יום אחד לקראת סוף 2009 הייתי בדרכי הביתה אחרי מפגש לשיתוף התנסויות עם מתרגלים עמיתים כשכפות רגליי החלו לכאוב. צלעתי כל הדרך הביתה. הכאב חלף מהר, אבל חזר כמה ימים לאחר מכן. לא הקדשתי לכך תשומת לב רבה, מפני שזה נמשך זמן קצר, היו הפסקות ארוכות בין התקף כאב למשנהו וזה גם לא השפיע על עבודת הדאפא שלי. ב-2012 התחלתי לחוות כאבים במקומות שונים לאורך רגליי. הכאב תקף לעתים קרובות יותר ובאופן חמור יותר. לפעמים זה גרם לי להישאר ערה כל הלילה והזעתי מאוד.

ניסיתי לטפל בכך בדרכים שונות, כמו שליחת מחשבות נכונות, חיפוש אחר פתרון של יישוב בדרך טובה, הסתכלות פנימה כדי לגלות בעיות שין-שינג – אבל נראה ששום דבר לא עבד. ההרצאה החדשה של המאסטר נגעה עמוקות בלבי.

המאסטר אמר:

"אז חישבו על זה בעצמכם, האם "טיפחתם כמו בהתחלה"?" (הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013)

לא הייתה לי תשובה לשאלה הזאת. האם טיפחתי עם הלב שהיה לי בהתחלה? הרגשתי מגוון רגשות עולים בי כשנזכרתי בימים בהם טיפחתי בדרך בה טיפחתי בהתחלה.

מסוף 1995 ועד 1999, לפני שהחלה הרדיפה, שמרתי על מצב טיפוח יציב. השתתפתי כל בוקר בקבוצת תרגול באתר התרגול, ואחרי העבודה השתתפתי בקבוצת לימוד הפא. לבי היה מלא באושר לא יתואר. אף על-פי שהייתי עסוקה בעבודה, עמוסה בעבודות הבית והסתדרתי עם 4 שעות שינה בלבד בלילה, הייתי מלאה באנרגיה וגופי חש קל ונינוח.

סבלתי אז מריקבון חמור בשן הבינה ועקרו לי אותה. היו לי כאבי תופת במקום בו נעקרה השן. הכאב נמשך 9 חודשים, אבל לבי לא זז אף פעם. הייתי כל כך נחושה לסלק קארמה, לטהר את גופי ולחזור הביתה עם המאסטר. מדוע אין לי יותר את ההרגשה הזאת?

בהתחלת הטיפוח פעלתי היטב. כשמתרגלי דאפא סביב העולם החלו לתרגל ביחד בשעה קבועה, הוספתי אפילו מועד נוסף לתרגול בערב. במהלך התנועה "קוף זהב מפלג את הגוף שלו" (תרגיל ראשון), הרגשתי שגופי מתרחב למרחק אין סופי. במהלך התנועה "וַאגְ’רַה מטה את ההר" (תרגיל ראשון) הרגשתי הרים גדולים מתמוטטים ממש מולי. כשתרגלתי את "לחבק את הגלגל מול הראש" (תרגיל שני), הרגשתי יקום עצום רוטט בתוך זרועותיי. נהניתי באמת לתרגל באותו זמן, אבל זמן קצר לאחר מכן, בתי שבה הביתה לחופשת החגים. היה עליי לסיים איזו עבודה בערבים, כך שביטלתי את התרגול בערב. בכל פעם שנשארתי ערה עד מאוחר, גיליתי שקשה לי לקום מוקדם בבוקר ובהדרגה, התחלתי להיעדר גם מתרגול הבוקר. לא הרגשתי נוח לגבי זה, אבל עדיין מצאתי תירוצים ואמרתי למאסטר: "זה לא שאני לא רוצה לתרגל. פשוט אין לי זמן לכך. יש לי מטלות לסיים בזמן. אני יודעת שעליי להמשיך ולשפר בהתמדה את השין-שינג שלי. אני אאפשר לפא לטפח אותי". התחלתי להרפות ולא הדאיג אותי כלל שלא תרגלתי. לכוחות הישנים הייתה אז הזדמנות להפריע לי ולהעצים את ההפרעות באמצעות רדיפה פיזית.

התחלתי לתרגל פאלון גונג כי באותה תקופה הייתי חולה. אני זוכרת איך המאסטר ניקה את גופי באותם ימים. הרגשתי את הזרם החם זורם דרך גופי ואיך פריצת הדיסק בחוליה המותנית שלי, שגרמה לי לשכב מרותקת למיטה במשך חודשים, תוקנה בן לילה. תוך חצי שנה חוויתי את כל התהליך של "שוּאֶן-גוּאַן-שֶה-ווֵי" ושל "פתיחת המעגל השמימי", שהמאסטר דיבר עליהם ב"ג'ואן פאלון". עורי הפך רך כשל ילד. אנשים רבים סביבי החלו לתרגל פאלון גונג אחרי שהיו עדים לשינויים האלה. אולם כתוצאה מכך פיתחתי החזקות והקדשתי תשומת לב מופרזת להראות לאנשים את ההשפעות החיוביות של השיטה. חששתי שאם יש לי בעיות פיזיות, זה עלול לערער את הדאפא ויפריע להצלת ישויות חיות.

הכוחות הישנים החלו להפריע לי בדרכים שונות עקב ההחזקות האלה, כדי למנוע ממני לאמת את הפא. בעבר נהגתי ללמוד כל יום 5 הרצאות ב"ג'ואן פאלון". הרגשתי מצוין כששלחתי מחשבות נכונות בלילה אחד ונכנסתי מיד למצב של דינג בזמן שישבתי במדיטציה. הייתי עטופה באנרגיה והמשכתי לשלוח מחשבות נכונות במשך 40 דקות, וחומרים רעים התפוררו בזה אחר זה. כשסיימתי ועמדתי לשחרר את רגלי מתנוחת הלוטוס, הופיעו 4 ישויות שמימיות לפניי. אחד מהם אמר לי ברצינות רבה: "סיימת את מה שעשית. את יכולה לעזוב עכשיו". שאלתי אותו: "מי אתה? המאסטר שלי לא אמר לי ללכת". הוא שוב אמר: "צברת כבר מספיק מוסריות אדירה. את יכולה לעזוב עכשיו". עניתי לו: "לא, לא מעניין אותי מוסריות אדירה, אני רק רוצה לסיים מה שהמאסטר ביקש ממני לעשות". כשהורדתי רגל אחת, אמר לי ישות אחרת: "אל תזוזי הישארי כפי שאת. בואי ונראה את ההופעה המרשימה והמכובדת שלך". התחלתי להרגיש שהדם עולה לראשי ולבי החל לפעום במהירות. גופי החל לרעוד גם כן. הם צחקו ממני כאילו אמרו: "את חייבת לעזוב גם אינך רוצה בכך". הבנתי שהם רצו שאמות במוות פתאומי מהתקף לב. היה חסר לי אוויר והתחלתי להתנשף בכבדות, אבל הרמתי את ידי במאמץ ניכר, הצבעתי לעברם ואמרתי: "לא משנה מה שאתם אומרים, אני מקשיבה רק למאסטר שלי. אתם רוצים שאמות כדי לערער את הפא. זה בלתי אפשרי. אני אסלק אתכם". ואז הם נעלמו. נעמדתי על רגליי אבל הן היו חלשות מאוד. לבי פעם עדיין במהירות וראשי היה כבד עלי. המחשבות שלי התרכזו באיך להספיק להכין את חומרי הבהרת אמת, כדי שיהיו מוכנים עבור מתרגלים אחרים שיקחו אותם למחרת היום. כעבור שעה הכול חזר לסדרו.

במקרה אחר, הלכתי להשתתף בוועידת פא מקומית. הייתי במרחק של 100 מטרים מביתה של המתרגלת בה התקיימה הוועידה כשלפתע החל ראשי להתנפח ולבי הלם במהירות. שמעתי קול בראשי אומר: "את תמותי בוועידה. כמה מאושרת ושְלווה תרגישי כשתמותי בזרועות המתרגלים העמיתים שלך". לא יכולתי לראות דבר, אבל הרגשתי שמשהו עומד לידי. אמרתי לו: "אתה שוב עושה דברים רעים, אבל אתה לא תצליח". שיננתי שוב ושוב את הפסוקים לשליחת מחשבות נכונות, כשאני שוללת לחלוטין את כל התכנונים של הכוחות הישנים ומפוררת אותם. המשכתי ללכת לכיוון ביתה של המתרגלת. כשהגעתי לדלת הבית, פעימות לבי חזרו למצבם הרגיל.

הכוחות הישנים באמת מרושעים. בין השנים 2006 עד 2009, הם שוב הפריעו לי. הברכיים החלו לכאוב לי והם התנפחו. לא יכולתי להתכופף לכמעט ישיבה שפופה בתרגיל הרביעי והיו לי קשיים גדולים לעלות במדרגות. הברכיים היו נחלשות פתאום בעודי הולכת באמצע הרחוב, מה שהפך אותי פגיעה לתאונת מכונית.

הודות להגנה של המאסטר, כל ניסיונותיהם נכשלו. הכוחות הישנים אמרו לי בערמומיות: "אנשים יראו את רגלייך במצב הזה. האם אינך דואגת שזה יערער את הפא? לכי והתחבאי במקום כלשהו כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותך, ואל תגרמי להשפעה שלילית כלשהי בקרב עמיתייך המתרגלים. פשוט הסתלקי בשקט מן העולם הזה". סבלתי כאבים עצומים במהלך הזמן הזה, אבל המשכתי לשלוח מחשבות נכונות. שללתי שוב ושוב את הכוחות הישנים ויום אחד הכאב נעלם לפתע.

עברתי את המבחן של חיים ומוות, אבל הכוחות הישנים הצליחו עדיין לנצל את הפרצות שלי. לאחרונה, ביליתי את רוב הזמן ליד שולחן העבודה והעליתי הרבה במשקל סביב המותניים והבטן. חשבתי לעצמי: "זה ממש מכוער. מוטב שארד במשקל". הורדתי קצת במשקל אבל רק מפניי. כשפניי הפכו רזות יותר, הופיעו שקיות מתחת לעיניי וגם קמטים. לחיי אבדו את הגמישות שלהן וגוון פניי נראה עמום. לא רציתי לצאת החוצה להיות בין אנשים. חשבתי שאם אני לא במצב טוב, לא אוכל לאמת את הפא. הייתי מדוכאת ונראיתי סחוטה. עקב ההחזקה הזאת להופעה שלי, לא הודיעו לי אפילו על הטיול השנתי לגמלאים ממקום העבודה שלי לשעבר. הכרתי בבעיה שלי וחשבתי שאסור לי להחמיץ את ההזדמנות להבהיר את העובדות לגבי הפאלון גונג. תיקנתי את מצב המחשבה שלי ויצאתי לטיול בשמחה עם חברי הוותיקים לעבודה. הבהרת האמת נעשתה די טוב באותו היום.

כל הפחדים הם החזקות אנושיות

לפני שהתחלתי לתרגל אבחנו אצלי סרטן המעי הגס. באותה תקופה הרגשתי חוסר אונים מוחלט. אבל אחרי שצפיתי בהרצאות הפא של המאסטר בווידיאו חוויתי החלמה פלאית. כשהתחילה הרדיפה נעצרתי ונכלאתי מספר פעמים ומצבי הפיזי התדרדר. אחרי ששבתי הביתה, היה לי עדיין דימום ביציאות מפעם לפעם, ולפעמים בכמות רבה, והרגשתי די חלשה.

מאוחר יותר, הוארתי לסיבה ההיסטורית למצב הזה. במהלך תקופת המהפכה של 1911 (המהפכה שמוטטה את שושלת צ'ינג והקימה את הרפובליקה של סין), הייתי מפקד מחלקה בצבא המהפכה. פעם ראיתי שני חיילים צעירים מנסים לברוח משדה הקרב. הם רעדו מפחד כשטיפסו מתוך החפירה. השלכתי כידונים לכיוון האחוריים שלהם, ישר לתוך חלל הבטן שלהם. הם צעקו מכאב ואני פרצתי בצחוק. הכרתי בחוב שאני חייבת ובחיים שפגעתי בהם. סבלתי מכאבים כדי לשלם את החוב הזה. באותו הזמן ניסיתי למצוא פתרון של יישוב בדרך טובה. קיבלתי את התכנון הזה מבלי לשלול אותו והייתי במצב המחשבה הזה במשך 6 שנים.

בכך שהסכמתי לתכנון הזה, הלכתי למעשה אחר העקרונות של היקום הישן במקום ללכת אחר עקרונות תיקון הפא של המאסטר. הלכתי בנתיב אותו תכננו הכוחות הישנים והסכמתי למה שנקרא כביכול מבחנים במקום לשלול אותם לחלוטין. כעת אני מבינה שהכוחות הישנים תכננו באופן שיטתי את כביכול המבחנים האלה לפרטי פרטיהם המרושעים, מה שכלל היכן ומתי אדם יצבור קארמה, איזו קארמה מסוימת תצטבר, החיים של מי ייפגעו ואלו מבחנים מרים יהיה עלינו לעבור במהלך תקופת תיקון הפא של המאסטר לפני שהן יכירו בהגעה שלנו לשלמות. הבנתי שלא צלחתי לעשות פריצת דרך בהבנה של הסוגיה הזאת וכתוצאה מכך הכוחות הישנים תפעלו אותי. נאבקתי לאורך הדרך, מעדתי ונפלתי וגרמתי לעצמי פגיעות רבות בדרך. ועדיין, הסכמתי מרצון לתכנונים של הכוחות הישנים כשזה נגע לבעיות מסוימות.

מערכת העצבים ההיקפית שלי רגישה ביותר ואני רגישה הרבה יותר מאחרים לדברים הסובבים אותי ומגיבה כלפיהם. מתרגל עמית סבל ממחלת ריאות כתוצאה מעינוים שעבר. הלכתי לבקר אותו בבית חולים וריאותיי חשו אי נוחות רבה בלווית כאב חודר וחד. התחלתי להשתעל כמוהו. מתרגלת נוספת סבלה מסרטן השד עקב לחץ מהרדיפה. הלכתי לביתה לשלוח מחשבות נכונות ביחד איתה. נוזל כלשהו החל לחלחל דרך העור בצד השמאלי של חזי גם כן. אחד המתרגלים הוותיקים סבל מדימום מוחי. מיהרתי לראות אותו וכשהגעתי לשם התחלתי לחוש לחץ בצד השמאלי של ראשי. שפתיי ולשוני התקשו והיד והרגל הימניים נעשו חסרי תחושה. בכל פעם שהיו לי תגובות כאלה, הייתי שוללת אותם בנחישות ומסלקת את התסמינים. אבל מאחר שהדברים האלה קרו לעתים קרובות יותר, התחלתי להרגיש קצת מפוחדת. ביקשתי את המאסטר לחתום את גופי כדי שהדברים הרעים האלה לא יוכלו להשפיע עליי, ובו בזמן ניסיתי לא להתקרב יותר מדי למצבים כאלה.

תמיד חשתי שאין לי מספיק כוח סבל עקב המצב הגופני שלי, וכתוצאה מכך הכרתי במבחני הסבל שתוכננו על ידי הכוחות הישנים. לא הצלחתי להתגבר על הכאב לאורך רגליי במשך יותר מ-3 שנים של לימוד הפא, תרגול, שליחת מחשבות נכונות וחיפוש אחר פתרון של יישוב בדרך טובה, אז חשבתי שאולי הכי טוב שאחיה עם זה. עם המנטליות הזאת, הכאב חזר. לאחרונה סבלתי כל יום כאבים והם ארכו יותר והחמירו יותר. בתחילה, חשבתי שהכאב לא מהווה איום קיומי, והוא לא השפיע על עבודת הדאפא שלי, כך שרק טיפלתי בו. מאוחר יותר הוא הפך כל כך עוצמתי שלא יכולתי עוד לצאת החוצה. חששתי גם שמצבי יערער את תדמית מתרגלי הדאפא, כך שהסתגרתי בבית.

כתוצאה מכך נפלתי במלכודת שהציבו הכוחות הישנים ונכנסתי לתוך מעגל שלילי. הרגשתי דיכאון עמוק, כשהכאב הפך בלתי נסבל וגיליתי שקשה לרומם את רוחי. למרות שהייתי מסוגלת עדיין לעשות מה שהייתי צריכה לעשות, לא הייתי חזקה ואיתנה כמקודם באמונה שלי במאסטר ובדאפא, ואפילו קיוויתי שתיקון הפא של המאסטר יסתיים במהרה כדי שלא אצטרך עוד לסבול כך בעולם האנושי. התחלתי לאבד את הכוח המניע להתקדם במרץ בטיפוח והתחלתי לחשוב כמו בן אדם רגיל. במהלך 18 שנות הטיפוח שלי שחררתי כבר מזמן את המושג של "מחלה", אבל עכשיו ביקשתי מבתי לערוך לי בדיקות ולגלות מהי הבעיה, אבל היא לא הצליחה להגיע לאבחנה ברורה. פניתי לדרכים של אנשים רגילים כדי לטפל בכאב, כמו מניעת אכילה של כל דבר המעורר את מערכת העצבים, וויתור על קפה, שמירה על סדר יום שגרתי, ולנסות להירגע ככל האפשר. למעשה, על פני השטח לא היה כל דבר רע בעשיית הדברים האלה, אבל השתמשתי בהם כאמצעים לפתור את בעיותיי. לא לקחתי תרופות, אבל כבר נכשלתי בהבנת הבעיה.

פיתחתי עוד החזקות אנושיות. כמה מתרגלים קשישים שגרו בקרבתי נפטרו מקארמת מחלה. הבנתי שהיו כאלה שלא יכלו לשחרר את ההחזקה הרגשית שלהם לילדיהם ולמשפחתם. חשבתי שאני לא אהיה כזאת לעולם. אולם לאחרונה, כשהרגשתי כאבים רבים, גם אני קיוויתי שבתי תהיה בסביבה. הרגשתי שיהיה טוב אם היא תתמוך בי במחשבות נכונות ותקרא אתי את הפא. אולם עמוק פנימה, השתוקקתי לנוחות, לתשומת לב ולהבנה, בתקווה שזה יעזור להפחית את הכאב והסבל שלי. הכוחות הישנים המשיכו גם הם לתקשר עם מסרים, בתקווה שאמות. חוויתי גם סצנות בהן אני מתה. למרות שהמשכתי לשלול את התכנונים שלהם והאמנתי בנחישות שאגיע לשלמות המלאה, לא יכולתי שלא לדאוג לבתי, במחשבה שהיא תהיה בודדה ומלאת צער ויהיה לה קשה יותר כשלא אהיה בסביבה. כיום אני מבינה איזו החזקה חזקה הייתה לי למשפחה ולילדים. התעלמתי מהעובדה שהמאסטר דואג לכל מתרגל ובמקום זאת חשבתי כמה חשוב לי להישאר בסביבה של בתי. הבחנתי שכשכמה מתרגלים קשישים לא היו במצב פיזי טוב, הם התחילו לארגן את ההלוויות שלהם ובכלל זה את חלוקת הנכסים שלהם. הגעתי למודעות והבנתי, שאם איננו יכולים לשחרר את ההחזקה לרגשות למשפחה ולילדים, הדבר הבא שיקרה הוא שנשתף פעולה עם התכנונים של הכוחות הישנים.

כשאני מהרהרת על התהליך הנפשי שלי בטיפול בבעיות פיזיות ובעיות בריאות, אני מבינה שהכרתי יותר מדי בתכנונים של הכוחות הישנים. מצאתי כל מיני תירוצים לכך שאיני יכולה לשנות את מצבי, כמו סיבות היסטוריות, היסטוריה מחלות משפחתית, חוויות מחיים קודמים, גורמים חיצוניים שלא ניתן לעמוד בפניהם ועוד. בהכירי בהם, סבלתי את ה"מבחנים" הפיזיים חסרי המצפון שכפו עליי הכוחות הישנים.

מהי ההבנה הנכונה לבעיות כאלה? אם מדובר על סילוק קארמה, אז עלינו להתייצב מולה. אם אלו הפרעות, עלינו לנקות אותם. אחרי לימוד הרצאת הפא האחרונה של המאסטר, אני מבינה שמה שקרה לי זה לא רק עניין של התנהלות בתוך מצבים פיזיים אישיים, אלא עניין של שלילת הכוחות הישנים, של פריצת הדרך של הרדיפה המרושעת שלהם ושל ניקוי כל החומרים המנוונים. מדובר על ללכת אחר תיקון הפא של המאסטר, על תיקון היקום הקטן שלנו עצמנו לפחות, והצלת הישויות החיות שם, כדי שנעמוד בסטנדרטים של תיקון הפא.

איך נוכל לעמוד בדרישות שהציב המאסטר? עלינו לשחרר את כל ההחזקות לגוף הבשר ודם שלנו, ובכלל זה למקור ההיסטורי, לתכונות המולדות, להלכי מחשבה שונים בשלבים שונים, לעמדות שונות מאחרים, להשקפות אישיות ולרגשות, למושגים הסובבים את הגוף האנושי שלנו, לתגובות רגשיות, לרדיפה אחר דברים בחוץ ועוד. עלינו לשחרר כל זאת, ובכלל זה גם הדברים שאולי איננו מודעים להם, אבל נוצרו כבר ברמות שונות. כדי לצעוד באמת לקראת היותנו ישויות שמימיות, בנוסף לסטנדרטים של שין-שינג, אנו חייבים לשחרר את ההחזקה הסופית לגוף הבשר ודם שלנו בעולם האנושי.

כל מה שכתבתי זו ההבנה שלי ברמה שלי. אנא ציינו בחמלה כל דבר שאינו ראוי.