פגשתי את עורך העיתון על הרכבת בינואר. הוא אוהב להתווכח. כל ויכוח שהוא התחיל תמיד הסתיים עם ניצחון מצדו. שרות ממושך במדינה תעמולתית הכוונה שהוא היה עקשן ועיוור ומלא בנטייה ביורוקרטית ופוליטית. כשנושא הפאלון דאפא עלה, הוא טען ביהירות, שהנושא יכול להיפתר דרך טקטיקה פוליטית ומניפולציה מושלמת.

דיבורו המקצועי והחלקלק ניצח את כולם בקרון, אך לא שכנע אותי. לכן, באחת מהארוחות הצהרים הוא אמר לי בגסות: "הי ילדונת, את תצטערי על כך, את יודעת. אני בטוח שאת תובסי. למה פאלון גונג נחשב? רק פוליטיקאי אחד יכול להעלים לגמרי את זה". עדיין, כתשובתי גרמה לפניו להפוך לפתע לחיוורות, אף אחד לא דיבר במשך זמן רב.

הוא הודה שהובס. הראש המחומם והעקשן שלו סוף סוף הורכן למושלמות והעקרונות הפשוטים של הפאלון דאפא. מאוחר יותר קיבלתי מכתב ממנו: "גברת צעירה, אני לעתים מהרהר איזה מן אדם את. באמת, את בסך הכל נערה כמו ביתי, הרוע והחוסר צדק שבעולם הם הרחק מעבר לדמיונך. אך ככל שאני חושב על ההפסד שלי בויכוח, אני חושב יותר שיש משהו שהתעלה מעלי. את מאד פקחית, וקוראת המון, ומבינה המון דברים. ועדיין, ההלם שגרמת לי הוא לא מזה. היום, עיתונאי הביא מאמר אלי, אבל לא הרשיתי לו להשתמש בו. זה היה מסוג המאמרים האלה, את יודעת (מאמר שמשמיץ את הפאלון גונג). המאמר הזה הוא רק דבר קטן. אני רק חושב, אם יום אחד הוראה תגיע, האם עדיין אוכל להתנגד לכך כמו בפעם הזו? את חזקה, אבל אני לא יודע אם הסביבה הנוכחית היא ברכה בשבילך. תשמרי על עצמך".

באותו הרגע, ליבי חש שמח. יכולתי לראות קרן אור מאירה אדם שנהג לחיות בחושך.