ב-16 באוגוסט, 2001, נשלחתי למחנה עבודה של העיר פאן-ג'ין לרצות גזר דין של 3 שנים. ברגע שנכנסתי למחנה העבודה, יכולתי לשמוע את הצלילים המבעיתים של האלות החשמליות המחשמלות מישהו: "זאפ, זאפ, זאפ …". המתרגלים שהוכו היו יין באו-וון וליו גואנגצ'ינג, מורה ביה"ס הטכני, מכיוון שסירבו לתרגל טאי-צ'י [הערה: מכיוון שטאי צ'י נחשב כאסכולת תרגול שונה, שומרי הכלא מנצלים טקטיקה זו כדי לגרום למתרגלי הדאפא לעשות משהו נגד האמונה שלהם]. הם הוכו כל יום במשך יותר מחודש כשהגעתי. את העינוי המכאיב וקללות השומרים ניתן היה לשמוע בקביעות.

בכל מקום על קירות תא בית הכלא היו פוסטרים שמעליבים ומקללים את מייסדו של הפאלון גונג ואת תרגול הפאלון גונג. הייתי מוטרד מדי מכדי להסתכל היישר אל הפוסטרים המשמיצים האלה. לעיתים קרובות שומרי הכלא היכו מתרגלים באזור ההתעמלות. אווירת הטרור הייתה כה סמיכה עד שאדם היה יכול תמיד לשמוע שוב ושוב את צלילי סטירות הלחי של השומרים בפניהם של המתרגלים. מבלי להיות שם, אדם אינו מסוגל לדמיין כמה מחריד זה היה. רק עינויים מתמשכים אלה יכלו להרוס את האדם נפשית.

ידעתי שאם לא נוכל לשמור על אמונתנו החזקה ובמקום זאת נציית לדרישות שלהם, תמיד נהייה קורבנות להתעללות שלהם. הרשויות ניסו לכפות עלינו לתרגל טאי צ'י, לקלל את מורנו, את פאלון דאפא, להצהיר הצהרות שקריות, ולכתוב את "שלושת המכתבים" [מכתב הערבות, מכתב החרטה ומכתב המותח ביקורת על חברינו המתרגלים]. בנוסף, הם ניסו לאלץ אותנו ללא הרף להתפשר עם עצמנו ועם אמונתנו האישית באמת, חמלה, סובלנות, דבר שאסור לאף בן אנוש לעולם לעשות, במטרה לגרום לנו להרגיש בושה כה רבה שלא נתרגל את הפאלון גונג שוב, ואפילו להרגיש בושה גדולה מכדי לחיות. הרשויות שללו ממני לא רק את חופש האמונה שלי והחופש הפיסי שלי, אלא ניסו גם להרוס את המעמד שלי כבן אנוש. המורה לימד אותנו להיטמע בעקרונות הייקום: אמת, חמלה סובלנות; בעוד הרשויות בקביעות עשו מאמצים לכפות עלינו לסטות מ-אמת, חמלה, סובלנות. המורה שלנו מציל אותנו ומלמד אותנו להיות אנשים טובים ולחזור למקור האמיתי שלנו, בעוד הם מנסים לגרור אותנו לגיהנום איתם. ידעתי שלעולם לא איענה לדרישותיהם. אני מטפח פאלון דאפא, וסירבתי להיאלץ לתרגל שיטות אמונה אחרות ולוותר על האמונה שלי.

בבוקר ה-18 באוגוסט, רק עשרה ימים אחרי שהפסקתי את שביתת הרעב שלי, שומר הכלא צ'ן צ'אנגלי חבט בי והיכה אותי בפומבי בזמן שעדיין הייתי מאוד חלש. הוא חבט בפניי באגרופו ויכולתי לחוש שפניי מתחילים לתפוח. אחרי שהופלתי, הוא היכה בי, ואז הוא תפס בשיערי בכוח וחבט את ראשי כה חזק כנגד מיני-טנדר עד שצבע הטנדר התנפץ מעל ראשי. כשהתעייף, לבסוף הפסיק להכות אותי. זה קרה בזמן שכמעט 100 אסירי מחנה העבודה הלכו לעבודה וכולם חזו בתקרית זו. חבריי המתרגלים שהיו נוכחים אמרו לי ששומרים אלה מאוד אכזריים ומפחידים. זה עדיין לא היה מספיק; שני אסירים שהיו האחראיים על הפיקוח לקחו אותי חזרה והרביצו לי שוב. האכזרי ביותר היה לואן יונג, ששוב ושוב היכה אותי בברך לעבר הבטן, אפילו לא יכולתי לעמוד במכה הראשונה; היה מאוד קשה לשאת. אחרי כן, כשהלכתי לשירותים, שמתי לב שאיבדתי שליטה על מעיי אל תוך התחתונים שלי. בשל היותי מבולבל, לקח זמן ארוך לפני שנזכרתי שאי ההתאפקות שלי קרתה בגלל המכות הפתאומיות, המהירות והאכזריות שנתן לי צ'ן צ'אנגלי באזור ההתעמלות.

השומרים עדיין המשיכו להכות את יין באו-וון וליו גואנגצ'ינג. רק הפעם, ראש החטיבה טאנג שיאו-ביאו רצה שאהיה נוכח במשך העינוי שלהם על מנת להפחיד אותי. אז הם ניסו לאלץ אותי לדקלם את 30 החוקים של מחנה העבודה. הם אמרו שדקלום החוקים לא ישפיע על תרגול הפאלון גונג שלי ושזה היה חלק מתקנות מחנה העבודה. למעשה, זה היה רק השלב הראשון של הרדיפה השיטתית שלהם. אמרתי: "לא ביצעתי שום פשע; יין באו-וון דיקלם את החוקים ועדיין הוכה מדי יום. לבסוף, ירביצו לי בכל אופן, כך שהייתי רוצה לפשט את הדברים ע"י אי דיקלום!" בזה, לא היה לו מה לומר והוא זרק אותי לתוך תא קטן שהיה כלוב ברזל (תא-ברזל), קצת יותר רחב ממיטה אחת; תלו אותי כבול באזיקים בתוך תא הברזל למוטות הברזל. אינני יכול להיזכר כמה פעמים הוא השתמש באלה החשמלית עליי, אך כל פעם זה נמשך יותר מחצי שעה. הפעולה האכזרית ביותר הייתה שטאנג שיאו-ביאו ציווה על האסיר האחראי על הפיקוח לענות אותי; בתקופת הקיץ לא לבשתי הרבה, כך שבכל פעם שלואן יונג, האסיר האחראי על הפיקוח הגיע, הוא היה צובט אותי באכזריות בכל מקום בזמן שהייתי כבול באזיקים ולא הייתי מסוגל לנוע. כשהתעייף מלענות אותי בצורה כזו, עזב. זמן קצר לאחר מכן, היה חוזר וממשיך שוב. הוא עשה את זה פעמים כה רבות שבתת מודע פיתחתי רפלקס מותנה: הייתי הופך להיות מאוד עצבני בעת כניסתו. הוא עינה אותי בצורה זו פעמים רבות מדי יום; במשך הלילה, עדיין הייתי כבול באזיקים וחייב להמשיך לעמוד שם 24 שעות עם הרגליים וכפות הרגליים נפוחות. בערבים כשנרדמתי, הכאב של האזיקים והדפיקות הממושכות של הכלוב היו מעירות אותי בזעזוע. לא יכולתי לישון בעודי כבול באזיקים ועומד שם. רגליי וכפות רגליי היו כה נפוחות, לא יכולתי אפילו לנעול נעלי בית. בעודו מסתכל על מצבי הנורא, טאנג שיאו-ביאו אמר בביטול: "מצבך הרבה יותר טוב. כפות רגליו של ליו גואנגצ'ינג היו כה נפוחות שאפילו לא יכולת לומר היכן היו עקביו." אחרי זה, נודע לי שחודש ימים לפני, ליו גואנגצ'ינג ויין באו-וון היו תלויים בתוך תא-כלוב קטן במשך 9 ימים עם 6 ימים מתוכם בתנוחת התלייה ללא הפסקה.

בצורה זו עינו אותי במשך 3 ימים ולילות. ביום הרביעי, מנהל מלשכת הצדק בא למחנה העבודה כדי לפקח על מצב המחנה. כשהבחין במצבי הנורא, ביקש מטאנג שיאו-ביאו לפתוח את אזיקיי. טאנג שיאו-ביאו עשה זאת באי רצון. חשבתי שפגשתי באדם טוב. אך אחרי כן, נודע לי שהיה למעשה אכזרי באותה מידה. מנהל זה השתתף ישירות בהכאתו של מתרגל בשם יה שימינג. כל פעם שהייתה הפרת חוקים רצינית, התעללות פיזית ואלימות קיבוצית על מתרגלים, הוא היה מתחבא למשך כמה ימים ואז מגיע שוב לסיבוב נוסף, כך היה ממלא את תפקיד ההשגחה והמשמעת שלו.

אחרי ששוחררתי מהאיזקים, שתי ידיי לא יכלו לנוע כמו שנעו קודם לכן. ידי השמאלית לא הייתה מסוגלת לפתוח ברז במשך זמן רב. יום אחרי זה, צץ להם רעיון חדש. פתאום תחקרו אותי בחדר מלא סוכני משטרה. זה נראה שכולם היו קצינים גבוהים, אמרו שביצעתי דברים אחרים שצריך לטפל בהם ושהם צריכים לשלוח אותי לכלא. הם ניסו לאיים עליי בצורה זו. כמובן, לא רק מאיימים: בתחילה, הם השתמשו באלות חשמליות עליי ואז היכו אותי באמצעות שימוש באלות שלהם. לא ידעתי כמה פעמים כבר חבטו בי. ניסיתי רק כמיטב יכולתי לשאת את הכאב ובאופן אינסטינקטיבי השתמשתי בידיי להדוף את האלה הנופלת, כך שזה הסתיים בנחיתה כבדה על ידיי. שאלתי: "זה קבוע בתנאים שאינכם אמורים לחקור אותי באמצעות עינוי, נכון?" אחד הסוכנים מיהר לכיווני וצרח בעודו מכה אותי: "מי תיחקר אותך באמצעות עינוי? מי?" כשהיכו במתרגלים, היו משאירים את הדלת פתוחה לרווחה כך שכל אחד היה יכול לשמוע בבירור את הרעש של המכות והעינוי כדי להפחיד מתרגלים אחרים. היינו בתוך צורות הכאה אלה, קללות ואיומים, יום אחרי יום. יום ארך כמו שנה, ושבוע לאחר מכן, זרקו אותי לתא יחד עם מתרגלים אחרים וקיבלנו עונש של ישיבה מאולצת על ספסל במשך שעות רבות ללא דיבורים, ללא תנועה, ללא מנוחה וללא הפסקה.

מאוחר יותר העבירו אותי מתא-כלוב קטן לחדר יותר גדול שבו שהצטרפתי לחבריי המתרגלים שבאו הנה לפניי. אך בחדר היו פוסטרים המשמיצים את המורה ואת הדאפא על כל הקירות. זה היה עלבון לכל המתרגלים. לא יכולתי לסבול את זה. אולם, במחשבה לקרוע אותם, חשתי עצבני. פחדתי שיכו אותי שוב. אולם, לא יכולתי לסבול צורה כזו של עלבון. כך כל יום חשבתי כיצד לקרוע אותם. היו 3 חדרים ועוד מסדרון בהם היו פוסטרים המשמיצים את המורה את הדאפא. היות שהייתי נחוש לעשות את זה, החלטתי שאני צריך לקרוע את כולם, כך שלא אצטרך לעשות את זה שוב. ברגע שקיבלתי את ההחלטה, בליבי חשתי שלווה. בשל הפיקוח הצמוד של האסירים הפליליים, היה קשה לקרוע את כולם. במשך השבוע הבא, ראש החטיבה טאנג שיאו-ביאו היכה אותי 3 פעמים כי ניסה לכפות עליי לדקלם את 30 החוקים, והוא איים להכות אותי כל יום.

במשך אחר צהריים אחד, הוענקה לי ההזדמנות. קרעתי את כל הפוסטרים בכל 3 החדרים ומחקתי את השפה המשמיצה על הלוח. ואחרי זה האסיר השומר נהייה מאוד מרוגז בגלל זה, ושאל מי עשה זאת. כשקמתי על רגליי, הוא התחיל להכות אותי בזעם, אך לא העז לדווח על התקרית. מאוחר יותר, בכל זאת, הוא דווח לראש החטיבה בעצבנות. כדי להוכיח את עצמו לראש החטיבה, הוא היכה אותי בזעם כדי לכסות על חסרונותיו בתפקיד. אז, טאנג שיאו-ביאו ציווה עליו לגרור אותי לתא-כלוב קטן בעודו מכה אותי שוב ושוב. בעודו גורר אותי לאורך המסדרון, פתאום טאנג דחף את ראשי והתמוטטתי אל רצפת הלבנים. למרות שמייד התעלפתי, הם לא הפסיקו להכות אותי באותו רגע. מכיוון שלא יכולתי ללכת, הם אמרו שהעמדתי פני מתעלף. הם גררו אותי את כל הדרך לתא הכלוב הקטן ושם כבלו אותי באזיקים. בתחילה, הם רצו לכבול אותי אל מוטות התקרה הגבוהים יותר, אבל אני יותר נמוך, כך שלא יכלו לארגן שהאזיקים ינעלו על המוטות הגבוהים של התקרה. ואז החלו להשתמש באלות חשמליות עליי. זמן קצר לאחר מכן, טאנג שיאו-ביאו חשב שזה משעמם להשתמש רק באלות חשמליות עליי, אז הוא ניסה להוריד את החולצה היחידה שלבשתי. אך הדבר המוזר היה שהוא לא המשיך להשתמש באלה החשמלית עליי; הוא הפיל את האלה ועזב. לא ידעתי מדוע, ומאוחר יותר כשהייתה לי הזדמנות להסתכל מתחת לחולצתי, גיליתי שהצלקות מהאלות היו בכל הגוף שלי. זאת ועוד, קצה הברזל של האלה שרט  עמוקות צלקות מדממות על העור שלי מכיוון שנלחמתי לברוח מהעינויים שלהם. צלקות אחדות "מזכרות" מעינויי באמצעות אלות חשמליות במשך זמן רב באותה הנקודה עדיין נראו לעין לאחר 4 חודשים, הזמן שבו התחלתי בשביתת הרעב. מאוחר יותר, כששטפתי את פניי, הרגשתי שמשהו אינו כשורה עם צורת הפנים שלי. ביקשתי מהאסיר השומר שיעשה לי טובה ויביא לי ראי. כשהתבוננתי בראי, גיליתי שהמצח שלי היה נפוח באופן רציני ממש מעל הגבה השמאלית.

שוב כלאו אותי בתוך תא הכלוב. טאנג המציא טקטיקה אחרת: הוא כתב מילים שהשמיצו את המורה את הדאפא על חתיכת נייר ושם אותה ממש מולי על הדלת. הייתי קורע אותה כאשר ניתנה לי הזדמנות להשתמש בחדר השירותים. אז, הוא היה שם נייר אחר ואיים על האסיר השומר שבמידה ולא יוכל לשמור את הנייר על הדלת, ייענש. הם היו מנצלים את טוב הלב של המתרגלים; הם השתמשו בטקטיקת "רמז" כדי להפעיל לחץ על מתרגלים. לדוגמא, מתרגלים כאן הוכרחו לעשות עבודה קשה במידה וסירבו ללבוש את המדים של בית הכלא. לאחר סיבובי האלימות, מתרגלים עדיין לא צייתו. אז הם כפו על האסיר הפושע מאותה המשמרת להרביץ למתרגלים, אבל זה עדיין לא עבד. אז הם הרביצו לאסיר הפושע. הם היו מאוד אכזריים. הם היו עושים כל דבר והשתמשו בכל האמצעים כדי להגיע למטרותיהם המרושעות. גם אני הייתי מודאג מהשימוש בטקטיקות "הרמז". מאוחר יותר, כששוב קרעתי את הנייר, הגעתי להסכם עם טאנג שיאו-ביאו שיותר לא יכתוב שום מילים משמיצות כדי לתלות אותם מולי ואני אדקלם את 30 החוקים שלהם. היתה לי חבורה נפוחה ענקית על המצח וצלקות בכל גופי. ייתכן שהם איבדו את הביטחון בניסיונות להביא אותי לוותר על אמונתי. הסיבה העיקרית הייתה שברגע זה סוכני המשטרה של מחנה העבודה היו חייבים לעבור מבחנים. כך שרק תלו אותי במשך היממה. לא הייתה להם יותר האנרגיה "לטפל" בי.

(ההמשך יבוא)