שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השלוש עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

מאסטר יקר כל כך,
מטפחים יקרים,

פעם אחת שמעתי מתאמת אומרת למתאם: "הפרויקט הזה הוא לא הבייבי שלך".

משום מה המשפט נחרט באוזניי ובשנים הבאות, לאחר מבחני שין שינג שעברתי, ראיתי שזו באמת החסרה שקל מאד ליפול בה כשאתה עובד בתוך פרויקט ומשקיע בו את כולך. אולי המשפט הזה גם עזר לי להתגבר פעמים רבות על האכזבה כשיצאתי מעבודה בפרויקטים מסוימים, וגם כשאני ממשיכה באחרים. סבלתי רבות מההרגשה שלא מאפשרים לי להתבטא ולנצל את יכולותיי כדי להבהיר את האמת. למרות שחשבתי שאני עושה זאת טוב מאוד, בלי יודעין מאחורי כל העבודה והרצון הנחוש האמיתי, הסתתר בחשאי אימות עצמי. שכחתי שאת כל יכולותיי קבלתי מהמורה כדי לבצע דברים מסוימים!

יום אחד, הבנתי שעלי לעזור למורה להציל את האנשים שגדלתי איתם, והחלטתי לעשות ערב של הבהרת אמת בקיבוץ בו נולדתי.

למרות שהרגשתי אי נוחות מסוימת, הייתי נחושה, והיה לי בטחון גמור ביכולתי לעשות זאת וגם הייתה לי תמונה של איך לעשות זאת. תכננתי לעשות משהו קצר וקולע עם אפשרות לשיחה לאחר מכן אם יהיו לאנשים שאלות.

בהתחלה נערמו קשיים שהתמוססו ברגע, כי מחשבתי הייתה בהירה וכוונתי צלולה מאוד. לדוגמא, המועדון בו זה אמור היה להתקיים עלה הרבה כסף, אך לאחר שאחותי שגרה בקיבוץ הסבירה לאחראי המועדון במה מדובר, הוא אמר שאם זה לא למטרות רווח אז הוא לא ייקח כסף. וזה עוד לפני שבכלל פתחתי את הפה. האחראית על התרבות גם כן שיתפה פעולה ברצון לאחר שהבהרתי לה את האמת, ובקשה שאתן לה כמה תאריכים לבחירה.

לאחר מחשבה קצרה החלטתי שטוב יהיה אם עוד מטפח יבוא איתי, להשלים את מה שאולי אפספס, כדי שהבהרת האמת תהייה מוצלחת.

שאלתי כמה מטפחים, והעניינים התחילו להסתבך. חלק אמרו שאינם יכולים בזמנים מסוימים. חלק העלו ספקות לגבי יכולתי או רשותי לעשות זאת, וחלק העלו חשש לגבי יכולתם עצמם.

לא הבנתי למה אני נתקלת בחסימות כאלו, הרי מדובר בהבהרת אמת, מה הבעיה? מטפחים אמורים לתמוך, לא?

זה נגע לי בלב של הדחייה, של הנטישה, וסבלתי. לאחר שהסרתי מחשבות של שפיטה ובקורת על אחרים, והתייעצתי ברמת הטיפוח, אחת המטפחות האירה את עיניי כששאלתי אותה: "למה לא סומכים עלי?", היא אמרה לי שזאת אני שעשיתי סערה בכוס מים. עד כדי שהיה צריך להפעיל מטפחים אחרים כדי שאבין. היא אמרה: "זאת את שלא סומכת על עצמך!"

הייתי בהלם, ידעתי שביכולתי לעשות זאת ואפילו טוב. אז למה באמת רציתי שמישהו יבוא איתי? הבנתי את זה והתחלתי להתבונן בחששות שהיו לי ובאי הנוחות שחשתי בה. גיליתי צורך לאישור מבחוץ, וכן גם עצלנות מסוימת ללכת ללמוד את הדברים שעלי להשתפר בהם, כמו תאריכים ומאורעות שקרו בסין.

אך הייתה לי אמונה שלמה במורה שידריך אותי ויאפשר לי להגיש לאנשים אלו הצלה דרכו.

החלטתי לעזוב את הפרטים הטכניים ולהתמקד במחשבה הנכונה וברצון להציל ישויות חיות.

בגוף האחד קורים דברים בו זמנית, וכך, בדיוק באותו זמן, הגיעו לידיי התנסויות לתרגום על קידום ה"שן יון" שבהן מצאתי חיזוק. ואני מצטטת מההבנה של המטפח שכתב את ההתנסות: "אם הלב שלנו מוקדש להצלת אנשים, המושגים האנושיים שלנו לא יגבילו אותנו, ואלו הן השתקפויות של אמונה במאסטר ובדאפא. כל עוד אנו מאמינים בדאפא, המאסטר יחזק אותנו".

תוך כדי זה, ההבנה שלי על הבהרת אמת התחזקה: הפרויקטים חשובים מאוד, אך צריך לנסות להציל כל אחד, ומה שחוסם את התפתחות הפרויקטים שלנו אלו לא העניינים הטכניים שבין אנשים רגילים, אלא האגו של אימות עצמי. שיתוף הפעולה לקוי בחסר וכן גם הרצון שלנו כגוף אחד. אף שבאמת יש לנו את הלב להציל אנשים ולעזור למורה לתקן את הפא, ההחסרה הזאת מתחבאת בערמומיות אצל רבים מאיתנו ועלי לחשוף זאת.

חיזוק נוסף מצאתי בעוד התנסות והוא: "אם אנו יכולים לעשות היטב את 'שן יון' תלוי באם אנו יכולים לבסס הכול על הפא, ושיהיו לנו מחשבות נכונות ופעולות נכונות".

ההרמוניה ביני ובין המטפח שהסכים לבוא איתי לערב בקיבוץ נתקלה בקשיים, אני עצמי הרגשתי חסומה ולא נתמכת, והוא שיתף אותי בשיחה כנה שאיני מתחשבת בו ובצרכיו, ושהתקשורת איתי קשה. נדהמתי ולא הבנתי, הרי ניסיתי להתאים את עצמי אליו. ויתרתי בתוכי על הדרך בה רציתי להעביר את הערב הזה וקיבלתי את ההצעה שלו, על מה הוא מדבר? הקשבתי, וניסיתי להציע פתרונות אבל באמת לא הבנתי למה הוא התכוון. זה התיש והפחיד אותי. התבוננתי פנימה. אז גיליתי שהתרעומת שלו הייתה בכלל על עניין אחר. ראיתי שלא התייחסתי לקושי שהוא העלה בפניי ויתכן שזו הייתה הבעיה. דיברתי איתו למחרת והתנצלתי על חוסר ההבנה שלי, שיתפתי אותו בכך ששפטתי אותו ולא הייתי קשובה וחומלת מספיק.

למרות שלא סיכמנו בינינו סופית דברים, וזה העלה אצלי דאגה לגבי שיתוף הפעולה שלנו, החלטתי לוותר על השאיפה להרמוניה ולביטחון, והחלטתי לסמוך על המטפח ולהקל עליו. לסמוך על עצמי, ובעיקר על המורה, ולזרום עם מה שיש.

בנוסף, מטפחת שבקשתי ממנה פרחי לוטוס לא יצרה איתי קשר בזמן שייעדתי לזה, אבל מצאתי כמה פרחים בעיינות, אך גם אותם שכחתי במכונית שהסיעה אותי לביתי.

הגעתי לערב הבהרת האמת מותשת כל כך. הכנתי עצמי היטב דרך לימוד פא, תרגול ומחשבות נכונות. ופרסמתי את הערב בכל האמצעים שעמדו לרשותי. דאגתי מאוד שלא יגיעו אנשים וניסיתי לקרוא להם במחשבתי. אמרתי להם במחשבתי: "באנו מכל כך רחוק כדי להגיע לרגע הזה, בבקשה אל תפספסו אותו ובואו".

לאותו ערב הגיעו מעט מאוד אנשים, 16 במספר. חצי מהם היו מבני משפחתי. זמן קצר לפני שהתחלנו הגיע המטפח וחשתי את השדה הנפלא שלו ואת האור והעוצמה שבו. עם חיוך על פניו, הוא אחז בידו שקית נייר גדולה, מלאה עד גדותיה בפרחי לוטוס יפהפיים, מתנה מהמטפחת.

אין לי מושג איך הערב עבר, הרגשתי הרמוניה, חום, ועניין עם המטפח ועם הקהל המצומצם. זרמתי בביטחון והיינו שנינו מתואמים בטבעיות ובחן, ממש כמו גוף אחד. על אף שהרגשתי שלא הייתי כלל במיטבי מבחינת הפרזנטציה, היה שם משהו חזק שעבר, והיה לי גם חשוב מאד שבני משפחתי ישמעו על הפא מהיבט נוסף, כמו הערב הזה.

לאחר מכן, חשבתי שאולי רציתי חזק מדי שהאנשים שם הקשורים אלי גורלית יבואו, ואולי זה חסם אותם מלבוא. שמחתי על מי שהגיע אך צר היה לי על מי שלא. מטפחת יקרה העירה את עיני לגבי הנושא ואמרה: "את בכלל לא יודעת איזה אנשים קשורים אליך גורלית. בני משפחתך הם אנשים מיוחדים מאוד. ויתכן שכל העניין לא קשור כלל לכמות האנשים שקבלו את הפא באותו יום. ייתכן שזה משהו שפרצת, ויחד איתך יצורים רבים מאוד פרצו דרך".

מקרה נוסף שלימד אותי רבות על גוף אחד קרה בעבודה לקראת הוועידה. התקשורת ביני ובין מטפחת שעבדה על הוועידה יחד איתי נתקלה בכל שיחה שלנו בתרעומת, חוסר הבנה ודיסהרמוניה. זה הקשה עלי להתארגן ובסוף היא אמרה לי: "איני יודעת למה התקשורת איתך כל כך קשה לי, אני צריכה להסתכל פנימה". נדהמתי! הרי זה כל כך דומה למה שהמטפח אמר לי. לאחר שהבהרתי לה את עצמי, התחלתי להסתכל פנימה והבנתי. התקשרתי אליה, התנצלתי על חוסר הסובלנות שלי ושיתפתי אותה: "את יודעת, גיליתי מה הבעיה. אני אומדת אחרים לפי איך שאני אומדת את עצמי. הדרישות שלי מהם הן כפי שאני דורשת מעצמי וזה מוטעה לגמרי. לאנשים יש הבנה שונה, קצב שונה, מבנה שונה, ואני מצפה שיגיבו בצורה מאוד ספציפית המתאימה לי, וזה לא תואם את תכונת היקום."

לאחר השיחה הזאת, ההרמוניה קלחה בינינו וכן שיתוף הפעולה.

הבנתי שגוף אחד זה להצליח להכיל אחד את השני, לתמוך ולהשלים, והרבה הרבה להיות קשובים אחד לצרכיו ויכולותיו של האחר, במקום להתרעם על ההחסרות. צריך להוקיר את עצמנו ואת זולתנו, למרות הכול.

גוף אחד

בוקר אחד כשלמדתי את הפא התעוררתי להארה של שאקיאמוני.

מתוך הרצאה ראשונה ב"ג'ואן פאלון":

"בכל פעם שהוא עלה ברמה, הוא גילה שהדהרמה שהוא לימד לפני כן נמצאת ברמה נמוכה של הבנה. הוא גם גילה שהדהרמה של כל רמה היא ביטוי של הדהרמה ברמה ההיא, ושיש דהרמה בכל רמה, ואף אחת מהן אינה אמת מוחלטת בתוך היקום."

לאחר מכן צפיתי בראיון ביו טיוב עם גאו ג'י שנג, התרגשתי כל כך מהפא ששפע מהאדם הזה, ואיך ההתמודדות שלו כל כך מדויקת למה שהמאסטר מלמד אותנו על התמודדות עם פחד וכאב, עם היכולת להיפרד מההחזקות האנושיות כמו פחד וכאב ורגש, ומהחוכמה הנשגבת שלו והחמלה עצומת המימדים כלפי רודפיו, וכלפי אנשי העולם. ראיתי את התמונות התלויות על קיר המערה מעל מיטתו, תמונות של ציורים סיניים מסורתיים, ודמיינתי אותו מתבונן בהם, עולה מתוך המציאות המייסרת ונבלע בתוך הנופים האלוהיים של סין העתיקה.

זה נתן לי השראה רבה ונקודת מבט נוספת לגבי הטיפוח שלי.

פעם אחת הבעתי הבנה שלי במייל המטפחים של דיזי, והתחלתי לקבל תגובות מאנשים. תיארתי לעצמי שייתכן ואקבל על הראש. אך הסכמתי כיוון שחשוב היה לי לומר את מה שראיתי. מה שהכי מצא חן בעיניי, זו היכולת החדשה שלי להכיל את התגובות האלו. בחנתי ביתר קפידה את מה שנאמר לי. מחלק נבניתי, וזה דווקא האיר את עיניי להבין שכדי לגעת יותר בלב ולתת השראה, עלי להשתפר אף יותר ומהר, ובחלק מהתגובות ראיתי את ההשתקפות של החסרותיו של מי שמולי. הסתכלתי על ההשתקפויות האלו, ובאומץ בחנתי היכן יש ניצוצות מזה אצלי, וכך התגלה בפני מאבק ניסתר על הדעה שלי, לקיחת החסרה של מישהו אחר כהתקפה או איום, וחוסר חמלה בהכלת מישהו אחר.

להגיב על הבנה של אחר בסתירה או הצדקה זה אינו דבר הנובע מג'ן שן רן.

לא פלא שכל הזמן נתקלתי בהשתקפות של זה דרך תגובות דומות של מטפחים. החלטתי לעבוד ביתר שאת על הסובלנות והחמלה שלי. מה שמעניין הוא שהאגו או אנוכיות לא בהכרח מתבטאים בשחצנות או בהתנהגות אנוכית, הרבה פעמים זהו סוג של מגננה, היהירות יכולה להתבטא בחוסר היכולת לשמוע או לראות את האדם השני, את הצרכים או המצוקות שלו, או את היכולת שלו לקבל. אנוכיות יכולה גם להסתתר מאחורי מצוקה אישית. אבל היופי מתחיל כשבאמת רואים את האחר, והדאפא כבר מוביל הלאה להרמוניה וללב רחב. הבנתי שצריך לקחת את התפקיד המוביל, בלי קשר לתגובות מבחוץ, להכיל יותר ויותר מטפחים אחרים, לסלוח, לתמוך ולהעניק השראה. החלטתי ללכת על זה.

הבנתי שכל פעם שאני עולה ברמה וההבנה שלי נפרצת, אז מה שהבנתי וחשבתי קודם, אולי השתנה לחלוטין, כי לפא יש הבנות שונות ברמות השונות. וכך, לשמור על גמישות כזו וקלילות ופשוט לזרום הלאה עם החוכמה של הדאפא, ולהתייחס כך גם לעבודה המשותפת מבלי לגונן על הצורה שחשבתי שצריך לעשות משהו. ולהיפך, אני יכולה להחליט בדיוק אחרת עכשיו – זו פריצת דרך ברמה. כמו שאקיאמוני:

"בכל פעם שהוא עלה ברמה הוא הסתכל לאחור וגילה שהדהרמה שהוא כרגע לימד כבר לא נכונה…" (ג'ואן פאלון)

איזו צניעות זו.

דמיינתי שאם נוכל לשים בצד את כל מה שחשבנו לפני רגע, נוקיר את עצמנו ואת המטפחים שאיתנו, נשען על החוכמה של הדאפא, להבדיל מהישענות על השיטות של האנשים הרגילים, גם נוכל להביא את שן יון.

גוף אחד

יום שישי, במקום המפגש השבועי של הקבוצה, בצילו של עץ מסוכך ומשב רוח מרענן, עמדתי בתוך קבוצת מתרגלים, ידיים למעלה- תרגיל שני. חוויתי את עצמי בתוך גוף ענקי של בודהא מוזהב, של המורה.

בתוכי שיננתי בעברית את הטקסט של התרגיל השני:

"להגביר את הכוח ואת הבינה,
להקל את הגוף,
להמיס את הלב,
כמו פליאה, כמו הארה
גלגל החוק מתחיל להסתובב"

תודה לכל מי שאתי, שעזר לי להבין ולהתעורר לזה גם אם כאב קצת, תודה למורה, תודה לך מאסטר!

פאלון דאפא האו!