כשסייעתי למתרגלים להתגבר על קארמת מחלה, הבחנתי בבעיה נפוצה: יש להם בעיה לקבל ביקורת. הסוגיה הזאת מונעת מהם להשתפר בטיפוח. גם המאסטר דיבר על כך.

הייתי רוצה לשתף כאן בהבנות שלי.

היו מתרגלים שסבלו מקארמת מחלה במשך זמן ארוך. ברגע שאחרים הצביעו על הבעיה, או הבעיות, שלהם, הם מיד התחילו בתירוצים, או שינו נושא כדי למנוע מאחרים לומר להם משהו נוסף.

הבעיה היא אצל שני הצדדים. צד א' חשב שהוא מצביע על הבעיה לטובתו של צד ב' וציפה מצד ב' להכיר תודה על כך, אבל הוא לא התחשב איך מרגיש צד ב' ולא ניסה להקשיב מהם מחשבותיו האמיתיות של צד ב'. כשב' לא קיבל את הביקורת, א' חשב שב' אינו נוהג בהיגיון וגם חש שאינו מוערך. א' לא שם עצמו בנעליו של ב'. הוא היה דעתן ואכף את הסטנדרט שלו עצמו על ב'. ב' מצדו חש שלא מכבדים ולא מבינים אותו.

המאסטר אמר:

"אחרים לא יכולים להגיד עליו מילים ביקורתיות, והוא לא יכול לקבל כל ביקורת, ואפילו אם הוא עושה משהו שגוי הוא לא יקבל ביקורת. אבל איך זה יכול לעבוד? איך זה יכול להיחשב להיות מטפח? אפילו אם אתם עושים דברים של דאפא או דברים כדי להציל אנשים, זה חייב להיות שמטפחים עושים אותם, לא שאנשים רגילים עושים. ולגבי כמה אנשים, זה אפילו מגיע לנקודה שאם הם עושים משהו שגוי ואפילו אם אחרים מציינים את זה מתוך כוונה טובה, הם מתרצים תירוצים לעצמם. ברגע שהשגיאות שלהם מתגלות, הם מנסים למצוא לזה הסברים, ומשקרים במצח נחושה ומנסים למצוא סיבות חיצוניות לכך. האם סוג זה של התנהגות, שהיא אפילו מתחת לאנשים רגילים, מתאימה לתלמיד דאפא? מטפחים חייבים להיות מסוגלים לקבל ביקורת של אחרים, וזה גם מוסבר בספר. יש גם מטפחים שמגלגלים את האשמה, ומנסים לקשר כל בעיה שמגיעה לסיבה הזאת או האחרת. ואם באמת אין אף סיבה, הם ימציאו אחת (כולם צוחקים), [ויגידו משהו כמו:] "אינכם מבינים מה היה המצב באותו זמן". ואז הם ממשיכים וממשיכים. (כולם צוחקים) וזה עוד נחשב לקל יחסית. במקרים החמורים יותר, אפילו אי אפשר לגעת בדבר הזה. האם אתם יודעים איך אלוהויות מסתכלות עליכם ברגעים האלה? הכוחות הישנים מיד יזכרו אתכם בשל כך, והתפקוד שלכם בזמן ההוא יהיה בשבילם משהו להיאחז בו. אז מה שמחכה לכם זה צרות. כשהשין-שינג שלכם לא עומד בסטנדרט בהיבט הזה, זה יביא לכם צרות גדולות. היזהרו." ("הרצאת הפא במנהטן" 26 במארס 2006)

קשה מאוד לעבור מצוקה הנגרמת על ידי קארמת מחלה אם אדם לא יכול לקבל ביקורת ונוהג באופן שכזה זמן ממושך.

נראה שסיבה אחת שמתרגל אינו יכול לקבל ביקורת, או שהוא מתייחס לכך בצורה שטחית בה בעת שבלבו הוא אינו מקבל זאת או מתקן זאת – או שהוא אינו יכול לעמוד לנוכח ההחסרות שלו עצמו. אם הוא יכיר בכך שהסבל שלו בעשורים האחרונים נבע ממצב השין-שינג העלוב שלו ושהוא תשלום של קארמה מחיים קודמים, פירושו של דבר שהוא שולל את העובדה שהוא עצמו אדם טוב.

בעיניו זה קשה מנשוא להכיר בכך. ייתכן שלא יהיה לו מישהו לדבר אתו בעתיד. מתרגלי דאפא צועדים על הנתיב לקראת אלוהות. מה שיש למתרגל במחשבתו הוא מה שמבדיל בין מתרגל לבין אדם רגיל.

המאסטר אמר:

"…ואל תשים דגש על מי צודק ומי טועה. כמה אנשים תמיד מדגישים את זה שהם צודקים, אבל אפילו אם אתם צודקים, אפילו אם אתם לא טועים, אז מה? האם השתפרתם על בסיס הפא? להשתמש בחשיבה אנושית כדי לשים דגש על מי צודק ומי טועה זה כשלעצמו שגוי. זה משום שאתם משתמשים אז בהיגיון של אנשים רגילים כדי לאמוד את עצמכם, ומשתמשים בהיגיון הזה כדי לדרוש מאחרים. כפי שאלוהויות רואות את זה, עבור מטפח, להיות צודק או טועה בעולם האנושי זה לא חשוב כלל וכלל, בעוד שלסלק את ההחזקות שהשתרשו בחשיבה האנושית זה חשוב, ומה שחשוב זה בדיוק ההצלחה שלכם לסלק בטיפוח-תרגול את ההחזקות האלה של הלבבות האנושיים שלכם." ("הרצאת הפא במנהטן" 26במארס 2006)

אז איך אפשר להיפטר מההחזקה הזאת? ראשית, אני חושבת שעל המתרגל לעמוד באומץ מול התדמית המזויפת של האני שלו, ולהפריד בין זה לבין האני האמיתי שלו. זהו הצעד הראשון בטיפוח של "אמת". זוהי החזקה להכרה ולהיות אהוד, שהיא סוג של רגשנות (צ'ינג). כדי שעוד אנשים יחבבו אותו, או כדי להימנע מביקורת, הוא ייצור הרגל לשקר ולחפות, כשהוא מגלגל את האחריות לאחרים ומראה לאחרים רק את הצד הטוב שלו. כדי לשמור על מוניטין טוב, הוא ייאבד את השיפוט הבסיסי שלו לגבי טוב ורע. הוא יתמוך בכל מי שטוב אליו אפילו אם אותו אדם אינו מוסרי. והוא ינזוף בכל מי שאינו טוב אליו אפילו אם אותו אדם הוא בעל עקרונות מוסריים.

כשהם מונעים על ידי רגשנות חזקה, אנשים יעשו מעשים רעים. כיום אנשים אינם יכולים להבחין בין טוב לרע ואין להם סטנדרטים מוסריים בסיסיים. אנשים רגילים רבים נופלים בגלל הרגשנות החזקה הזאת. אם מתרגל אינו יכול לשחרר זאת, זה עלול להפוך למעצור הגדול ביותר בטיפוח שלו.