המאסטר אמר כשהרצה על הפא בחו"ל: "לדאפא יש את הכבוד שלו", "את הפא הזה לא כל אחד יכול להשיג". הרצאות הפא של המאסטר מנחות אותי לאורך כל הדרך, גורמות לי לחשוב מנקודת המבט של הפא בכל דיבור ופעולה. אחרי שוויתרתי על ההחזקות שלי ואחרי שגיליתי את הבעיות שלי תוך כדי החיפוש פנימה, אני עוד יותר חושב על נושאים מנקודת המבט של הדאפא. יש כאן ממש עניין של הבנה נכונה לגבי ההתאמה למצב של האנשים הרגילים, הבנה נכונה לגבי החמלה האמיתית, הבנה רציונאלית לגבי תיקון הפא ולגבי הטיפוח-תרגול האישי.

בגלל הרדיפה של הרשע, אני כבר מזמן חסר בית וחי על עזרתם הכלכלית של חבריי. בחופשה שמתחילה במאי השנה, אני ואשתי הלכנו ביחד כדי להבהיר את המצב האמיתי לקרוב משפחה ובינתיים נשארנו אצלו. הבן של הקרוב גנב מהתיק שלנו כמה אלפי יואנים.

אשתי אמרה שעלינו לחפש פנימה, אולי זה שהכסף נגנב זה כדי לסלק אצלנו איזשהו לב, איזושהי החזקה או משהו שלא בסדר אצלנו. בני המשפחה של הקרוב נלחצו וקיללו את הבן. אשתי אמרה לקרוב: "אם הוא גנב, ניחא. אין דבר. אל תיקחו ללב." הרגשתי שבדבריה היא ביטלה את כל האחריות שהאנשים צריכים לקחת. האם הכסף של תלמיד דאפא הושג כל-כך בקלות? האם זה כל-כך קל לגנוב את הכסף של תלמיד דאפא? האם זה לא לעודד את הכוחות הרעים? נכון שאנחנו צריכים לחפש פנימה כדי למצוא בעיות אצלנו, אבל לא בלי עקרון וזה לא צריך להפוך לתירוץ להיכנע לכל מיני גורמים רעים. זה שהחברים עוזרים לנו כלכלית, זה כדי שנעשה יותר טוב את העבודה של אימות הדאפא, ואנחנו כל הזמן מקפידים על דרישות מחמירות כלפי עצמנו. מדוע אנחנו תמיד חושבים שהבעיה היא אצלנו כשנתקלים בדברים כאלה? האם הרוע מנצל את החמלה שלנו כדי למצוא פרצה במחשבה שלנו? לכן מיד הבעתי דעה שונה בפני קרוב המשפחה: "הילד מוכרח לקחת אחריות על הכסף שהוא גנב. גניבה של כמה אלפי יואנים יכולה להיחשב לעבירה פלילית. אין עלינו להיכנע בהחלט להתנהגות כזאת. אנחנו כל-כך טובים כלפיו, אבל הוא גנב את הכסף שלנו בלי להשאיר אגורה. זו לגמרי התנהגות של אנשים מעוותים. לכן הוא צריך לשאת באחריות. אבל אני מקווה שאתם המבוגרים לא תישאו את הנטל המנטלי ושתחיו באופן בריא."

אחרי שהבעתי את זה, הקרוב ראה את האיתנות שברכות של דבריי, הוא מיד השתמש בלב הערמומי של האדם הרגיל כדי לאיים עלי: "אנחנו חוששים שהילד אינו מתחשב. אם נדווח למשטרה, הוא יסגיר אתכם בתחנת המשטרה וזה ישפיע על ביטחונכם." באותו הרגע אשתי ממש דאגה מזה, אז היא הסכימה. אבל אני ראיתי מעבר לדאגה השטחית הזו את האיום. הרגשתי שהמחשבה של הקרוב הייתה מאוד לא ישרה ואם הייתי מסכים אתו, הייתי בעצם פוגע בו. הוא מנצל את החמלה שלנו ואת המחשבה הלא ישרה של החשש מחשיפה כשאנחנו נודדים בחוץ. לכן אמרתי בנחישות: "אני מקווה שהילד יחזור. אם הוא לא יחזור תוך 24 שעות, אולי הוא לא יצפה לזה, אבל אעז לדווח על כך למשטרה." למחרת הקרוב אמר לי שהם חייבים להחזיר לנו את הכסף, אחרת לא יוכלו להרים את הראש בין קרובי המשפחה ובין החברים לכל החיים. שמחתי שהוא יכל להבין את העיקרון בבירור. יתר על כן, קיבלתי בלב שקט את הכסף שהם החזירו בשמו של הבן.

בזמן החלפת התנסויות תלמידה אחת סיפרה לי, שבעלה תמיד הפריע לה בטיפוח-תרגול בדאפא, כל הזמן מאיים עליה, מכה אותה ומקלל אותה. עכשיו הוא מכריח אותה להתגרש. אז שאלתי אותה: "אם את יכולה לטפל בזה בלי טענות או שנאה, אם את יכולה לא לרצות שום רכוש מהבית ואם במהלך ההפרעה, האמונה האמיתית שלך לא עורערה אפילו מעט, אז ממה את מפחדת ככלות הכל? את תלמידת דאפא ויש לך כבוד. האם תלמיד דאפא כה רחום צריך להיות חסר פרוטה ולישון ברחוב ולקבץ אוכל? האם זה לא הגורם המרושע ששולט מאחורי בעלך? למעשה אנשים רבים התעוותו. ככל שאתה נדיב יותר הם מנצלים אתך ורודפים אחריך. אם תגידי לו, אחרי שתסלקי את כל חוסר הטוהר שלך, "אם אתה רוצה להתגרש בגלל שאני מטפחת בדאפא, אז תחליט בעצמך. אבל אני רוצה חלק מכל הרכוש שבבית הזה. באותו הזמן תיצרי מחשבה נכונה כדי לסלק את האלמנט הרע שמאחוריו – תנסי את זה באמת." למחרת האישה הזאת אמרה לי, שאחרי שהיא הרגיעה את המחשבה ודברה עם בעלה ביושר ועם כבוד, הוא הופתע מאוד ואמר: "האין זה כך שלכם המטפחים אין החזקה לגבי כסף ורכוש?" היא אמרה: "בוודאי אנחנו לא קשורים לכסף ולרכוש. אבל אתה מנצל את זה כדי לרדוף תלמידת דאפא, אז זה לא אכפת לנו שיהיה לנו כסף או רכוש. חוץ מזה מגיע לי חלק מהדברים שבבית הזה." מאז בעלה מיתן בהרבה את חוסר ההיגיון שלו.

הדוד שלי ואשתו שניהם היו בעבר מטפחים. תחת הלחץ העצום של ההוצאה אל מחוץ לחוק ב- 20.7.1999 הרוע הפחיד אותם והם כל הזמן כיסו את לב הפחד שלהם עם תירוצים כמו "היד לא תכניע את הרגל בחוזקה" או "זה מה שנקרא רודנות" וכו'. הם חושבים שהדאפא הוא טוב וגם מטפחים בסוד, אבל הם כיסו את לב הפחד שלהם באמצעות פעילויות שמתאימות לאנשים רגילים, כמו ללמוד טאי צ'י וריקוד. ואילו כשאנשים רגילים מדברים על הדאפא או אפילו מתקיפים את הדאפא, הם מתעלמים מזה, כאילו זה לא קשור אליהם, כאילו הם בכלל לא אלמנט בתוך הדאפא. הם מתייחסים לדברים שאני עשיתי כדי לאמת את הדאפא כאל "עיסוק בפוליטיקה" ו"מאבק עם בני אדם" והם לא רוצים להיות איתי בקשר.

יום אחד כשבאתי אליהם כדי להביא להם את המאמרים החדשים של המאסטר, דודי נזף בי ואמר לי לא לבוא אליהם יותר. באותו הרגע אמרתי להם ברצינות רב: "הפקתם כל-כך הרבה תועלת מהדאפא, אתם יודעים בבירור שהדאפא הוא הישר ביותר והשלטון של ג'יאנג זמין מפיץ שקר, אבל אתם מתייחסים לדאפא עם הלב המטונף של בן האנוש. האם אתם נורמליים? האם אתם עדיין זכאים להיות תלמידי דאפא? כשהדאפא, שהביא שינוי אדיר לגוף ולנפש שלכם, סובל השמצה כה חמורה מהרוע, אתם כל-כך אדישים ולא מעזים להגיד מילה למען הדאפא. אפילו מפחדים מזה שאני, קרוב המשפחה, בא אליכם. האם אתם עדיין זכאים להיות בני אדם? אני מטפח בדאפא ביושר ובכבוד, בלי שום התחמקות או פחד. מה שזכיתי בו הוא הכבוד של החברים בעבודה, של המנהלים, של השוטרים כלפי הדאפא ותלמידי הדאפא. הדמות המוצגת היא של תלמיד דאפא שחי את חייו בפתיחות ובכבוד. למרות שעכשיו אני חסר בית בגלל הרדיפה, אני חי באופן אציל מאוד, מאוד ברוגע ובחופש. ואילו אתם, חיים לא כמו בני אדם ולא כמו רוחות, במצב נפשי רקוב. האם זה מצב נורמאלי של בני אדם? האם זו התנהגות נורמאלית של בני אדם?" המילים שלי הרציניות זעזעו את לבם וגרמו להם להבחין מיד במצב המחשבה הלא נכונה. מה שבא כאן לידי ביטוי היו הכבוד של הדאפא ומצב המחשבה הנכון ביותר של תלמידי הדאפא.

הייתה תלמידת דאפא שעזבה את הבית והגיעה לפגישה שקבעה עם ידיד טוב. היא התכוונה להבהיר לו את המצב האמיתי. אבל היא לא ציפתה שהוריה, בעלה, הידיד הזה והמנהלים בעבודה יתקשרו עם המשטרה וישלחו אותה לכיתת חינוך מחדש. אבל התלמידה הזאת הבחינה בכך שהרוע ניצל את החמלה שלה ואת החיבה כלפיה מהקרובים ומהחברים כדי לרדוף תלמיד דאפא. היא לא נתנה לרגש אנושי להזיז לה. היא לא הוסטה על-ידי הצביעות של הקרובים והחברים שהם כביכול לטובתה. היא אימתה את הדאפא מולם באמצעות אמונה אמיתית אמיצה והחיים של תלמיד דאפא, באותו הזמן היא חשפה את כל המעשים המרושעים האנושיים שלהם באמצעות מחשבה נכונה וחמלה, סילקה את הגורמים הרעים בממדים אחרים שמפריעים ושולטים עליהם, כך שהאנשים האלה קלטו מהר שמה שהם עשו היה טעות ושחררו אותה מיד מכיתת החינוך מחדש. באופן זה אלה שהשתתפו בזה התייחסו אליה שוב באופן נאה. במקרה הזה לא רק היא שוחררה אלא גם הרבה יצורים חיים שהיו מעורבים בזה.

היה תלמיד שהלך לבייג'ינג כדי לאמת את הדאפא. אחרי שהגיע הוא לא יכל למצוא מלון שאפשר להישאר בו כי כולם דורשים רישום עם תעודת זהות. הוא חשב כשהמשיך לחפש: האם זה כדי שאסבול? האם זה כדי שאוותר על החזקה מסוימת? הוא חשב על זה די הרבה זמן, אבל לא הגיע למסקנה. אחר-כך הוא חשב: אני בא לבייג'ינג כדי לאמת את הדאפא, זהו המעשה הקדוש והנכון ביותר ביקום, אז הכל צריך להיות הכי טוב ונכון. איך יכול להיות שאין מקום לינה? בדיוק אחרי שהוא חשב כך הוא מצא מלון די טוב שלא דרש שום תעודה.

מחשבת החמלה הטהורה של תלמיד דאפא יכולה להמס אפילו יהלום. ואם אנחנו לא זקוקים לסבל או למצוקה ולא מתייחסים ל"טינופת כיופי", אז כבוד הדאפא יוכל להתבטא באמצעותנו. זה בגלל שכשהם מכים אותך אתה לא מתייחס לזה כאילו שהם נותנים לך דה אלא כאילו שהם רודפים את הדאפא; זה בגלל שכשהם לוקחים את הכסף והרכוש שלך אתה לא מתייחס לזה כאילו שהם נותנים לך דה, אלא כאילו שהם מזיקים בכוונה לדאפא ולתלמידי הדאפא; אתה לא מתייחס לזה ששמים אותך בבית סוהר כמו טיפוח-תרגול אלא לגמרי כמו רדיפה כלפי הדאפא, וכו'. יש להתייחס מבחינת המבט של תיקון הפא לכל ביטוי של הרוע; אין לתת לרוע לנצל פרצה כלשהי ברגע שאתה לא עומד על המשמר. אין להיכנע לרדיפה כלשהי של הרוע כלפיך.

באפריל בשנה שעברה, הרוע לקח אותי בעורמה לבית מעצר. כשחקרו אותי, לא הייתה לי שום הרגשה שאני בחקירה וביטאתי בחיוך ובאופן מלא את כל הטוהר והיושר של תלמיד דאפא. יתר על כן, להכרה העיקרית היה מאוד ברור שיש לתקן את כל מה שלא נכון בכל הסביבה. הם שאלו אותי אם באתי לכאן כדי להתקדם ואמרו לי שכל התלמידים אומרים שזהו המקום הטוב ביותר להתקדם בטיפוח-תרגול. אמרתי ישירות: "לא. זה בהחלט לא מקום שאדם אציל כמוני צריך להיות בו. רימו אותי ונחטפתי לכאן. זוהי רדיפה חסרת היגיון ואין זה בהחלט מקום טוב שאנחנו תלמידי הדאפא יכולים להתקדם בו בטיפוח. אני מקווה שתשחררו אותי כמה שיותר מהר". הם שאלו אותי לגבי הרקע המשפחתי. סיפרתי להם על הפרופסורים, הדוקטורים, נשיא האוניברסיטה וכו' שבין בני משפחתי, כדי שהם יראו מיהם האנשים שמטיפים לפאלון דאפא. למעשה זה היה כדי להגיד להם: תלמידי הדאפא הם בעלי השכלה בקרב אנשים ורובם האליטה, עמוד השדרה שבחברה האנושית הרגילה ואינם שייכים לחבורה עם הריקנות הנפשית ומחפשים תמיכה מנטלית. בכל משפט שהם אמרו הובלתי אותם למסלול הנכון של להיות אדם, הנחיתי אותם באמצעות אמונה אמיתית וההכרה העיקרית, כך שבסוף הם היו מרוגשים והיה בעיניהם מלא כבוד כלפי ולא היתה שום מחשבה של רדיפה כלפי.

בתא שלי בבית-הסוהר, לא נזפתי באסירים כשהם הלכו מכות ביניהם, אלא סיפרתי להם על הפא (השתמשתי במילה "היגיון"): "אם מתייחסים לרשע עם רשע, מה שאנשים ילמדו יהיה רשע כי אתה תעביר את הרשע מאנשים אחרים למישהו אחר. אבל כשמתייחסים לרשע עם חמלה, מה שאנשים ילמדו יהיה חמלה וזה יגרום לאנשים לראות את היופי של העתיד. בגלל שהשוטרים נדיבים באופן מזויף ובשטחיות, ולמעשה הם לא נדיבים בלב, אתם יכולים להרגיש את הרשע אצלם ומה שלומדים מהם הוא גם כן רשע. לכן עבודת כפייה לחינוך מחדש לא יכולה לשנות את מהות האדם, אבל פאלון דאפא יכול באמת לשנות אדם מהיסוד, לגרום לו להיות נדיב, לשאוף ליופי לנצח ולראות את התקווה היפה." אחרי שאמרתי את זה, האסירים הפסיקו להרביץ ביניהם ויכלו להתחשב אחד בשני. לפני שנשלחתי לבית המעצר שמעתי מהרבה תלמידים על הצורה שבה הפיצו את הפא לאסירים בבתי המעצר ועל איך שזה מועיל לטיפוח. אחרי שנכנסתי וראיתי, אמרתי איך זה יכול להיות מקום שאנחנו המטפחים צריכים להיות!

היו קללות בכל מקום וטינופת שהתבטאה במחשבה ובהתנהגות של האנשים. אז סיפרתי לאסירים האלה על המצב האמיתי ונתתי להם להבין את הדאפא באמצעות הטיפוח-תרגול שלי. אבל כשאנשים שאלו שאלות רק כדי להעביר את הזמן, איך אני יכול לדבר על דאפא בכל מקום כאילו שהוא דבר סתמי? האם זה לא מזלזל בדאפא? לכן שמרתי על החשיבה שלי הגיונית כל הזמן בהפצת פא מול האסירים. יתר על כך, איך מקום מטונף כזה יכול להיות מקום טוב לטיפוח-תרגול בשביל תלמידי הדאפא? המחשבה החזקה שלי הייתה לצאת משם כדי לעשות את עבודת הדאפא שעלי לעשות.

בקשתי מהשומרים לתרגל את התרגילים מהרגע שנכנסתי למקום, הם לא ענו לי ואפילו שלחו את הסוהר להשגיח עלי. בלי להיות בלחץ, ניצלתי את ההזדמנות שהשומר קרא לי לשיחה, להסביר להם את המצב האמיתי ואת מהות הטיפוח-תרגול בדאפא. ניתצתי מכל הזוויות את האמונות והמחשבות שלהם שהושפעו מהרוע, כדי לתקן את כל מה שלא ישר אצלם. בנוסף עוררתי את הצד הרחום שלהם. באותו הרגע הייתה לי מחשבה אחת בלב, שהיא להשתמש בחמלה הטהורה שברמה שלי כדי להמס את הרשע שבמחשבתם. הרבה פעמים כמה שומרים הקיפו אותי, אבל מצב הרוח השמח שלי וזה שהמשכתי להבהיר עבורם את המצב האמיתי עם הצד הנדיב כדי לעורר את החמלה שלהם, גרם לכולם להשתנות. אפילו האסירים חשבו שהשוטרים המרושעים והשנואים ביותר השתנו. אמרו לי: "במשמרת שלי אתה יכול לתרגל עשר דקות ולא יותר." אמרתי: "עשר דקות אני רק מתחיל. זה לא מספיק." "אז רבע שעה גג." אז חייכתי – ידעתי שלא יעזור אם אדבר יותר. הם כבר משתנים וההבטחה הזאת של רבע שעה אינה שונה משעה.

בגלל שאני כל הזמן מחייך, השומר ביקש ממני לא לחייך ליד האסירים כי יהיה להם קשה לעבוד ככה. אמרתי שאני כזה יצור אופטימי שזו התוצאה של הטיפוח-תרגול בדאפא והטבע שלי הוא כזה. בגלל שחייכתי בכל פעם שדיברתי אתם, האסירים פחדו כשהם ראו את זה וחשבו שהיחס ביני לבין השוטרים אינו רגיל, כי הם יכולים לדבר עם השוטרים רק עם ראש מורכן. אפילו האסיר האכזרי ביותר יכול רק לכופף את הראש מול השוטר, שלא לדבר על לחייך. באופן זה ההשגחה עלי הסתכמה בפורמליות ששאפה לאפס. הם אפילו עזרו לי כשתרגלתי. האסירים לא הבינו מה אני מסתיר בשרוולי.

אחר כך באו הנחיות בלמעלה לחזק את השמירה עלי. אז השומר אמר לי לא להפיץ את הפא לאסירים יותר. אמרתי: "כל עוד אתם לא באים לשאול אותי, לא אגיד לכם דבר." למעשה אני יודע שאנשים סקרנים. אם אתה לא מדבר איתם הם יבוא לדבר איתך. חוץ מזה לדאפא יש כבוד ואי אפשר לדבר עליו בכל מקום כאילו שהוא דבר סתמי. אז השומר הנחה את הסוהר להודיע שאין לשאול עוד על פאלון גונג בתא. אני באמת לא דיברתי וחשבתי על הפא כשעבדתי, עם חיוך על הפרצוף. עבדתי בשקט עם חיוך במשך 18 שעות ולא אמרתי דבר. למחרת מיהר הסוהר לדווח לשומר: "לאדם זה יש כוח איפוק חזק למדי. כשהוא לא מדבר גם אנחנו לא מסוגלים לדבר." נכון, בלבי לא הרגשתי שום לחץ מלהיות בפנים או במחוץ לקירות הגבוהים של בית הסוהר. ידעתי בבירור שהייתי צריך לצאת משם. הלב שלי היה שליו כמו מים שקטים, אבל הרגשתי חופשי ולא היה שום דבר שיכול להשפיע על לבי. אמרתי לאסירים: "אתם לא יודעים את אורך המעצר, אבל אצלי הכל בשליטה. למעשה אם רק אגיד 'אני מפסיק לתרגל' אוכל לצאת. אבל אני נמצא כאן בגלל שאינני מוכן להגיד את המשפט הזה." כל דיבור והתנהגות שלי זכו בכבוד מהשוטרים ומהאסירים. אף אחד לא דיווח על זה שתרגלתי. אפילו כשהשוטרים ראו הם לא אמרו כלום.

לילה אחד הייתי תורן. היה חם מאוד ונפנפתי במניפה על הסוהר והאסירים שלידו. בניגוד לציפייתי הסוהר קפץ ואמר בבהלה: "אדוני בבקשה לא לעשות זאת עבורנו. זה מפר את העקרונות השמימיים." הפסקתי מיד ולא התייחסתי עוד לכך כאל משהו נדיב שעלי לעשות. אחרי חודש הם שחררו אותי. כשעזבתי, השומר לא העז להתקרב. הוא בכה. הסוהר הצטער שהוא לא אכל איתי ארוחה אחרונה. רשמתי לו את המאמרים של המורה שזכרתי בעל פה.

כשחזרתי לתחנת המשטרה, הם בקשו ממני לכתוב את הבנתי לגבי פאלון גונג ולכתוב מדוע תרגלתי בבית המעצר ומדוע הפצתי את הפא בכלא. ראיתי בבירור את כוונתם הרעה, אז כתבתי את ההבנה שלי לגבי הדאפא ולא את הדברים האחרים שדרשו. אחרי שהם קראו, הם אמרו שזה לא בסדר. קיללו אותי ואמרו שאני לא בסדר שהעזתי לכתוב ככה ושהם היו מענישים אותי בשלוש שנים של עבודת כפייה לחינוך מחדש. הם אמרו שמה שכתבתי לא היה מקובל והחזירו לי כדי שאכתוב שוב. המחשבה שלי לא תאמה להיגיון שלהם ולא הסכמתי לשום דבר שהם אמרו. חשבתי שכנראה לא כתבתי עם מספיק חוזק ונחישות. ובכן הרמתי את העט וכתבתי בהתחלה: "לדעתי פאלון דאפא הוא הטיפוח-תרגול האדיר ביותר של פא אמיתי שהיה אי פעם בהיסטוריה." באותו הרגע מיקדתי את כל לבי במשפט הזה וזו הייתה התשובה שלי לרשע. הם מיד שחררו אותי.

באוקטובר שנה שעברה, האחראים ממשרד ה- 610 של הפרובינציה קראו לי לשיחה. דיברתי אתם כל הזמן עם אמונה אמיתית וחוכמה. הם הזכירו את שמו של המורה שלי. אני אמרתי בהיגיון, בשקט אבל באופן בלתי מעורער: "אתם צריכים לכבד את המורה שלי. זהו הבסיס של השיחה שלנו. אחרת השיחה לא יכולה להמשיך." הם התבוננו בעיניים שלי וראו את האמונה האמיתית הבלתי מעורערת בתוך השלווה שלי, ושינו את התנהגותם. למרות שהשיחה הייתה קלילה, למעשה נלחמנו בחוכמה ובאומץ. כל משפט היה סכין וחרב וכל משפט היה מלכודת. במשך יום שלם הם דברו אתי באופן זה והמטרה שלהם הייתה להרדים את ההכרה העיקרית שלי כדי להשיג ממני את מה שהם צריכים. אבל מההתחלה ידעתי את המטרה האמיתית שלהם ופירקתי את הקנוניות שלהם באמצעות החוכמה שהדאפא העניק לי. בשיחה השקטה היו אינספור איומים שלהם, אבל מה שיצא מהפה שלי היה כולו אמונה אמיתית בדאפא. בסוף הם לא הצליחו למצוא שום פרצה ולא הצליחו להשיג דבר. אבל אני אמרתי בשקט: "כל עוד נשאר לכם קומץ של מחשבה רחומה והבנה נכונה לגבי הדאפא, אנחנו תלמידי הדאפא נציל אתכם." לא הייתה להם ברירה אלא להביע הכרת תודה.

מאוחר יותר הייתי בבית של תלמידה אחת בעיר אחר. בעלה הוא סמכות בתחום מדעי מסוים ומנחה של סטודנטים לדוקטורט. אחרי שהוא קרא כמה מאמרי התנסויות טיפוח שלי, הוא הביע כלפי כבוד רב ופינה לי את החדר הטוב ביותר בביתם ואת חדר העבודה שלו, שאפשר לי לכתוב שם בשקט הרבה יותר מאמרי התנסות כדי לאמת את הדאפא. ואילו הוא בעצמו ישן בחדר קטן עם אוורור גרוע וכתב שם את עבודותיו. הרבה תלמידים לא יכלו להבין את זה: "כשאנחנו באנו הוא בכלל היה לא מרוצה. כל מי שלן אצלם ישן בחדר המחניק ההוא. למרבית ההפתעה הוא התייחס אליך כל-כך טוב ונתן לך את הדברים הכי טובים שלו. זה בלתי מובן." אני הבנתי, שכאשר מה שאתה מראה לאנשים הוא כולו ההיגיון, חוכמה, רוגע של תלמיד דאפא וכבוד של דאפא, לב הכבוד בוודאי יופיע אצל האנשים. זה שהוא התייחס אלי כל-כך טוב, זה בגלל שהחוכמה והכבוד של הדאפא התבטאו באמצעותי. למרות שאני לא מבין בתחום שלו, אני משתמש בחוכמה שהדאפא העניק לי כדי להדריך אותו בחשיבתו בתחום שלו. אמרתי: "פרופסור, אני לא מבין בכלל את הדברים שאתה לומד. אבל אני מאמין שההבנה שסיפרתי לך עליה זה עתה היא עמוקה יותר מההבנה של כל הסטודנטים הלומדים לתואר Ph.D, שהדרכת. אפילו לך עצמך אין מחשבה כל-כך רחבה. כל חוכמתי באה מפאלון דאפא", אמרתי לו בצחוק, "פרופסור, אתה צריך להעניק לי תואר Ph.D.". הפרופסור חייך ואמר שהוא ילמד את ג'ואן פאלון היטב.

 


הערה על "כבוד הדאפא"

הדיון של תלמיד זה טוב מאוד. זהו השוני שבין תיקון הפא לבין הטיפוח-תרגול האישי. במקביל זה משקף את הבסיס המוצק שנבנה במהלך הטיפוח-תרגול האישי. בלי החמלה של תלמיד הדאפא, האדם לא היה נחשב למטפח; תלמיד דאפא שלא יכול לאמת את הפא לא נחשב לתלמיד דאפא. בחשיפת הרוע אנחנו גם כן מצילים את היצורים החיים ומשלימים את העולמות שלנו.

לי הונג-ג'י
17 ביולי 2001

______________________________________________________________

עודכן לאחרונה: פברואר 2014