התנסות מהוועידה האינטרנטית השתים-עשרה לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

ברכות, מאסטר נכבד, ברכות, מתרגלים עמיתים!

אני בת 69 והתחלתי לתרגל פאלון דאפא (פאלון גונג) במאי 1997. לא הלכתי לבית ספר, אבל למדתי לקרוא את הספר "ג׳ואן פאלון" תוך 13 חודשים, בין סוף 1999 לינואר 2001.

אחרי שלמדתי את הדאפא, נהניתי מגוף בריא, ללא תריסר המחלות שהיו לי לפני כן, כולל דלקת הכבד, אבנים במרה וכיבים.

תודה, מאסטר לי. אני מעריכה את כל מה שעשית עבורי.

לקרוא את הספר "ג׳ואן פאלון" תוך 13 חודשים

מעולם לא הלכתי לבית ספר וכך לא יכולתי לקרוא את ספרי הדאפא, לכן בתחילת דרכי האזנתי לאחרים שהקריאו, או שצפיתי בהרצאות הוידיאו של מאסטר לי בזמן קבוצות לימוד הפא. לאחר שהחלה הרדיפה לא היו יותר קבוצות לימוד. המשכתי להאזין להרצאותיו של מאסטר לי מדי יום, אבל לא יכולתי לזכור הרבה. לא יכולתי לקרוא את הרצאותיו החדשות של מאסטר לי או מידע שהתפרסם באתר מינג-הווי. חשבתי לעצמי ״כמה נפלא זה יהיה אם אוכל ללמוד לקרוא!״

מאסטר לי ודאי ארגן את זה שאוכל ללמוד לקרוא. החזקתי את הספר ״ג׳ואן פאלון״ בידי, אך לא יכולתי לקרוא מילה אחת. מאסטר לי רמז שעליי לצפות בהרצאות הוידיאו ולהשוות אותן לספר. לעתים יכולתי להתאים ביניהם. אבל עדיין לא יכולתי לקרוא את הספר.

ביקשתי מאחרים: בני משפחה, שכנים, עמיתים לעבודה ותלמידי השיטה, ללמד אותי את המילים. בלילות, קראתי מילים חדשות שלמדתי במשך היום, עד שיכולתי לזכור אותן. לקח לי 13 חודשים ללמוד לקרוא את "ג׳ואן פאלון". לקח לי קצת יותר מכך לקרוא את "שבועון מינג-הווי" וחומרי דאפא אחרים. קראתי את כל ספריו של המאסטר מספר פעמים – חלקם מעל עשר פעמים. אני יכולה גם לדקלם רבים מהשירים של המאסטר.

דבר לא יכול לעצור את אמונתי בדאפא ואת הנחישות בטיפוח

עקרונות הדאפא אמת-חמלה-סובלנות הוטבעו בתודעתי מתחילת הטיפוח, ואני תמיד אשפר את השין-שינג שלי כדי להיות אדם טוב יותר.

זמן קצר לאחר שהתחלתי לתרגל בדאפא במאי 1997, היה לי חום גבוה שנמשך יום שלם ועבר למחרת. מאותו יום לא ראיתי רופא ולא לקחתי תרופות כלשהן, ו-30 שנים של מחלות נעלמו. עמדתי מול תמונתו של מאסטר לי בדמעות בעיניי ואמרתי, ״תודה, מאסטר! הצלת את חיי. אני אטפח עד הסוף, לא משנה כמה קשה זה יהיה ומה יקרה.״

ביולי 1999 המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק״ס) החלה במסע הרדיפה של הדאפא. למעלה מ-10 מתרגלים שעבדו איתי בבית החרושת נלקחו למרכז לשטיפת מוח. הנהלת בית החרושת דרשה שאכתוב הצהרת התחייבות שלא אתרגל יותר בדאפא. אמרתי, ״אני לא יודעת איך לכתוב, שלא לדבר על הצהרה. אם לא תתנו לי לתרגל בדאפא, האם תוכלו להבטיח שלא אחלה? אם אחלה, האם אוכל לשהות בביתכם?״

כולם בבית החרושת ידעו שסבלתי ממחלות רבות לפני שהתחלתי לתרגל בדאפא, לכן מנהל בית החרושת עזב מבלי לומר מילה נוספת. אחר כך הוא דיבר עם בעלי. בעלי היה סגן המנהל האחראי על הטכנולוגיה והוא תמיד זלזל בי מכיוון שילדתי לו רק שלש בנות ולא בן. בזמן פגישה הוא השפיל אותי, והתייחס במיוחד לכך שלא הייתי משכילה. לאחר מכן כולם עזבו אותי לנפשי.

תרגלתי את התרגילים וקראתי את ספרי הדאפא בבית, היות שכבר לא היו קבוצות לימוד. האזנתי להרצאותיו של מאסטר לי מדי יום. התגברתי על התאכזרותו של בעלי ועל הפרעות אחרות, ולא פיספסתי אפילו יום אחד של לימוד פא ותרגול.

מכיון שאנשים לא ידעו את האמת על הדאפא עם כל התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, יצאתי לספר לאנשים על הרדיפה כשאני מתבססת על ההבנות שלי. כל יום, קראתי הרצאה אחת מ"ג׳ואן פאלון", את המאמרים החדשים של המאסטר, ואת שבועון המינג-הווי. מאוחר יותר חידשנו את קבוצת לימוד הפא, והשתתפתי בה שלוש פעמים בשבוע.

רק אם אלמד את הפא ואבין היטב את עקרונות הפא אוכל לענות על שאלות של אנשים שאני מדברת איתם. מאז תחילת הרדיפה מעולם לא היתה לי מנטליות של פחד כשסיפרתי לאנשים על הדאפא. דיברתי גם עם חברים וגם עם זרים. לפעמים מישהו היה מדווח עלי למשטרה. כל עוד היו לי מחשבות נכונות, מאסטר לי עזר לי שלא אהיה בסכנה.

לשחרר כעס ושנאה

רק באמצעות טיפוח של השין-שינג ניתן להשיג חמלה. ראשית היה עליי להיפטר מהכעסים החזקים שהיו בי. כעסתי על הוריי שלא נתנו לי ללכת לבית ספר כך שנותרתי ללא השכלה. כעסתי על האיש שנישאתי לו בגלל שהוא התעלל בי, וכעסתי על חמותי שנהגה בי בצורה לא הוגנת. כעסתי על כך שלא היה לי בן. חייתי בשנאה. לא יכולתי לאכול היטב או לישון היטב.

לאחר שלמדתי את הדאפא, הבנתי שהכל קורה בגלל גורל שנקבע מראש, ושדבר אינו מקרי. זהו צו הגורל שלא יהיה לי בעל טוב, שלא יהיה לי בן, ושיהיה לי רק מעט כסף. היחס הלא הוגן של חמותי או של בעלי בא בגלל חוב שהייתי חייבת להם מחיים קודמים. תשלום של חובות קארמתיים הוא הוגן וצודק. כך, שחררתי את השנאה והזמנתי את חמי וחמותי לגור בביתי. בישלתי עבורם ארוחות טובות. היחס שלי נגע ללבם.

לאחר שחמי נפטר טיפלתי בחמותי. כשראתה את השינוי הגדול שחל בי, היא לעתים קרובות אמרה ״פאלון דאפא הוא טוב! אמת-חמלה-סובלנות הם טובים!״ היא לא סבלה עוד משחפת, ומחלת האלצהיימר שלה נסוגה. היא נפטרה בשנות ה-90 לחייה, ללא כל מחלה. לבעלי חמישה אחים ואחיות, והמשפחה כולה מונה כמה תריסרים. כולם שינו את גישתם אל הדאפא, ויותר מ-20 מהם פרשו מהמק״ס ומארגוני הנוער שלה.

שלושת בנותיי, חתני ונכדיי כולם פרשו מהמק״ס. אחד מחתניי הוא קצין במשטרה. לעתים קרובות נתתי לו לקרוא חומרי הסברה של הפאלון דאפא. הוא אינו משתתף ברדיפה. לעתים הוא אפילו עוזר בשקט למתרגלים. מעשיו הטובים זוכים לגמול. הוריו, בשנות ה-70 לחייהם, הם בריאים, בנו ובתו הם חכמים ומקסימים, והוא קודם למשרת ניהול בתחנת המשטרה.

בעלי לא הקשיב לי כשסיפרתי לו על הדאפא. פעם, כשהיו לו כאבים, הוא פרש מהמק״ס בלי רצון. היו לו מספר מחלות, כולל לחץ דם גבוה ומחלת לב. כאשר אושפז, טיפלתי בו. בית החולים היה מרוחק קצת יותר ממייל מביתי. הלכתי הלוך ושוב לבית החולים מדי יום, חוץ מבימים גשומים. הוא אושפז למשך יותר מחודש. יותר מ-100 איש פרשו מהמק״ס באותה תקופה.

מחשבות נכונות – כלי עיקרי

מאז שאתר מינג הווי הודיע למתרגלים ברחבי העולם לשלוח מחשבות נכונות 4 פעמים ביום, שלחתי מחשבות נכונות יותר מ-10 פעמים ביום. מעולם לא החמצתי אף אחת מ-4 הפעמים. אני עושה את מדיטציית הישיבה לפני שליחת המחשבות הנכונות של חצות. לעתים שלחתי מחשבות נכונות למשך יותר משעה.

התרגלתי לשלוח מחשבות נכונות בשעה שאני מבצעת את עבודות הבית או הולכת. אני שולחת מחשבות נכונות למשך 15 או 30 דקות לפני שאני יוצאת לדבר עם אנשים על הדאפא. לפעמים, המחשבות שלי אינן נכונות, ולכן אני לא מסוגלת להציע לאנשים לפרוש מהמק״ס. באמת חוויתי מה שמאסטר לי אמר:

״המחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא הן בעלות עוצמה חזקה״ (יסודות להתקדמות במרץ, II)

מחשבתי הראשונה כשאני קמה בבקרים היא ״אני אציל היום יותר ישויות חיות״. דיברתי עם בני המשפחה שלי, חברים, עמיתים לעבודה ושכנים שהיו לי לפני 2008. יותר מעשרה אנשים בבית החרושת שלי, כולל המנהל, סגן המנהל, מנהל החשבונות והקופאי, פרשו מהמק״ס ומהארגונים המסונפים לה.

בתחילה מנהל בית החרושת לא רצה לפרוש מהמק״ס למרות שדיברתי אתו מספר פעמים. הוא גם לא העז לקבל חומרי הסברה על הדאפא. שלחתי מחשבות נכונות כדי לסלק את הרוע שניסה לעצור אותו. ביקשתי ממאסטר לי להביא אותו אליי. פגשתי אותו לפני הכניסה לבית החרושת.

דיברנו ודיברנו, והוא הציע לי שלא אדבר עם אנשים בגלוי על הדאפא. הוא עדין פחד ולא הבין. המשכתי לדבר על הדאפא, על הרדיפה, וגם על הגמול שקיבלו כמה ממבצעי הרדיפה שעכשיו נמצאים בכלא. הוא האזין בתשומת לב.

היה עליו ללכת לפגישה, והוא אמר שהוא יראה אותי שוב. לא ויתרתי, אלא ביקרתי אותו במהלך חופשת השנה החדשה, עם חומרי הסברה על הדאפא, כולל ״תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית״. הסברתי לו שוב על הרדיפה. הוזמנתי גם לחתונה של בנו בסתיו של שנת 2014. הוא, אישתו ושני ילדיהם הסכימו לפרוש מהמק״ס לאחר שדיברתי איתו למעלה מעשר פעמים ושלחתי מחשבות נכונות אפילו יותר פעמים.

חשיבות ההסתכלות פנימה

עד סוף 2014 רוב המשפחה של אמי ושל חמותי, ורוב העמיתים לעבודה והשכנים שלי, הסכימו לפרוש מהמק״ס. אני לא יכולה לזכור לכמה אנשים עזרתי לפרוש מהמק״ס. לפעמים פורשים ביום אחד יותר משלושים איש ולפעמים פחות משניים. כשרק מספר מועט של אנשים פורש ביום, אני מסתכלת פנימה.

במהלך השנתיים האחרונות מיקדתי את מאמצי בתלמידים. אני הולכת לכניסה הראשית לבית ספר תיכון בשעה 5 אחה״צ ביום שישי, ולפני השעה 7 בבוקר ביום שני כדי לדבר עם התלמידים שמגיעים מהכפרים.

לעתים אני הולכת למספר בתי ספר יסודיים כדי שאוכל לדבר עם התלמידים אחרי שהם יוצאים משער בית הספר, כיון שמוחם נשטף בתעמולה המשמיצה שבספרי הלימוד כלפי הפאלון דאפא. הם מקשיבים לי ומסכימים לפרוש מליגת הנוער או מהחלוצים הצעירים. היות שאינני יודעת לכתוב, אני מבקשת מהם לכתוב את שמותיהם במחברת קטנה. עד כה מילאתי בערך 40 מחברות, שאותן העברתי לאדם שמעביר לי את שבועות המינג-הווי.

עדותו של האדם שכתב את ההתנסות הזאת מפי המתרגלת

המתרגלת העמיתה שסיפורה נכתב לעיל היא דמות ידועה באזור שלנו. היא הולכת לקבוצות לימוד ומדברת עם אנשים על הדאפא מדי יום. לא ראינו אותה אפילו פעם אחת יושבת ללא מעש או מפטפטת עם אנשים על נושאים יומיומיים. היא תמיד עסוקה.

היא ישנה פחות מארבע שעות בלילה. היא אמרה ״לפעמים, מספיק לי להתנמנם.״ היא לא מדברת הרבה. המוטו שלה היא ״זמן זה חיים. אני יוצאת להציל חיים.״

היא תמיד חושבת קודם כל על אחרים ותורמת כסף כדי שיפיקו חומרי הסברה. כשהיא מבקרת אנשים כדי לדבר איתם על הדאפא, היא מביאה אתה מתנה. היא מוציאה את כל המשכורת שלה ואין לה כל חסכונות. היא אמרה ״מה הטעם עבור מטפחים לחסוך כסף? הצלת אנשים היא החשובה ביותר.״

היא חיה חיים פשוטים. שמנו לב שהיא אוכלת רק שתי ארוחות ביום כשהיא לבד בבית. היא יכולה לבשל ארוחה אחת ולאכול אותה במשך יומיים. היא אמרה שזה חוסך לה זמן ומאמץ. היא לא אכלה כל בשר, דג, או ביצים במשך שנים. היא אמרה שהיא מקיאה אם היא אוכלת אוכל כזה.

למרות שהיא חייה חיים פשוטים, היא שמה לב לתדמית שלה כתלמידת דאפא. היא לובשת בגדים נקיים כשהיא יוצאת להסביר על הרדיפה. במשך 18 שנים היא מעולם לא אכלה, שתתה או ביקרה בשירותים בבתיהם של אחרים במהלך קבוצות לימוד פא.

״מתרגלים לא עושים בעיות לאחרים,״ היא אמרה. לא משנה כמה רעב היא חשה כשהיא מדברת עם אנשים, היא הולכת לאכול בבית ולא במסעדה.

היא מעולם לא לקחה הפסקה בעשיית שלושת הדברים, ובמיוחד בהצלת ישויות חיות. המתרגלים המקומיים שלנו מסכימים על כך שמחצית או למעלה ממחצית מהאנשים באזור שלנו שפרשו מהמק״ס ומהארגונים המסונפים לה, עשו זאת בגלל שהיא התמידה לדבר איתם.