אני מתרגלת דאפא צעירה המטפחת יותר מעשר שנים. הפרעה גופנית שחוויתי לאחרונה לימדה אותי שיעור לגבי חשיבות כל מחשבה ומחשבה שלנו.

הפרעות פתאומיות

לפני יותר מחודש ימים, הרגשתי כאב קל במפרק הירך וראיתי שמתפתח לי שם כיב מוגלתי. זה השפיע במידת מה על היכולת שלי ללכת, אבל לא הקדשתי לכך תשומת לב, ופשוט חשבתי שזה ייעלם תוך כמה ימים, ממש כמו בהתנסויות דומות שהיו לי עבר.

אולם למחרת היום הכאב גבר ובקושי יכולתי ללכת. התחלתי לשלוח מחשבות נכונות וחשבתי על "יישוב בדרך של חמלה" שהמאסר לימד בפא. אחרי שליחת מחשבות נכונות במשך כשעה הכאב פחת בהרבה. הייתי מרוצה, קפצתי ממקומי ואמרתי לאמי, שגם היא מתרגלת: "תראי, אני בסדר עכשיו. רוב הכאב נעלם".

אמי ענתה לי: "אל תפתחי התלהבות".

שלושה ימים לאחר מכן, בשעות הבוקר, הכאב חזר והיה כל כך עוצמתי שלא יכולתי לשבת בתנוחת לוטוס מלא במדיטציה. רק אז הבנתי את חומרת העניין. אמי ואני שלחנו מחשבות נכונות במשך כל הבוקר, אבל דבר לא השתפר.

אחרי הצהריים הכיב התנפח מאוד והכאב היה צורב ממש. אפילו לא יכולתי לעמוד או ללכת בעצמי. ניסיתי לשלוח מחשבות נכונות, אבל הכאב הפריע לי ולא יכולתי להתרכז.

הבנתי שבמצב עוצמתי כזה של כאב, זו כבר לא שאלה של סילוק רגיל של קארמה גופנית שלי. כנראה היו לי כמה פרצות שנוצלו על ידי הכוחות הישנים.

הסתכלות פנימה

נזכרתי בחלום שחלמתי כמה ימים קודם לכן. הייתי בתוך קהל והבחנתי בבחור יפה. החלפנו מבטים ואז הוא עזב עם בחורה צעירה אחרת. כשנתקלתי בו מאוחר יותר, הוא הושיט לי לפתע יד ונגע במפרק הירך שלי, במקום שבו יש לי עכשיו כיב מוגלתי. הבנתי פתאום את הבעיה: ההפרעה הפתאומית הזאת קרתה בשל ההחזקות האנושיות שלי.

בשנה שעברה החל בחור נאה בעל אופי טוב לעבוד בחברה בה עבדתי. לאחרונה הוא החל להיפגש עם אישה מושכת מאוד. כשראיתי אותם יום אחד הולכים ביחד חשבתי: "איך זה שהוא מחבב אותה? אני כל כך יותר טובה ממנה!".

המחשבה הספונטנית הזאת סטתה בצורה חמורה מהדרישות למטפח. קנאה חזקה מאוד והחזקה לתשוקה.

להיות נחושה בפא

התחלתי לשלוח מחשבות נכונות כשאני מכוונת להחזקות שלי. אולם הכוחות הישנים השיבו מלחמה בכך שגרמו לרגלי לכאוב אפילו יותר. כשנכנסתי למיטה באותו לילה, הייתי תשושה מרוב כאב. היה עלי לשכב על צדי השמאלי ולא היה לי הכוח לזוז אפילו.

התהפכתי על משכבי ולא יכולתי להירדם. הייתי צריכה לשירותים. אמי עזרה לי לשבת במיטה. חשתי לפתע את הכאב מתפשט לכל גופי כאילו שותקתי ואינני יכולה לעמוד יותר על רגליי. חשבתי שהכוחות הישנים מנסים לשבור אותי. חשבתי: עליי להיות חזקה.

כשסיימתי בשירותים, אמי הייתה אמורה לעזור לי ללכת חזרה לחדר השינה, אבל אמרתי לה שאני רוצה ללכת לבדי.

נשענתי כנגד הקיר כשאני זזה לאט לאט בצעדים קטנים. אמרתי לעצמי: "יש לי את המאסטר ואת הפא. אני לא צריכה לפחד משום דבר". החלטתי שאקום למחרת בבוקר לתרגל. למעשה בקושי ישנתי באותו הלילה עקב הכאב.

כשתרגלתי ביחד עם אמי למחרת בבוקר, אמרתי לעצמי שעליי לסיים את ביצוע התרגילים, לא משנה כמה זה קשה.

עקב הכאב לא יכולתי לעמוד זקוף. היה עליי לעמוד על אצבעות הרגלים. כשהתרגיל השני הסתיים כמעט התעלפתי, והיה עליי לעשות הפסקה קצרה. התרגיל הרביעי היה אף קשה יותר. תרגלתי ממש לאט ולא יכולתי לעמוד בקצב הנחיות המאסטר. ניסיתי לא לחשוב על הכאב ורק הקשבתי לקולו של המאסטר. חשתי באותו הרגע בנחישות שהייתה בי כלפי הפא.

הנס

כשתרגלתי את החלק השני של התרגיל הרביעי, התרחש נס. רגליי החלימו לפתע ויכולתי לעמוד כמקודם. ההפרעות הפיזיות העוצמתיות התפוררו.

דמעות זלגו על לחיי ואמרתי לאמי: "אני בסדר גמור עכשיו".

כשהגעתי לתרגיל החמישי רגליי כבר היו ממש בסדר. הכיב המוגלתי התפוצץ, ודם ומוגלה נטפו ממנו.

לקח לי 4 ימים לעבור את המבחן הקשה הזה. אני יודעת שהקנאה שלי והמחשבה שאני טובה ממנה נתנו לכוחות הישנים עילה לרדוף אותי. ללא עזרתו של המאסטר לסלק את הבעיה שלי, אולי הייתי נעשית משותקת לשארית חיי.

הלקח הזה השפיע עלי לראות כמה חשוב לנו, תלמידי הדאפא, לטפח כל מחשבה ומחשבה על בסיס הפא. כאשר צצות בעיות, איננו יכולים להמתין כדי להסתכל פנימה. ומחשבה רעה היא רעה כמו עשיית המעשה הרע כשלעצמו.

הפא דורש מאתנו לעלות גבוה יותר ויותר ככל שאנו מתקרבים לסוף. כל הישויות השמימיות ביקום צופות מקרוב בכל מחשבה ומחשבה שלנו וכך גם הכוחות הישנים, צופים מקרוב ומחפשים הזדמנויות לרדוף אותנו בכל פעם שההחזקות שלנו מופיעות. עלינו לטפח כל מחשבה על בסיס הפא ורק אז נוכל לממש את האחריות שלנו לסייע למאסטר בתיקון הפא.

תודה רבה לך מאסטר! תודה לכם מתרגלים עמיתים!

הא-שי