מתרגל הפאלון גונג יאנג ג'י ממחוז דאן-צ'נג בפרובינציית הה-נאן מת ב-4 בינואר 2016, שנתיים לאחר שחרורו ממאסר של 11 שנים. הוא היה בן 61 במותו.

שבעה חודשים לפני מותו הגיש מר יאנג תביעה פלילית נגד ג'יאנג דזה-מין, הדיקטטור הסיני לשעבר, שראה בו אחראי למעצריו החוזרים ונשנים ולמאסרו הארוך.

שנים של רדיפה והתעללות נתנו ביטוים בבריאותו המתדרדרת של מר יאנג. ידיו רעדו ללא הרף, הוא סבל מכאב כרוני בקיבה, תגובותיו הפכו איטיות והיו לו בעיות בזיכרון. הוא נפטר בתחילת ינואר, זמן קצר לאחר טיפול בבית החולים.

להלן סיפור סבלו האישי של מר יאנג, כפי שמתואר בתביעה שהגיש נגד ג'יאנג:

הרדיפה מנפצת את השינוי החיובי בחיי לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון גונג

הייתי בזמנו אדם מהיר חימה ורבתי כל הזמן עם אשתי. אולם הדברים השתנו כשהתחלתי לתרגל פאלון גונג ב-1996. נעשיתי שליו יותר, למדתי להסתדר עם אשתי ואפילו הייתי עוזר לה בעבודות הבית, מה שלא עשיתי מעולם בעבר.

אולם חיי המאושרים לא ארכו זמן רב. 3 שנים לאחר שהתחלתי לתרגל, ג'יאנג דזה-מין פתח ברדיפה נגד הפאלון גונג. מאז נעצרתי שוב ושוב ומשפחתי הופללה.

מפקד המשטרה המקומי נהג להוביל את שוטריו לעתים קרובות לערוך חיפוש וביזה בביתנו בחצות הלילה, כשהוא מפחיד מאוד את אשתי ושני ילדיי. פעם אחת כלאו את שני בניי למשך כשנה במרכז מעצרים. הם היו רק בני 15 ו-13 באותה תקופה.

בעקבות כליאתם אילצו אותם לנשור מבית הספר. כיום, כאנשים בוגרים, קשה להם למצוא רעיות מפחד הרדיפה. גם קרובי משפחה התרחקו מאיתנו, פוחדים שמא יופללו גם הם.

בעקבות המעצר הראשון הייתי כלוא במשך שנה

נעצרתי בפעם הראשונה בדצמבר 1999, כשנסעתי לבייג'ינג לעתור למען הפאלון גונג. הוחזקתי במרכז המעצרים במחוז שואן-וו במשך שבוע לאחר מכן העבירו אותי למרכז המעצרים במחוז דאן-צ'נג.

רק לאחר שנה שוחררתי, אבל היה עלי להתייצב כל יום בתחנת משטרת העיירה וו-טאי.

הפשיטו אותי עד לבגדיי התחתונים וחשפו אותי לקור מקפיא

בדצמבר 2000 חזרתי לבייג'ינג לעתור למען הפאלון גונג. נעצרתי מיד עם הגיעי לכיכר טיאננמן. השוטרים הכו אותי חזק כל כך שפי דימם וצלעותיי נשברו.

אחרי שהועברתי לתחנת משטרה, הפשיטו אותי עד לבגדיי התחתונים וכפתו את ידיי לעץ בחצר התחנה. השאירו אותי כך במשך 5 ימים, חשוף לקור מקפיא של מינוס 17 מעלות צלסיוס ללא מזון ומים.

אחרי שהעבירו אותי למרכז המעצרים במחוז דאן-צ'נג, פתחתי בשביתת רעב למחות על כליאתי הבלתי חוקית. הסוהרים שחררו אותי כעבור 18 יום, כשהייתי כבר על סף מוות. איבדתי כמחצית ממשקל גופי.

שנתיים במחנה עבודה בכפייה

לאחר ששוחררתי, המשיכו השוטרים המקומיים להתנכל לי כל יום ולהטריד אותי. בסביבות חופשת ראש השנה הסינית של 2001, הם שוב עצרו אותי וגזרו עלי שנתיים במחנה עבודה בכפייה שיו-צ'אנג.

גזרו עלי עונש מאסר של 11 שנים

לאחר ששחררו אותי ממחנה העבודה בכפייה, לא העזתי לחזור הביתה. עברתי ממקום למקום כדי להימנע ממעצר נוסף. ב-24 בדצמבר 2003 תפסו אותי שוב ושלחו אותי למרכז המעצרים לו-יי, שם הוחזקתי במשך שנה וחצי.

ביוני 2005 גזרו עלי הרשויות 11 שנות מאסר בכלא שין-מי, שם סבלתי עינויים.

במשך כמה ימים ברציפות, במשך 24 שעות ביום, כפו עלי הסוהרים להישאר בתנוחה קבועה ללא תזוזה (עמידה, ישיבה או ישיבה שפופה), מבלי אפשרות לישון או לאכול.

לאחר מכן נכנעתי להם וכתבתי הצהרות שאוותר על אמונתי. החיים לא נעשו קלים יותר כפי שהובטח לי. מינו עוקבים מיוחדים לעקוב אחרי לכל מקום ולא הרשו לי לדבר עם אף אחד. חייתי בפחד.

הסוהרים גם כפו עלי ועל מתרגלים אחרים לעבוד במשך שעות ארוכות ללא כל תשלום.

עדיין יש לי צמרמורות בכל פעם שאני נזכר במצוקה הקשה שעברתי בבית הכלא. שמעתי מפקד מחלקה אחת טוען שלא אכפת לו אם כמה מתרגלי פאלון גונג ימותו. באחת האסיפות איים אחד הסוהרים על יותר מ-200 מתרגלים: "אני אגרום לכם לסבול עוד ועוד כל יום". אחד מראשי הצוותים התרברב: "אם אהרוג אותך לא תדע אפילו כיצד מתת".