אני מתרגלת פאלון דאפא בת 75. שגרת יומי כוללת הבהרת אמת לגבי הדאפא בשכונה שלי, ושכנוע אנשים לפרוש מהמק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) וארגוניה.

נלקחתי לתחנת משטרה אחרי שהלשינו עליי

יום אחד אחרי ארוחת הבוקר, שמתי פעמיי לכיוון אחד השווקים הקטנים. היו שם חנויות וביתנים רבים. נכנסתי ויצאתי מהם כדי לספר לאנשים על הרדיפה נגד הפאלון גונג. כולם קראו בתשומת לב את דפי המידע של הדאפא שנתתי להם, ורבים ביטלו את חברותם במפלגה לאחר מכן.

בחנות אחת לזרעים פגשתי את הבעלים. גם הוא, כמו אחרים, הסכים לפרוש מהמק"ס אחרי שהסברתי לו מהו פאלון דאפא ומדוע אנשים צריכים לעזוב את המפלגה. לא הבחנתי שמישהי מסניף המפלגה של הכפר שלי עקבה אחריי, אישה כבת 40. היא הלשינה עליי לתחנת המשטרה המקומית.

קניתי שתי שקיות של זרעים ויצאתי מהחנות. מכונית משטרה עצרה מאחוריי וכחצי תריסר שוטרים יצאו מהמכונית וערכו עליי חיפוש.

הם חטפו את התיק שלי שהיה מלא בחומרי מידע. השוטרים נראו מרוצים מעצמם שמצאו ראיות ל"פשע" שביצעתי.

בסופו של דבר, למרות התנגדותי, הם גררו אותי לתוך מכונית משטרה. במכונית, המשכתי לשלוח מחשבות נכונות וביקשתי ממאסטר לי לעצור את השוטרים מלרדוף אותי. רציתי גם שהם יהיו מודעים שהם מבצעים פשע בכך שהם עוצרים ורודפים אותי.

ידעתי שאם אתקן עצמי בתוך הפא ואעשה כל דבר שתלמיד דאפא צריך לעשות, המאסטר יעזור לי.

רוע יתוגמל ברוע

הייתה כבר כמעט שעת צהריים כשהגענו לתחנת המשטרה. הכניסו אותי לאחד החדרים. השוטרים האלה נראו לי כעת פחות מרושעים מאיך שנראו כמה רגעים קודם לכן. הם אפילו שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף אליהם לארוחת הצהריים.

בפנים חתומות אמרתי: "אני לא מתכוונת לאכול מזון שאתם מציעים לי. כשוטרים, אתם שוכחים את חובתכם לתפוס את הגונבים, השודדים, הרמאים והמושחתים. במקום זאת אתם רק מעוניינים לתפוס את אלה מאיתנו המאמינים ב"אמת-חמלה-סובלנות", אותנו – העושים את מיטבנו להיות אנשים טובים".

הרמתי מעט את קולי: "אינכם יודעים שהמפלצות שיזמו את הרדיפה ודאגו לתחזק אותה, אלה שנתנו הוראות בלתי חוקיות לרדוף את הדאפא, יקבלו בקרוב מאוד את גמולם הרע מהשמים?"

"אתם יודעים, הטוּב יתוגמל תמיד בטוב והרוע יתוגמל תמיד ברע. זוהי רק שאלה של זמן. איך אתם עדיין מעזים לסייע לרשעים האלה להמשיך שוב ושוב את מעשיהם הרעים? התעוררו עכשיו, עקשנים שכמותכם".

הם החליטו להשאיר אותי לבד בחדר. הבחנתי שהדלת לא נעולה, כך שיצאתי החוצה לכיוון השער הראשי בחזית תחנת המשטרה. אף אחד לא עצר אותי, והחלטתי להמשיך ללכת בכיוון ביתי.

השוטרים הציעו לקחת אותי הביתה

לא עבר זמן קצר והשוטרים האלה עצרו את מכוניתם לידי. הם התעקשו לקחת אותי הביתה בשל גילי ומפני שלא אכלתי צהריים. לא פחדתי ונכנסתי למכוניתם כשאני שולחת מחשבות נכונות. ביקשתי מהמאסטר לעזור לי כדי שאוכל לסייע לשוטרים האלה לפרוש מהמק"ס.

כשהגענו לביתי, הזמנתי אותם פנימה והצעתי להם תה וחטיפים. בה בעת הזהרתי אותם שלא יעלו על דל מחשבתם לעשות חיפוש וביזה בביתי. לאחר מכן פשוט דיברתי איתם על הפאלון דאפא והרדיפה. דחקתי בהם לראות את הסוגיה הזאת מכל הזוויות ולבחון כיצד הבחירות שהם עושים משפיעות על משפחותיהם.

"אין עוד זמן לאבד", דחקתי בהם. "למה שלא תעזבו את המק"ס וארגוניה כעת? רק כך תוכלו להבטיח עתיד טוב לכם ולמשפחותיכם".

השוטרים פרשו מחברותם במק"ס

הם הביטו זה בזה בפחד, כך שפניתי אליהם כשאני ממוקדת אפילו יותר: "עם החסד העצום של המאסטר הנכבד שלנו, כל הישויות החיות יינצלו. מה שהמאסטר שלנו בוחן הם הלבבות האמיתיים שלנו. כדי שתזכו בעתיד בהיר ותהיו מוגנים מהרוע, האם תרצו שארשום עבורכם שמות בדויים בפרישה מחברותכם במק"ס וארגוניה?"

ארבעה שוטרים פרשו מהמפלגה בשמות בדויים ושוטר אחד התעקש לעזוב בשמו האמיתי. ווידאתי לאחר מכן לבקש אותם להחזיר את חומרי הדאפא שהחרימו כשעצרו אותי.

תודה למאסטר על חסדו האין סופי

אחרי שהם יצאו, כרעתי ברך לפני תמונתו של המאסטר עם דמעות בעיניי וידיי צמודות חזק בהא-שי. הודיתי למאסטר על שיישב את המצוקות שלי ועל הצלת חיי חמשת הישויות האלה.

אמנם אין כל דרך שאוכל לשלם בחזרה על חסדו האין סופי של המאסטר, אך הדבר היחיד שאני כן יכולה לעשות הוא להמשיך ולשמור על אותו הלב שהיה לי בתחילת הטיפוח שלי, ללמוד במרץ את ספרי הדאפא, לתרגל את התרגילים, לשלוח מחשבות נכונות ולספר לאנשים על הדאפא ועל הרדיפה חסרת התקדים הזאת.