כבר בתקופה פרהיסטורית נשבענו לעזור למאסטר בתקופת תיקון הפא. המאסטר העניק לכל אחד מהמתרגלים יכולות שונות ורוצה שנשתף פעולה זה עם זה ונשלים זה את זה. כשכל אחד מאתנו משתמש ביכולות המיוחדות שלו ומשתף פעולה עם מתרגלים אחרים, אנחנו יכולים ליצור גוף אחד וכך נגשים את השליחות שלנו – להציל אנשים. אך לעתים תכופות, עקב מושגים אנושיים ומחשבות נכונות שאינן מספקות, איננו משתפים פעולה היטב. אז ייתכן שנאבד את ההזדמנות שלנו להציל אנשים.

זה מזכיר לי סיפור על הפילוסוף הקדמון שאו יונג.

שאו יונג (1011-1077) היה פילוסוף בתקופת שושלת סונג, קוסמולוג, משורר והיסטוריון שהשפיע רבות על התפתחות הקונפוציוניזם המחודש בסין. הוא כתב את "שיר פרח השזיף" והייתה לו שיטה מדויקת לחיזוי שנקראה "הואנג-ג'י-שו".

ה"הואנג-ג'י-שו" מורכב משני חלקים. הוא חוזה בדיוק רב את העתיד. כששאו יונג הזדקן הוא הוריש את השיטה שלו לשני תלמידיו. כל תלמיד קיבל חלק אחד.

לפני מותו, הוא זימן את שני תלמידיו לערש חוליו. הם בכו ושאלו מי ילמד אותם לאחר מותו. שאו יונג ענה: "הקשיבו, אתם שניכם צריכים לעזור זה לזה ולכבד זה את זה אחרי מותי. עליכם לספר אחד לשני כשיש לכם הבנות חדשות בלימודיכם. אם תוכלו לעשות זאת, היכולות שלכם יגדלו במהירות וההואנג-ג'י-שו יתפתח מהר יותר. עליכם לזכור את דבריי".

אחרי מותו, כל אחד מהתלמידים חשב שהמאסטר שלהם העניק את הטכניקות האמיתיות של השיטה לשניהם. הם למדו הרבה וכל אחד מהם רצה לתרום את תרומתו כמו המאסטר שלהם. כך הם שמרו את ההבנה האמיתית שלהם לעצמם וחשפו זה לזה רק ידע שטחי מועט. אחרי שנים רבות כשאחד התלמידים היה זקן וחולה, הוא הואר לחלק אחר בשיטה. הוא נזכר בדברי המאסטר שלו והבין פתאום שחייב להיות שאותו חלק אחר ניתן לתלמיד השני.

שני התלמידים נפגשו ודנו במצב. שניהם היו מלאי חרטה עמוקה ובכו. הם הבינו סוף סוף את התכנון של המאסטר שלהם. עקב החשיבה צרת האופקים שלהם הם לא שיתפו פעולה היטב ולא השתפרו ביחד, ובמקום זאת בזבזו זמן יקר מאוד. גם לאחר מכן הם לא הצליחו לשפר את ההואנג-ג'י-שו אל אף שלאחר מכן עבדו ביחד והורישו זאת לדורות הבאים.

לפני כמה שנים, שיתפתי פעולה עם כמה מתרגלים צעירים ללמד מתרגלים אחרים טכניקות מחשב לעקיפת חסימת האינטרנט של המשטר הקומוניסטי. היות שהיו מתרגלים שהיו להם דעות שונות, היו לנו קונפליקטים. לפעמים שיתפנו פעולה בצורה גרועה או בכלל לא. עקב כך, המתרגלים המתאמים חסמו אותנו וטענו שיש לנו החסרות בטיפוח שלנו. אחדים מאתנו שוחחו בכנות ובגילוי לב והביטו פנימה לחפש את ההחזקות שלנו עצמנו במקום להעביר ביקורת על אחרים.

למשל, אחד המתרגלים שתמיד היה דעתן בענייני ביטחון התייחס בזלזול למתרגל עמית שלא שם לב לביטחון. למתרגל אחר היה קונפליקט עם המתרגל שהיה זהיר. שיתפנו זה את זה בדעות שלנו והבנו שעלינו להסתכל פנימה ולשחרר את ההחזקה שלנו לזלזל באחרים. המתרגלים הצעירים שהיו להם מיומנויות טכניות עזרו לכמה מתרגלים אחרים לצעוד קדימה ולייצר בעצמם את חומרי המידע שלהם.

כשבחנתי את ההתנהגות שלי עצמי, התחרטתי עמוקות שהקונפליקט ביני לבין המתרגלים המתאמים לא נפתר במהירות. הוויכוחים שלנו האטו את הפרויקט. משום שהייתי עסוקה בפרויקטים, לא היה לי זמן רב ללמוד את הפא. במקום לסלק את התרעומת וההחזקות לתחרותיות בינינו, התעלמנו מהקונפליקט שלנו. המחשבות השליליות שלנו זה על זה גרמו לנו להפרעות והפסדים לפרויקט.

יום אחד הוארתי לכך שהיה עלינו לשתף פעולה היטב תוך כדי העבודה בפרויקט וליצור גוף אחד. עקב ההחזקות שלנו לא צלחנו ללכת על-פי התכנון של המאסטר. הרגשתי כל כך עצובה. שיתפתי בכנות את ההבנה שלי עם מתרגלים אחרים שהיו מעורבים בחילוקי הדעות. השיתוף הכן שלנו פתר בסופו של דבר את הקונפליקט.

לרוע המזל, ההבנה שלנו הגיעה מאוחר מדי. ממש כמו במקרה של שאו יונג ושני תלמידיו שאיחרו להבין בסוף שהיה עליהם לשתף פעולה זה עם זה. הכוחות הישנים ניצלו לרעה את המושגים האנושיים וההחזקות שלנו והשתמשו בהם כדי להפריע לנו ולפרויקטים שלנו המיועדים להצלת ישויות חיות. משום שלא שיתפנו פעולה היטב זה עם זה, הפרויקט לא פעל כפי שהיה צריך לפעול ולא צלח בהצלת האנשים שהיה אמור להציל. אסור לנו אף פעם לבצע שגיאות כאלה שוב.

המאסטר אמר:

"אז מה הייתה התועלת בלסיים את זה? האם תיקון הפא לא מיועד להצלת אנשים? אם הייתי היחיד שיֵצא מכאן, אז בשביל מה היה צריך ליצור את העולם הזה? וכל התכנונים שנעשו לפני ההיסטוריה יהיו לשווא. הזמן הוארך למענכם, ולמען הישויות החיות." ("הוראת הפא בוועידת הפא של 2013 במערב ארה"ב")

מתוך לימוד הפא הבנתי: המאסטר דאג לנו במשך זמן ארוך כל כך. הוא סובל הרבה כל כך כדי להאריך את הזמן לפני שתיקון הפא מסתיים, וזאת כדי להעניק הזדמנויות נוספות לאותם מתרגלים שלא פעלו היטב ולאותן ישויות החיות שעדיין לא הוצלו. כמה מתרגלים מבינים ומוקירים באמת את מה שהמאסטר עשה עבורנו?