במשך מספר העשורים האחרונים הרגשתי שאני מחפשת ומחכה למשהו, וזה נמשך עד תחילת 1996. זה היה הרגע שבו היה לי המזל הטוב, מעבר לכל דמיון, לקבל את הספר "ג׳ואן פאלון". אחרי שקראתי אותו מספר פעמים, התעוררתי. סוף סוף מצאתי את הדרך הגדולה שלה חיכיתי. מילים יכולות בקושי לבטא את האושר וההקלה שחשתי, או את ההוד והקדושה.

ככל שהתקדמתי בהבנת הפא, נתקלתי במבחני שין-שינג בזה אחר זה. לא בעלי ולא קרובי משפחתי האחרים תמכו בהחלטתי להיכנס לדרך טיפוח רוחנית. חוויתי קשיים בזה אחר זה. למרות זאת, האמנתי בדאפא ואחרים לא יכלו עוד להשפיע עליי. אני הולכת בנתיב הטיפוח כבר 13 שנים [הערת המערכת: ההתנסות נכתבה ב-2010]. ב-13 השנים הללו חוויתי מבחנים מסוגים שונים, כולל מבחנים של תהילה, רווח ורגשות של אנשים רגילים, והמבחן של חיים ומוות. שלוש פעמים הלכתי לכיכר טיאננמן לעשות מדיטציה ולהחזיק שלט כדי לאמת את הפא. בנוסף, במרכז המעצרים פעמיים היכו והשפילו אותי, והוחזקתי במחנה לעבודה בכפייה במשך שלוש שנים. אבל גם מול העובדה שבעלי היכה אותי פעמים רבות עד אובדן הכרתי, שהבוס שלי פיטר אותי למשך ארבע שנים (מה שגרם לי לאבד מעל מאה אלף יואן), שהרוע רדף מתרגלים בברוטליות ושאנשים רגילים בזו לי – לא התחרטתי על הטיפוח ולא נכנעתי. הפכתי ליותר נחושה. טיפוח בדאפא הוא האירוע הכביר היחיד בחיי, ואני לעולם לא אבגוד בדאפא.

במשך 13 השנים האחרונות, דרך כל אלה, הנחישות שלי לטפח בדאפא מעולם לא התערערה. כאן אחלוק את ההתנסות שלי במעבר דרך מבחני השין-שינג שלי.

לעבור את המבחן של חיים ומוות

ב-2006, חזרתי למקום העבודה שלי. כל העובדים היו חייבים לעבור מבדקים רפואיים. מכיוון שרק חזרתי למקום העבודה, היו שמים אותי במצב מביך אם לא הייתי עוברת את המבדקים הגופניים. מה שאירע היה שהרופא אמר לי שיש לי שלושה גידולים ברחם. הקוטר של הגדול בהם היה שמונה סנטימטר. הייתי בפאניקה למשך יומיים או שלושה. אז התחלתי להירגע. התחלתי לעשות מה שמתרגלת אמורה לעשות, ולא סיפרתי לאיש על כך.

באוקטובר 2006 היה לי מחזור חודשי למשך 20 יום. לילה אחד, חלמתי שבתי בוכה ואומרת לי שיש לי סרטן. אמרתי לעצמי, ״שיהיה. אני מאמינה בדאפא״. הלכתי לעבודה כרגיל. האמנתי שהמאסטר מטהר את גופי. בעזרת מתרגלים עמיתים, עזבתי לגמרי את ההחזקה שלי לעניין. שום דבר חמור לא קרה. בדצמבר 2007, עברתי שוב מבדקים רפואיים. הרופא אמר לי שאין שום בעיה ברחם שלי. כששמעתי זאת שמחתי מאוד שהמאסטר טיהר את גופי ושעברתי את המבחן.

לפרוץ דרך הרגשנות

בשנות חיי הרבות, לא יכולתי לשחרר את הרגשנות. התגעגעתי כל כך לאהובי הראשון. לפני הטיפוח נהגתי להזיל עליו דמעות מרות. הזעפתי פנים אפילו כשנישאתי לבעלי, כי עדיין לא יכולתי לשכוח את אהובי הראשון. כך נוצרה לאורך השנים הרבה קארמת-מחשבה. לאחר שהתחלתי לטפח ניהלתי את עצמי לפי העקרונות של אמת-חמלה-סובלנות. הבחנתי בהחזקה החזקה שלי. בהדרגה שחררתי אותה והפסקתי להחזיק רעיונות כאלה בראשי. עם זאת, אחרי שחזרתי למקום העבודה, אחד מעמיתיי לעבודה נראה בדיוק כמו אהובי הראשון. נוצרה אצלי חיבה עמוקה אליו. היות שהייתה לי החזקה כה חזקה, הכוחות הישנים רצו לנצל את ההחסרות שלי. המאסטר גם ראה את ההחזקה שלי וניסה פעמים רבות להאיר אותי אליה. בעזרתם של המתרגלים העמיתים למדתי את הפא ושיחררתי את הרגשנות. הבנתי שבגלל שמחשבה אחת לא היתה נכונה, הרוע העז לגרום לי להתאהב ורדף אותי.

עכשיו אני יכולה לקחת דברים בקלות ואינני קשורה עוד לרגשנות. אני מנסה לשמור את כל מחשבותי נכונות ולהעלים החזקות אנושיות שאינן הרמוניות עם אמת-חמלה-סובלנות. אני עומדת על המשמר כדי להימנע מהמלכודות של הרגשנות.

קראתי את הרצאתו של המאסטר ״הרצאת הפא במנהטן״ שלוש פעמים. המאסטר אמר לנו שאם נהיה קשורים מדי לרגשנות, זה יגרום לתוצאות חמורות. כשחשבתי על ההחזקות שלי מהעבר שהכניסו רעיונות שונים לראשי, התכסיתי בזיעה קרה מרוב פחד. אין עליי להיות קשורה לזה עוד, והגיע הזמן שאשאיר את ראשי נקי, אעלים את הרוע, ואהפוך למתרגלת אמיתית. כתבתי את זה כי רציתי שמתרגלים אחרים שיש להם החזקות דומות ילמדו מהלקח שלי. הזמן מוגבל. אין עלינו לבזבז את זמננו, ועלינו לטפח בנחישות בדאפא כדי לעזור למאסטר לתקן את הפא וכדי להשלים את הנדרים שלנו.

להתייחס למשפחתנו בטוב-לב

היה לי בעל שוביניסט. היות שהיו לו מחויבויות חברתיות רבות, הוא אהב לעשן ולשתות. כשהיה שיכור, הוא לעיתים קרובות השפיל והיכה את בני ואותי. לפני הטיפוח, ביליתי את ימי בדמעות. לעתים תכופות הלכתי לביתה של אמי ולא רציתי לחיות אתו. אבל אמי תמיד ביקשה ממני לשאת את המצב לטובתו של בני. אחרי שהתחלתי לטפח, למרות שעל פני השטח יכולתי לשאת, עמוק בתוכי עדיין קיננו בי התנגדויות, כך שהייתי קרה כלפי אחרים. היות שלא היתה בי החמלה הכבירה שאמורה להיות למתרגל, לא יכולתי לאמת היטב את הפא. כשלמדתי את הרצאתו של המאסטר ״הרצאת הפא במנהטן״, מצאתי את לב הבעיה. המאסטר אמר,

״זִכרו שאתם מטפחים בחברת האנשים הרגילים. במשך כל הזמן לא פעלתם היטב בהתמודדות עם הנושא של בני משפחה שאינם מטפחים. הביטוי שהשתמשתי בו קודם תופס גם כאן – בלוק קרח של מטר לא נוצר במשך לילה אחד. לאחר שאינך מצליח לנהל דברים היטב בהתחלה, התרעומת מתחילה להיערם עד שהיא נעשית חמורה, והיא תיעשה במשך הזמן לקרע שנראה שלא ניתן ליישב אותו. סיטואציה כזאת תביא לקושי עבור תלמידי הדאפא כשהם מנסים לאמת את הפא. אבל בכל מצב, הטעות היא אצל תלמיד הדאפא. זה משום שלא פעלת היטב בסיטואציה בהתחלה שזה הפך למה שזה. בנוגע להרבה דברים, אם אתה יכול לאזן דברים היטב ולארגן את העניינים באופן נכון, לא ייגרמו עיכובים לדברים של הדאפא שאתם עושים. [הבעיות] נובעות בדיוק מכך שלא פעלתם היטב והזנחתם את הנקודה הזאת.״ (הרצאת הפא במנהטן).

מילותיו של המאסטר האירו אותי. לא טיפחתי פנימה בנושא הזה. לא יכולתי לשכוח את אהובי הראשון והתייחסתי לנישואים שלי כעניין פעוט. לא לקחתי אחריות ולא התייחסתי לבעלי בחמלה, מה שהוביל לקרע גדול בינינו. לא ניהלתי את עצמי בהתאם לדאפא, אלא תמיד התלוננתי על בעלי. רק עכשיו הבנתי את ההחזקות שלי. אני בושה בעצמי באמת. אחרי שמצאתי את מהות הבעיה, אני יודעת שעברתי את המבחן.

בלי טענות ושנאה כלפי איש, אני מאמינה רק בדאפא. החלטתי לעזור למאסטר לתקן את הפא, להציע הצלה לישויות חיות, להגשים את הנדרים שלי ולשוב הביתה עם המאסטר.