאמינים שתיקון הפא יסתיים במהרה. מחשבתם היא שהם צריכים  עדיין לדאוג בקפדנות לענייני היום יום שלהם. עם מנטליות כזאת, המחשבות האלה וההתנהגות הזאת הופכות פחות ופחות ראויות לתלמיד דאפא.

למתרגלים רבים יש גם החזקה לזמן, ולסיום תיקון הפא. הם ממשיכים לחפש "סימנים" לכך שהגיע הסוף. הם מתרגשים כשהם רואים "סימן", אבל מתוסכלים כשהתחזית שלהם אינה מתממשת. בתהליך הזה, המושגים האנושיים שלהם מזרזים הפרעות רבות.

כל המתרגלים האלה ממתינים למעשה לסיום תיקון הפא. אבל אני מאמין שסוף תיקון הפא אינו תלוי ברצון של מישהו, ואם יש לנו רצון כזה, אז התוצאה לא תהיה כפי שציפינו. עם רצון כזה, אדם יתחרט עמוקות כאשר תיקון הפא יסתיים באמת יום אחד.

המאסטר אמר ב"לימוד פא בבירת ארה"ב" ב-2007:

"אז במהלך התהליך הזה, במהלך תקופת תיקון הפא, תלמידי הדאפא עומדים מול האחריות להציל את היצורים החיים של העתיד."

וכן:

"כיוון שבתהליך הניפוי הגדול של בני אדם, כמה אנשים טובים יושארו כדי לשמש כאבות המין האנושי של העתיד, גם, במהלך התקופה הזו שבה הפא מתקן את העולם האנושי, תהילה צריכה להיווצר לדאפא, שבאמצעותה המין האנושי גומל לדאפא, וזו תהיה תקופה שבה הדאפא ישגשג בחברה האנושית. זו עובדה היסטורית בלתי נמנעת. המין האנושי יצטרך לתת תודות. העובדה שתיקון הפא בסופו של דבר יושלם כאן נחשבת כמזל טוב עבור המין האנושי."

ב-2012, המאסטר הזכיר במפורש שוב למתרגלים:

"כשההיסטוריה צועדת קדימה וכשנתיב נפרש קדימה, אף אחד לא יכול לחסום את מה שהשמים החליטו. במשך התהליך הזה אתם צריכים לעשות את המיטב להציל יותר אנשים ולאפשר להם להישאר. אכן, אני אומר לכם כתלמידי דאפא שאתם עדיין ממש צריכים להציל יותר אנשים, משום שתכננתי שכך יקרה: אני אעשה שאנשי העתיד יגמלו לדאפא – כלומר האנשים שישרדו – והם יִצרו לדאפא עידן של התהילה הגדולה ביותר, עידן של הוד ללא השוואה. אז זה משהו שאמור להיעשות על ידי בני אדם. אבל מה אפשר יהיה להשיג אם רק קומץ מהם יישאר?" ("ועידת הפא הבין-לאומית של 2012 בבירת ארה"ב", וושינגטון די סי 4 ביולי 2012)

מטרת תיקון הפא היא להציל עוד אנשים. האם אפשר להשיג זאת כאשר למתרגלים יש החזקות חזקות לסיום של תיקון הפא? האם ניתן להשיג זאת כאשר מתרגלים מנהלים את חיי היום יום שלהם ורודפים אחר תהילה ואינטרסים בחברה?

כל המתרגלים יודעים שזה בלתי אפשרי, אבל רבים מנהלים את עצמם כל הזמן על בסיס המחשבות שלהם עצמם. אף על-פי שהם יודעים שדבריו של המאסטר נכונים, הם מתייחסים להוראה של המאסטר כדרך כלשהי להשיג מידע או מסרים, אבל הם אינם מנסים להבין או לקבל את מה שהמאסטר מלמד כפא.

מושגים אנושיים והרגלים נוצרים על ידי רגשות במשך אלפי שנים. מתרגלים רבים מקבלים את מה שהמאסטר מלמד רק אם זה מתאים למושגים שלהם עצמם. אם זה לא כך, הם מתייחסים להוראת הפא כתיאוריה בלבד. הם אמנם קוראים את הפא, אבל בה בעת הם רוצים ליהנות מכל מה שחברת האנשים הרגילים מציעה.

התופעה הזאת שכיחה בקרב מתרגלים. אף על פי שלרבים זה לא מתוך כוונה, הם אינם מנסים בפועל לשחרר את המושגים האנושיים וההרגלים האלה.

אני יודע שמתרגלים רבים מוכנים להקצות זמן רב מאוד ללימוד הפא ולתרגול התרגילים, אבל אני מקווה שיוכלו להקצות קצת יותר זמן לכתיבת מאמרי שיתוף התנסויות שיפורסמו באתר מינג-הווי, כדי לספר למתרגלים עמיתים איך להתקדם במרץ ולנצל כל רגע להבהיר את העובדות ולהציל אנשים, ואיך לעזור למאסטר לתקן את הפא.

אני מקווה שהמאמצים וההישגים של מתרגלים בהצלת אנשים ישיגו את ה"תקופה בה הדאפא ישגשג בחברה האנושית". התוצאה המוצלחת אמנם חשובה, אבל התהליך שעלינו ללכת בו חשוב באותה מידה.

מה שכתבתי למעלה הן כמה ממחשבותיי במצב הטיפוח הנוכחי שלי. אני מקווה בכנות שלא נתרפה ושלא נהיה לכודים על ידי מושגים אנושיים. אני מקווה שאנו עצמנו לא נהפוך למכשולים בדרך לסיום תיקון הפא, כך שכשהסוף יגיע, נוכל כולנו לומר שלא אכזבנו את המאסטר.