לאחרונה גיליתי שמעוגנים בי שיירים של החזקות שיושבות עמוק בפנים וקשות לגילוי, וזאת כשכבר חשבתי שסילקתי אותן.

בתהליך סילוק החזקות, אני מתחיל ממודעות להחזקות ובהדרגה אכפת לי פחות ופחות מהן, ולבסוף מוותר עליהן. נראה שכמה החזקות הוסרו, אך הן עדיין שוכנות עמוק בפנים.

המאסטר אמר לנו ב"הרצאה בוועידה הראשונה בצפון-אמריקה":

"אם אתה, כמטפח, רק מוותר על דברים על פני השטח אבל בפנים אתה עדיין דבק במשהו או נאחז באינטרסים החיוניים של עצמך שאינך מרשה שיחתרו תחתיהם, אז הייתי אומר שהטיפוח שלך מזויף"!

שאלתי את עצמי, "מה בדיוק נכון בניגוד לטיפוח מזויף? מהו הדבר שגורם למישהו לאחוז בהחזקה בעקשנות? מהם האינטרסים החיוניים שלי? מהי ההחזקה הזו שאינני מרשה לה להתערער?"

קראתי שוב את מאמר המאסטר "לסלק את ההחזקה האחרונה", והרגשתי שהכול תלוי באיך המטפח מטפח.

אם יום אחד ניתָקל במבחן שבו כולם יצטרכו לטפח במקדשים ובמנזרים, האם נלך? אנחנו נפסיד את כל התכונה וההמולה, את תחושת השייכות והאושר של חיי משפחה ואת הנוחות והפנאי. נישָאר רק עם עוני ובדידות. האם באמת נוכל לוותר על מכלול ההחזקות שלנו?

אילו נדרשנו לצאת החוצה ולשוטט לבד בחברה, האם היינו הולכים? האם היינו יכולים לשאת את הקושי?

אילו היינו נדרשים לוותר על העבודות שלנו, על הכסף, על הבגדים הנאים והאביזרים הנלווים, על אוכל טוב – לוותר על כבודנו, יוקרתנו וזכויותינו, ובמקום זאת ללכת להתחנן לאוכל, האם היינו הולכים? האם היינו אוכלים כל שארית שמישהו יציע לנו?

אני יודע שיש לי עדיין החזקות עמוקות שורש בתחומים אלו. אולי ה"אילו" האלו לעולם לא יקרו, אך ייתכן שההחזקות הללו יבואו לידי מבחן בדרכים אחרות.

לא משנה מהו התסריט, ייתכן שניתָקל במבחנים שייאמתו אם אנו מטפחים באמת.

חישבו על זה: כדי להפוך להיות ישות מוארת, צריך לעבור דרך מבחנים ומצוקות גדולים. איך הדרך לאלוהיות יכולה להיות הפלגה חלקה?

רק על ידי טיפוח אמיתי ורציני ועשיית שלושת הדברים היטב נוכל לטפח עד השגת מצב שהוא זהב טהור, כזה שהוא נצחי ולא ניתן לשינוי.