פעם ישבתי בקיץ ביחד עם אבי לאכול מלון. הוא חתך את המלון, לקח את החלק הטוב ביותר בשבילו והותיר לי את השאר. נדהמתי קצת והרגשתי קצת מקופחת, אבל חשבתי שאין דבר שקורה במקרה למתרגל פאלון דאפא. כל מצוקה או משהו לא משמח מתוכנן עבורי כדי שאשלם חוב, או במקרה זה, לשחרר את ההחזקה שאחרים ידאגו לי.

תוך כדי לימוד הפא התעוררתי לכך שמתרגלי דאפא יהפכו לישויות שמימיות ביקום החדש. לגבי מתרגלים וותיקים שהשיגו את הפא לפני הרדיפה, המאסטר דחף אותנו לעולם אליו אנו שייכים. כלומר, האני האמיתי שלנו יוחזר למקום המקורי שלנו. אם כן, מדוע איננו יכולים לסלק את כל ההחזקות לתהילה, לרגשות ולאינטרס אישי? זה מפני שיש לנו עדיין חלקים שאינם מטופחים היטב, מה שגורם לנו להרגיש נינוחים, וגורם שיהיו לנו מושגים אנושיים. כשהמחשבות שלנו בתוך העולם האנושי, אנו מוגבלים על ידי העקרונות של שלושת העולמות. מדוע הייתה אצלי הרגשה של אומללות? זה מראה שלא הייתי סובלנית ולא הגעתי לרמה של חוסר אנוכיות מוחלטת.

אבי ואני יצאנו למסעדה והחלטנו על המנות שנזמין. אבל כשהמלצר הגיע, אבי הזמין את כל המנות שהוא אוהב ואף לא אחת מהמנות האהובות עלי. השינוי הפתאומי הזה גרם לי שוב לקצת אומללות, אף על-פי שפניי לא הראו זאת וגם לא התלוננתי. על-פי הדרישות הגבוהות בטיפוח שלי, לא עברתי את המבחן היטב. אילו הייתה בי סובלנות אמיתית, לבי לא היה זז, והייתי מתנהלת ברוגע מההתחלה ועד הסוף.

מתרגלי דאפא מטפחים בעולם האנושי. ההחזקות שלנו נוצרות ממושגים הנובעים מאנוכיות. המושגים האלו מתפתחים להרגלים כמו של הגנה עצמית, ולדפוסי חשיבה ודפוסי התנהלות. להתעלות מעל ההרגל הזה של הגנה על אינטרס עצמי זה קשה, מפני שאדם אינו יכול לשמור על לבו שלא יזוז כשהאינטרס האישי שלו ניזוק או כשההערכה העצמית שלו נפגעת. מדוע לא יכולתי לצאת מהאנוכיות ולהגיע למצב של חוסר אנוכיות? הרהרתי על כך והגעתי להבנה בעניין: בהיותי בתוך המבחן לא היה לי את הלך המחשבה של חזרה לאני האמיתי שלי, ובאופן תת הכרתי חיפשתי תשומת לב אנושית וחיבה. אנו, מתרגלי הדאפא, אנו הישויות הנערצות ביותר ביקום משום שמאסטר לי העניק לכולנו את הדברים הטובים ביותר. למה שיהיו לנו החזקות?

נפטרתי מההחזקה לחפש את תשומת לבו של אבי. אז הוא הפך לפחות אנוכי, והחל לחשוב עליי ולדאוג לרגשותיי. לכן, כל דבר קשור לטיפוח שלנו. רק בכך שניפטר מההחזקה לרגשות תוכל להיות לנו חמלה שתשפיע על אחרים ותציל ישויות חיות.

מאסטר לי לימד אותנו:

"במהלך הטיפוח-תרגול שלכם אשתמש בכל האמצעים כדי לחשוף את כל ההחזקות שלכם ולעקור אותן מהשורש." ("יסודות להתקדמות במרץ", "לחפור את השורש")

הוארתי לכך שלרדוף אחר רגשות אנושיים ותשומת לב זה להגן על עקרונות בעולם האנושי, אבל לאמת את הדאפא זה לדבר ולפעול בהתאם לדאפא. רק עם גישה של להציב את האני במעמד של ישות שמימית ביקום החדש, הלב יוכל לא לזוז בשעת קונפליקטים, אנחנו נוכל להגיע לחוסר אנוכיות, ולכך שיהיו לנו שפע של מחשבות נכונות להציל ישויות חיות.

עזרה למתרגלת במצוקה של קארמת מחלה

נסעתי לעזור למתרגלת עמיתה שסבלה ממצוקה של קארמת מחלה במשך יותר משנתיים. היא הייתה בעלת מזג חם ולא טיפחה את הדיבור שלה. היא הייתה עסוקה בעבודות הבית והיה לה רק מעט זמן ללמוד את הפא. בזמן שביצעה את התרגילים תנועות הידיים שלה סטו די הרבה מהתנועה הנכונה, והיא לא תיקנה אותן למרות שמתרגלים העירו לה פעמים רבות. כשצפינו בווידיאו של הוראת התרגילים על ידי המאסטר, היא נרדמה. נראה ששדים מממד אחר הפריעו לה.

במהלך היום הראשון ששהיתי בביתה כוס המים שלי נפלה במקרה בכיור כשצחצחתי את שיניי. היא חששה שהכוס נשברה והחלה להעביר עליי ביקורת. גיליתי סובלנות להתנהגותה אף על פי שמעולם לא נתקלתי ביחס כזה בביתם של אחרים.

מאוחר יותר התנצלתי בפניה ואמרתי לה שלא הייתי זהירה. בתחילה יכולנו לתקשר היטב, אבל מאוחר יותר התווכחתי אתה כשנזפה במתרגלת אחרת. באותו היום הרגשתי לחץ בחזה וחשבתי שעלי לעזוב מפני שלמתרגלת כזאת קשה לעזור. באותו לילה חלמתי חלום. בחלום המאסטר נתן לי רמז שאמרתי לה דברים חריפים מדי.

ידעתי שלא פעלתי היטב. הרהרתי לגבי מטרת שהותי אצלה. באתי לעזור לה, אבל לא התנהלתי בצורה חיובית. דבריי עוררו את הצד השלילי שלה. האם זה לא הגביר את המצוקה שלה? הייתה לי מחשבה לעזוב. האין זה אנוכי? אחרי שנים כה רבות עדיין קשה לי להחזיר תודה על חסדו של המאסטר? המתרגלת העמיתה היא תלמידתו של המאסטר. היא נמצאת במצב קשה. איך אני יכולה להתייחס אליה בדרך זאת? כיצד אסייע למאסטר בתיקון הפא? הרגשתי צער בפני מאסטר לי, והרגשתי אשמה.

למחרת היום התנצלתי בכנות בפני המתרגלת. המאמץ שלי להסתכל פנימה נגע ללבה. היא שינתה את יחסה והאווירה הפכה ידידותית. הזכרתי לה לתקן את תנועות ידיה בתרגול. היא נענתה להערות שלי.

למתרגלת המבוגרת הזאת היו לפני 1999 תנועות ידיים תקינות. מאחר שהייתה זמן ארוך בתוך קארמת מחלה, תנועות ידיה בתרגול והבעת פניה השתנו. הרגשתי צער כלפיה ודמעות נקוו בעיניי. שלחתי מחשבות נכונות כדי לסלק את ההפרעות מאחוריה וביקשתי את המאסטר לעזור לה בתרגול התרגיל השני.

צפינו יחד בווידיאו של הוראות התרגול של המאסטר. היא הייתה ערנית וקשובה בזמן שצפינו. ידעתי שהמאסטר עזר לה ושההפרעות מאחוריה נעלמו. שבתי הביתה ונודע לי ממתרגלים אחרים, שהיא הצליחה לתרגל בצורה נכונה והוקירה את הערות התיקון שקיבלה מאחרים. דבר כזה, בלתי אפשרי לכאורה, הושג באמצעות גישה של הוקרה והכרת תודה לחסד של המאסטר.

כדי לעזור למתרגלים עמיתים נדרשת גישה כנה, והרגל להסתכל פנימה. ייתכן שלמתרגלים אחרים יש הבנות אחרות. איננו יכולים לדחות אחרים ולאמוד אותם בסטנדרטים שלנו עצמנו. הפערים בין מתרגלים נוצרים לעתים קרובות עקב הבנות שונות. זה לא יועיל אם אדם אינו מבין את הבעיה ואינו מצליח לשתף פעולה היטב.

בעבר הייתי מציבה למתרגלים המתקדמים במרץ סטנדרטים גבוהים יותר, ומאיצה באלה שאינם מתקדמים במרץ להשיג את הקצב, מה שהוביל אותם לחוש לחץ ולהתנגד במחשבותיהם. כעת לנוכח סוגיות כאלה אני מתייחסת לדוגמה שהמאסטר נותן, ומעודדת אותם. אני מתייחסת לסוגיות אלה מתוך גישה של לחזור לאני האמיתי שלי, כדי להיות בהרמוניה עם מה שהמאסטר רוצה. אני לא צריכה להתרגש מביטויים שטחיים, או מהמצב הנוכחי של חברת האנשים הרגילים. אני אתייחס לאנשים מתוך גישה של הכרת תודה ואסלק את ההחזקות שלי.