שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השלוש עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

שלום וברכות למאסטר הנכבד‚ שלום וברכות לכל תלמידי הדאפא ולכל האורחים.

אני עובד בבית מלון כבר 4 שנים. לפני שנתיים התחלתי ללמוד פאלון דאפא הודות לעמיתה לעבודה.

נולדתי וגדלתי בירדן. אחרי בית ספר התחלתי לעבוד, ובגיל 21 עברתי מעיר לעיר בעקבות העבודה. אני אדם שאוהב לחדש ולשנות מקום, אוהב להיות חופשי כמו ציפור. כשהגעתי לגיל 30, ההורים התחילו לנדנד לי שאתחתן. בגיל 31 התחתנתי עם אישה שגרה בישראל. אני תמיד חלמתי להגיע לישראל, אבל אימא שלי ביקשה ממני שלא אסע לשום מקום אחר. אחרי שהיא נפטרה, נסענו לישראל. ב-2010 הגעתי לארץ. התחלתי לעבוד בכמה מקומות עד שהגעתי לעבודתי הנוכחית בבית מלון. אחרי 4 חודשים פגשתי מטפחת שגם עובדת בבית המלון הזה.

המטפחת הייתה עובדת שקטה וחרוצה. בהפסקות הייתה עולה לחדר הלבשה והייתה יושבת שם לבדה קוראת בספר או מתרגלת. בבוקר הייתה תמיד באה מוקדם והולכת אחרונה הביתה. בכל פעם שאני רואה אותה החדר מתמלא באור‚ אור כל כך יפה וזוהר.

המאסטר אמר ‏‏‏‏("ג’ואן פאלון"- הרצאה שביעית):

״בימים אלה אפילו קשה להיות עובד למופת. "אתה עובד למופת ואתה יכול לעשות את זה טוב. אתה צריך להגיע מוקדם בבוקר וללכת מאוחר בערב. תעשה אתה את כל זה כי אתה טוב בזה. אנחנו לא מספיק טובים". אנשים יהיו ציניים וקשה אפילו להיות אדם טוב."

ואז יום אחד ישבנו ביחד בחדר האוכל והתחלנו לדבר. היא סיפרה לי על פאלון דאפא ונתנה לי עלון מידע. כשקראתי אותו, התעניינתי מאוד בזה ושאלתי אותה: ״האם גם אני יכול גם ללמוד פאלון דאפא?" היא ענתה לי: ״כן למה לא?" ואז היא אמרה לי: "תתחיל לקרוא בספר דרך המחשב עד שאני אמצא לך ספר בערבית".

כך התחלתי לקרוא וגם התחלתי לתרגל. בפעם הראשונה שתרגלתי, הרגשתי שאני עף בתוך אור זה היה כל כך יפה ונפלא. אהבתי את זה מאוד. בחיים שלי לא חשבתי שיש דבר כזה נפלא.

יום אחד המטפחת אמרה לי: ״יש לנו ועידה בטורקיה האם אתה רוצה לטוס לשם?״ אמרתי לה: ״כן למה לא?" טסנו לטורקיה יחד עם כל המטפחים. אחרי הוועידה חזרנו לארץ. ופה בשדה התעופה היה לי מבחן. אחת המטפחות שגרה לא רחוק ממני שאלה אותי: ״אולי אתה רוצה לנסוע יחד איתי באוטו של בעלי?" עניתי לה: ״כן למה לא?" לקחתי את המזוודה ושמתי באוטו והייתה לי גם שקית עם ממתקים. שמתי את הספר "ג’ואן פאלון" בשקית והנחתי על הרצפה. המטפחת הייתה כל כך לחוצה ששכחתי לקחת את השקית. כנראה לא שמתי לב ושכחתי לשים את השקית באוטו וכך נסענו הביתה. כשהגעתי לבית הורדתי את המזוודה והתחלתי לחפש את השקית ולא מצאתי אותה. במחשבתי שאלתי את עצמי: ״איפה הספר שלי?" המטפחת כבר נסעה הביתה. התקשרתי אליה ושאלתי אם הספר נשאר אצלה. היא ענתה לי: ״לא, לא היה שום ספר". ואז התקשרתי למטפחת השנייה שעובדת יחד איתי וסיפרתי לה מה קרה. שאלתי אותה מה עליי לעשות. הדבר הראשון שהיא אמרה לי: ״קודם כל תירגע. תנסה להירגע, הכול יהיה בסדר, המורה אתך". היא אמרה לי להתקשר למשרד של המוניות ולברר אם הם ראו את השקית. התקשרתי למשרד של המוניות ושאלתי אם הם ראו את השקית. הם ענו לי בשלילה. במחשבתי אמרתי: ״אני לא אוותר על הספר שלי, אני חייב למצוא אותו". וכך עזבתי את המזוודה בבית ומיד נסעתי חזרה לשדה התעופה. כשהגעתי לשדה התעופה פניתי מיד למודיעין ושאלתי אותם אם ראו את השקית שלי הם ענו לי שלא ראו‚ אבל הציעו לי לפנות למשרד של המוניות ולשאול אותם.

פניתי למשרד של המוניות ושאלתי שם אם ראו את השקית שלי. האחראי במשרד אמר לי: "לא הייתה פה שום שקית". במחשבתי שוב פעם אמרתי שאני חייב למצוא את הספר שלי. חזרתי שוב לכיוון המודיעין וכשראיתי כמה עובדי ניקיון בדרך, שאלתי גם אותם אם הם ראו את השקית. הם ענו בשלילה. הגעתי חזרה למודיעין ופשוט לא עזבתי את האחראי ובקשתי ששוב יחפש. אולי זה במקום אחר אצלו במשרד. הוא התקשר למישהו, דיבר איתו כמה דקות וסיים את השיחה. אחרי כן, הוא שאל אותי איך נראית השקית ומה היה בתוכה. עניתי לו על השאלה‚ והתשובה הייתה נכונה. קיבלתי חזרה את השקית שלי. כשראיתי את הספר, שמחתי כל כך. היה קשה אבל היה שווה‚ זה היה מבחן בשבילי. אמרתי לעצמי: "המורה איתי". וכך חזרתי הביתה עם לב שקט ורגוע. התקשרתי למטפחת שעובדת איתי להגיד לה שהכול בסדר, שהספר אצלי והודיתי לה על כך שהדריכה אותי מה לעשות.

המאסטר אמר (״ג’ואן פאלון" – הרצאה שישית):

״אם תשים את הדאפא במקום משני ואת הכוחות השמימיים שלך במקום החשוב, או כאדם שהגיע להארה אתה מאמין שההבנה הזאת שלך או ההבנה האחרת שלך הן נכונות, או אם אתה אפילו מתייחס לעצמך כיוצא מן הכלל ומעבר לדאפא, הייתי אומר שכבר התחלת ליפול מטה. זה יהיה מסוכן ואתה תיעשה אפילו גרוע יותר ויותר. בזמן זה אתה תהיה באמת בצרות והטיפוח שלך יהיה לשווא. אם דברים לא נעשים היטב אתה תיפול וטיפחת לשווא."

יום אחד לפני כמה חודשים לא הרגשתי כל כך טוב. התחלתי להשתעל וזה נמשך זמן רב. המטפחת שעובדת יחד איתי שאלה אותי למה אני משתעל: "כבר הרבה זמן אתה משתעל. כדאי שתבדוק איפה ההחזקה שלך״. אחרי עוד זמן מה, הרגשתי ממש לא טוב‚ התחלתי להקיא וכאבה לי הבטן. פה כבר התחלתי לחשוב כמו אדם רגיל: ״יש לי מחלה״. ביום ראשון הלכתי לקריאה ושם סיפרתי לאחת המטפחות מה קרה. היא הציעה לי לחכות כמה ימים ואז נוכל לדבר על זה.

מצבי הלך והתדרדר יותר ויותר. אשתי ביקשה ממני כמה פעמים ללכת לקופת חולים‚ ואמרתי לה שזה שום דבר, שהכול בסדר. אבל מצבי התדרדר עוד יותר והרגליים התחילו להתנפח. לא הבנתי מה קורה פה. לבסוף, אשתי התקשרה להורים שלה וביקשה שהם יבואו אלינו הביתה. הם ניסו לשכנע אותי שאלך לקופת חולים. שוב פעם עניתי להם שהכול בסדר, שזה יעבור לי. באותו יום הייתי אמור ללכת ללימוד הפא‚ זה היה ביום שני. התקשרתי למטפחת שעובדת יחד איתי, סיפרתי לה מה קרה ושאלתי מה עליי לעשות. היא אמרה לי: ״תקרא ב'יסודות להתקדמות במרץ' ותשלח מחשבות נכונות. כמו כן תסתכל פנימה וחפש איפה ההחזקה שלך״.

אחרי שדיברתי איתה התחלתי לקרוא ב"יסודות להתקדמות במרץ". שלחתי מחשבות נכונות וגם התחלתי לחפש פנימה איפה ההחזקה שלי. לא הצלחתי לגלות מהי ההחזקה שלי. למחרת, ההורים של אשתי הגיעו שוב לביתנו ואמרו לי שהם לוקחים אותי לבית החולים. כששמעתי זאת פשוט ברחתי מהבית והסתובבתי בעיר עד הערב. לאחר מכן חזרתי הביתה וראיתי את המשטרה ממתינה לי ליד הבית. הם אמרו לי שאם לא אלך לבית חולים הם ייקחו אותי בכוח.

הבנתי שההורים של אשתי סידרו כל זאת. לא הייתה לי ברירה ונסעתי לבית חולים יחד עם ההורים של אשתי. כשנסענו בדרך, התחלתי להתכתב עם המטפחת שעובדת יחד איתי. סיפרתי לה מה קרה ושאלתי מה עליי לעשות. היא אמרה לי שקודם כל עלי להירגע ולא להילחץ: "תתנהג כמטפח ולא כאדם רגיל. שלח מחשבות נכונות ותלך לשם‚ אבל מה שחשוב הוא, שלא תיקח תרופות. רק תעשה בדיקות״. היא כנראה הרגישה שהייתי לחוץ ומאוד והיא פשוט הרגיעה אותי.

הגענו לבית החולים לחדר מיון. לקחו אותי לעשות כל מיני בדיקות כמו בדיקת דם‚ צילומים וכו'. חיכינו 6 שעות לתוצאות הבדיקות. פניתי לרופאה כדי לשאול מה קורה עם הבדיקות וכמה זמן זה עוד ייקח. היא ענתה לי שעדיין אין תוצאות. אחרי שעתיים שוב חזרתי אליה ושאלתי אותה שאלה והיא ענתה לי אותה תשובה שעדיין אין תוצאות לבדיקות. ואז אמרתי לה שאני רוצה להשתחרר מבית החולים. היא אמרה לי: ״אתה יכול להשתחרר בתנאי שאתה חותם על מסמך שאם קורה לך משהו, זה על אחריותך״. הסכמתי לכך. ברגע שהתחילה לכתוב מכתב שחרור, ההורים של אשתי הגיעו ושאלו אותי מה קורה. שיקרתי כמו אדם רגיל. אני לא יודע איך זה קרה לי. אמרתי להם שאני רק בודק מה קורה עם הבדיקות. הרופאה כנראה ידעה ערבית והבינה מה אמרתי להורים של אשתי. היא אמרה להם שזה לא נכון‚ ושאני רוצה להשתחרר מבית החולים. ההורים של אשתי התחילו לשגע אותי שאני אשאר בבית חולים ולא נתנו לי לצאת משם. לא הייתה לי ברירה ונשארתי עד שהעלו אותי לקומה 8 למחלקת טיפול נמרץ. כשעלינו למעלה, ההורים של אשתי דיברו עם האחות שלא יתנו לי לצאת מהמחלקה כדי שלא אברח להם. הם חיכו איתי עד שנרדמתי ואז הלכו הביתה. כשהתעוררתי ביום השלישי שוב לקחו ממני דם ושלחו למעבדה. אחרי זה המטפחת שעובדת יחד איתי התקשרה אליי ושאלה מה קורה איתי. אמרתי שבינתיים אין שום דבר חדש. היא שאלה אם אני רוצה לבוא ללימוד הפא היום. אמרתי לה שאני רוצה מאוד לקרוא עם כולם, אבל לא נראה לי שאוכל לצאת מהמחלקה. סיפרתי לה שלא הייתי בסדר אתמול‚ שיקרתי להם ועכשיו הם חושבים שאני אברח להם. "אני מרגיש שאני בכלא‚ עשיתי טעות גדולה". המטפחת עודדה אותי להמשיך לקרוא ולתרגל. אחרי השיחה התחלתי לקרוא ולתרגל.

כשתרגלתי, האחיות שאלו אותי מה אני עושה ואמרתי להן שאני מתרגל פאלון דאפא הנקרא גם פאלון גונג. הן שאלו מה זה ופה הייתה לי הזדמנות להבהיר להן את האמת. אחרי זה שוב פעם התקשרתי למטפחת שעובדת יחד איתי ובקשתי ממנה להביא לי עלונים כדי לחלק להן. ביום השלישי היא באה אליי אחרי העבודה והביאה לי עלונים. דיברנו קצת ואחרי זה קראנו ביחד ב״ג’ואן פאלון״. הרגשתי שזה נתן לי הרגשה טובה. ביום הרביעי שוב פעם לקחו לי דם. אחת האחיות שאלה אותי: "מה אתה עושה כאן. אתה נראה בסדר גמור״. עניתי לה: ״נכון, את צודקת״. חשבתי לעצמי שאני באמת לא מבין למה אני כאן.

ביום רביעי בבוקר בא אליי הרופא להסביר לי מה מצבי ואמר לי שהוא עדיין לא מבין איפה הבעיה שלי. אמרתי לו: ״טוב אז שחרר אותי בבקשה אין לי מה לעשות פה. זה סימן שאני בסדר גמור״. הרופא אמר שאינו יכול לשחרר אותי, מפני שהוא צריך עדיין לבדוק מה הבעיה שלי. ביקשתי ממנו שישחרר אותי, אבל הוא היה כל כך עקשן שלא היה מוכן לשמוע אותי. הוא גם ביקש ממני שאני אקח תרופה אבל התנגדתי ואמרתי שאני לא לוקח שום תרופה. הוא הודיע לי שאשאר פה בהשגחה. הוא אמר שבערב תהיה ישיבה להחליט מה לעשות איתי. ביום שישי בבוקר הרופא חזר אליי ואמר לי: "עשינו כל כך הרבה בדיקות ולא מצאנו מה הבעיה, אבל הבחנו שיש לך דופק מהיר מדי בלב. זה שאתה לא מוכן לקחת תרופות‚ אתה מסתכן. אתה חייב לקחת תרופות״.

חזרתי שוב ושוב ואמרתי שאני לא לוקח שום תרופות. ככה הסתיימה השיחה שלנו. בשבת בבוקר הרופא חזר אליי ונתן לי מכשיר לחבר לגופי במשך כל יום, כדי שהרופאים יידעו מה מצב הלב שלי. במוצאי שבת המטפחת שעובדת איתי באה אליי וסיפרתי לה מה שהיה והיא אמרה לי: "יש החזקה שאתה לא משחרר. אם הרופא אמר לך שהלב שלך בסכנה אז המורה נתן לך רמז‚ אתה חייב להסתכל פנימה לתוך הלב ולגלות מהי החזקה שלך״. עניתי לה שאני כל יום מחפש את ההחזקות שלי ולא מבין למה אני לא מוצא אותן. התחלנו לקרוא ״ג’ואן פאלון״ עד השעה 10:00 בלילה. ביום שני כל המטפחים הגיעו לקרוא יחד איתי. שמחתי מאוד שקראנו ביחד. זה נתן לי הרגשה טובה. ביום רביעי תרגלתי יחד עם המטפחים. ביום חמישי המטפחת שעובדת יחד איתי באה אליי אחרי העבודה וקראנו את ההרצאה התשיעית ב״ג'ואן פאלון״. כשהגענו ל״לב בהיר ונקי״ אמרתי לה: ״זה בדיוק כמוך״. היא אמרה: ״לא, זה לא נכון ‚ יש לי כל כך הרבה החזקות שאני צריכה לזהות אותן‚ ברגע שאני אשחרר את כל החזקות והמחשבות הלא נכונות, אז אני אהיה עם לב בהיר ונקי״. הסכמתי איתה שהיא צודקת והמשכנו לקרוא. עד שהגענו לפסקה:

״הסיבה שבגללה אינך יכול להגיע לשקט היא שהמחשבה שלך אינה ריקה ולא הגעת לרמה הגבוהה ההיא. זה ינוע מרדוד לעמוק בהתאם לשיפור הרמה שלך. כשתוותר על ההחזקות, הרמה שלך תתרומם ועוצמת הדינג שלך תשתפר גם כן. אם אתה רוצה להגיע לשקט באמצעות טכניקות מסוימות או שיטות, הייתי אומר שזה חיפוש כלפי חוץ. אבל בתרגול גונג סטייה והליכה בדרך רעה בדיוק מתייחס לאנשים שחיפשו כלפי חוץ. במיוחד בבודהיזם, אם אתה מחפש כלפי חוץ יגידו שהלכת בדרך דמונית. בטיפוח-תרגול אמיתי צריך לטפח את הלב ההוא. רק כשאתה משפר את השין-שינג שלך הלב שלך יכול להיות בהיר ונקי ובמצב של ווּ-ווֵיי. רק כשהשין-שינג שלך משתפר אתה יכול להתאים לתכונה של היקום שלנו ולסלק תשוקות אנושיות שונות, החזקות ודברים רעים. רק אז תוכל לשפוך את הדברים הרעים שבעצמך ותוכל לעלות. כשאתה לא מוגבל על ידי תכונת היקום, רק אז החומר הזה, הדה שלך, יוכל להפוך לגונג. האם הם לא משלימים זה את זה? זה בדיוק עיקרון כזה!"

אז הטלפון הנייד שלה צלצל והיא דיברה עם מטפחת אחרת בערך רבע שעה. אחרי זה היא שאלה אותי מה קורה עם ההורים של אשתי וגם מה שלום אשתי. עניתי לה שהכול בסדר איתם. תהיתי למה היא שאלה זאת והיא ענתה בשאלה: ״אתה אוהב אותם? נראה לי שאתה לא כל כך מכבד אותם״. אמרתי לה: ״כן את צודקת. אני לא כל כך אוהב אותם‚ הם עשו לי כל כך הרבה דברים רעים שאני לא יכול לסלוח להם״. היא אמרה לי שזה לא בסדר: "אתה לא צריך לקחת את זה קשה כל כך ללב‚ אני חושבת שזו ההחזקה שלך״. היא המשיכה ואמרה: ״אני אתן לך דוגמה. זה לא בדיוק אותו דבר אבל זה משהו דומה. גם לי הייתה תקופה שלא יכולתי לראות את בעלי‚ ולא יכולתי לדבר איתו, כי הוא היה מציק לי כל פעם ולא אפשר לי ללמוד פאלון דאפא. מכיוון שבעלי הוא אדם דתי ששומר שבת, הולך לבית הכנסת, אז כל פעם היה אומר לי שאסור לקרוא את הספר של הפאלון דאפא שזה עבודה זרה. פשוט שנאתי אותו‚ וזו הייתה תקופה ארוכה מאוד. עד ששאלתי את עצמי למה זה כל פעם קורה לי ? למה זה לא נגמר ? יש פה משהו שאני לא עושה נכון. ואז יום אחד קראתי ב"ג’ואן פאלון" את ההרצאה הרביעית".

המאסטר אמר:

״איך עלינו להתמודד עם עניין זה? כשנתקלים בקונפליקט מסוג זה עלינו ראשית לשמור על קור רוח ואין עלינו להתנהג באותה דרך כמו אותו אדם. מובן שאתה יכול להסביר את העניין באדיבות ואין זו בעיה אם תבהיר את העניין, אבל אם אתה מתעקש על זה יותר מדי זה גם לא בסדר. אם אנחנו נתקלים בבעיות אלה אין עלינו להתחרות ולהילחם כמו אחרים. אם אתה עושה את מה שאותו אדם עשה האין אתה אדם רגיל? לא רק שאין עליך להתחרות ולהילחם כמוהו, אלא שעליך גם לא לשנוא אותו בלבך. באמת אין עליך לשנוא את אותו אדם. אם אתה שונא אותו האם אינך כועס? אז לא התנהגת לפי ה"רֶן". אנחנו מדגישים ג'ן-שן-רן ואצלך אפילו עוד יותר לא יהיה שָן. כך שאין עליך להיות כמוהו ובאמת אין עליך לכעוס עליו אף על פי שהוא שם אותך במצב הנורא הזה, שבו לא יכולת אפילו להרים את הראש. לא רק שאין עליך לכעוס עליו, עליך להודות לו בלבך, אתה באמת צריך להודות לו.״

והמטפחת המשיכה: "ברגע שאמרתי לעצמי כמה שאני לא בסדר, שאסור לי לשנוא אותו, הרי הוא עוזר לי לעבור את המבחן. אסור לי לשנוא אותו בלבי‚ הוא עוזר מתוך לב טוב. מאותו רגע שאמרתי זאת לעצמי, הכול הסתדר לי. לא סתם ההורים של אשתך עשו לך את כל הבלגן הזה‚ לא סתם הרופא אמר לך שהלב שלך בסכנה‚ המאסטר נתן לך סימן שתשחרר את החזקה שיש לך בלב״.

כששמעתי את הסיפור של המטפחת‚ פה כבר התחלתי לחשוב. ישבנו כמה דקות ולא דיברנו ואז אמרתי לה שהיא צודקת. ברגע שהתחתנתי היו לי באמת הרבה דברים לא נעימים איתם ועד היום אני פשוט שונא אותם. וואו, אני ממש לא בסדר‚ אני באמת צריך להפסיק לשנוא אותם‚ אני צריך להודות להם שהם עזרו לי להיות אדם טוב יותר, עם לב טוב והרבה חמלה כלפיהם‚ אני חייב להפסיק לשנוא אותם. הודיתי למטפחת שעזרה לי למצוא את הטעות הזאת. היא אמרה לי: ״זה לא אני, זה המאסטר שנתן לך רמז דרכי ודרך ההורים של אשתך״.

אחרי שקראנו ודיברנו, ישבתי למחרת וחשבתי כמה שלא הייתי בסדר. בשבת באו כל המטפחים ותרגלנו ביחד‚ שמחתי שתרגלנו ביחד. ביום ראשון השתחררתי. אני רוצה להגיד תודה רבה למטפחת שעובדת יחד איתי. במשך שבועיים הייתה עוזבת את המשפחה שלה ובאה אליי לבית חולים. הייתה מתקשרת כל הזמן‚ ועזרה לי לצאת מהפח המלוכלך הזה שהייתי תקוע בו.

מכל ההתנסות הזאת למדתי לתת כבוד לאשתי ולהוריה. אסור לחשוב אפילו לרגע מחשבות שליליות על אנשים ובטח לא על ההורים. עשיתי טעות כששיקרתי למשפחה ולאחות בבית החולים, חשוב ללכת כל הזמן על-פי העקרונות של אמת, חמלה וסובלנות.

עמיתיי המתרגלים בבקשה ציינו בחמלה אם יש החסרות מסוימות בהבנה שלי ברמה הנוכחית שלי.

תודה רבה למאסטר, תודה למתרגלים.