מתוך הסדרה: לכבוד יום הפאלון דאפא העולמי שהתפרסמה במאי 2015

פרשתי לגמלאות כמורה בבית ספר יסודי ובעלי הוא מנהל בבית ספר תיכון. אחרי שהחלה הרדיפה נגד הפאלון גונג ב-20 ביולי 1999, בעלי ואני האמנו בשקרים של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס)

הלשנו למשטרה המקומית על הבן שלנו שהוא מתרגל פאלון גונג (פאלון דאפא), ומסרנו את כל חומרי השיטה שהיו בביתנו למשטרה.

יקיצה מרה

מפקד המשטרה הגיע למקום עבודתו של בני עצר אותו ולקח אותו משם. השוטרים ניסו לאלץ אותו לכתוב "הצהרת ערבות", בה הוא מתחייב לא לנסוע לבייג'ינג לעתור למען הפאלון דאפא ולא לתרגל עוד את השיטה. בני סירב, ונשלח למחנה עבודה בכפייה למשך שנתיים.

פנינו לתחנת המשטרה והודענו למפקד התחנה שאני ובעלי חברים נאמנים במפלגה. אמרנו שאנחנו מאמינים בנחישות במפלגה ונעשה כל שיאמרו לנו. הסברנו שמשום שאנו בוטחים במפלגה, הלשנו על הבן שלנו למשטרה. ואז שאלנו מדוע שלחו את בננו למחנה עבודה.

המפקד היה נבוך, ואמר לנו שהוא לא ציפה שבננו יישלח למחנה עבודה בכפייה: "בנכם סירב לכתוב הצהרת ערבות וסביר להניח שהיה נוסע לבייג'ינג לעתור למען הפאלון גונג", הוא אמר. "אלפי אלפים של מתרגלי פאלון גונג מגיעים לבייג'ינג לעתור והייתי חייב לספר לממונים עלי שבנכם סירב לחתום. זהו 'משרד 610' המטפל במצבים האלה".

ובכן, פנינו ל"משרד 610", אבל הצוות שם היה גס רוח. "זה מה שקורה למי שאינו כותב הצהרת ערבות", אמר לנו אחד מחברי הצוות שם.

כתבנו גם כמה מכתבים לראש העיר, אבל מעולם לא קיבלנו תשובה.

חיינו הפכו קשים מנשוא

כשבננו נעצר, בעלי ואני היינו כמעט בני 70. נסענו למחנה העבודה מספר פעמים אבל הם לא הרשו לנו לראותו בעילה שהוא מסרב לוותר על תרגול בפאלון גונג. הרשו לנו רק לשלוח לו כסף או בגדים.

היו אלה זמנים קשים מאוד עבורנו, וזה עדיין כואב לנו לחשוב עליהם כיום. כל יום קיווינו שבננו יחזור הביתה. שנתיים ארוכות חלפו ויום שחרורו הגיע סוף סוף. אולם במקום לשחרר אותו, שלחו אותו רשויות המחנה למרכז לשטיפת מוח.

המרכזים לשטיפת מוח של המק"ס הם למעשה בתי כלא שם כולאים אנשים. הביקורים שם אסורים לחלוטין. כשהצלחנו בסופו של דבר לראות אותו, הבן הבריא והיפה שלנו היה כולו עור ועצמות. בקושי הצלחתי להכיר אותו.

הוא בננו היחיד, ונולד כשהיינו בשנות ה-40 לחיינו. ילד נחמד עם ציונים מצוינים בבית הספר. אחרי שסיים את הקולג' הוא עבד כמנהל. תמיד היינו גאים בו. אחרי ששוחרר מהמרכז לשטיפת מוח, התברר שאיבד את מקום עבודתו. הבן שלנו, שהיה תמיד מלא חיות ומרבה לצאת, הפך עכשיו לאדם שקט ומופנם.

בעלי ואני היינו כעת זקנים, שבריריים וחולים. אחרי המצוקה הזאת, בריאותנו התדרדרה במהירות. כשפניתי לעשות בדיקות פיזיות ב-2004, אבחנו אצלי סרטן הלימפומה והיה עלי לקחת כמה תרופות כל יום. בסוף 2006 יכולתי לדבר בקושי רב. הרופאה הודיעה לי שהסרטן התפשט. פחדתי מאוד, אבל ידעתי שעליי לדבר עם בני שמותי קרב ובא.

תקווה

כשבני הביט בי, ראיתי דמעות בעיניו בפעם הראשונה בחייו הבוגרים. באותו לילה הוא נתן לי את התקליטור של "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" ואמר לי: "אמא, את מורה. צפי בבקשה בתקליטור ואז תוכלי להבין מה טוב ומה רע. אם תוכלי להפריד את עצמך מהמפלגה הקומוניסטית האתיאיסטית, אלוהויות יעזרו לך".

בנוסף לכך הוא נתן לי כרטיס יפה עליו כתוב: "כשתאמר בכנות: 'פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב', זה יוכל להביא לך מזל טוב".

בהביטי בבני היו לי כל מיני מחשבות מעורבות. כל השנים האלה הוא מעולם לא התלונן על חוסר ההבנה שלנו כלפי התרגול שלו בפאלון גונג. כשהיינו מאושפזים, הוא טיפל בנו תמיד כבן מסור הממלא חובותיו, ושכנינו ועמיתינו כולם אמרו שהוא מטפל בנו יותר טוב מבת.

הקשבתי לו עם כל הרגשות האלה בלבי. מעומק לבי קראתי: "פאלון דאפא הוא טוב. אמת-חמלה-סובלנות זה טוב".

"תשעת הדיונים" עזרו לנו לראות את טבעה המרושע של המק"ס

בעלי ואני צפינו למחרת היום ב"תשעת הדיונים". בדרך כלל אחרי שאני צופה בטלוויזיה במשך חצי שעה, אני חשה עייפה, אבל אפילו שצפינו במשך כמה שעות כל יום, לא הרגשנו עייפים אלא להיפך, הרגשתי מלאת אנרגיה יותר.

"תשעת הדיונים", עזרו לנו להבין את טבעה המרושע של המק"ס. אחרי שסיימתי לצפות בהם, ביקשתי מבני שיעזור לי לפרוש מהמק"ס וארגוניה בשמי האמיתי.

יום אחד נזכרתי בכרטיס הקטן שהוא נתן לי, הוצאתי אותו וקראתי מכל הלב: "פאלון דאפא הוא טוב. אמת-חמלה-סובלנות זה טוב".

הרופאה נדהמה

נס קרה לי: תיכף ומיד כשקראתי את המילים האלה. תחושת הקור בגרוני נמסה לפתע וחשתי הרבה יותר טוב. כשנגעתי בצווארי, הגוש שהיה לי בגרון הפך קטן יותר. צעקתי לעזרת בעלי ובני. קולי היה חזק וברור.

הם היו המומים. הייתי כל כך מאושרת שרציתי לצאת החוצה ולצעוק: "פאלון דאפא הוא טוב. אמת-חמלה-סובלנות זה טוב".

בדרך כלל נהגתי בכל יום רביעי ללכת לבית החולים לבדיקה ולחדש את מלאי התרופות שלי. היום בו גופי התנקה והיטהר היה יום רביעי, כך שהלכתי כרגיל לבית החולים. ברגע שד"ר וואנג ראתה אותי היא אמרה שגוון פניי נראה טוב. אמרתי לה שאני בסדר.

היא הייתה מופתעת ושאלה: "מה? את יכולה לדבר?". היא עשתה לי צילום, ראתה את התוצאה, הביטה בי ובצילום לסירוגין – הגוש שהיה בגרוני באמת נעלם. ד"ר וואנג, האונקולוגית שטיפלה בי במשך השנים האחרונות הייתה המומה. היא אמרה שמעולם לא ראתה מקרה כזה שסרטן סופני יתרפא בצורה כזאת.

"תני לי את המרשם שלך"

אמרתי לה שיש לי מרשם פלאי. היא התחננה לפניי שאספר לה על כך. לקחתי נשימה עמוקה, ניסיתי להירגע, אבל הדמעות המשיכו לזרום על פניי כשסיפרתי לה על מה שהמשפחה שלי עברה.

ד"ר וואנג החזיקה בידי ואמרה: "שמעתי שלפאלון גונג יש כוח ריפוי פלאי, אבל מעולם לא חוויתי אותו בעצמי. היום, כשאני רואה מה שקרה לך, אני עדה לכוח הפלאי של הפאלון גונג".

היא כתבה את "המרשם" על פיסת נייר ושמה אותה בזהירות בכיס. היא הבטיחה שתספר לכל בני משפחתה על כך ותבקש מהם לזכור את המילים: "פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב".

השקרים של המפלגה לא משפיעים עליי יותר

המשטרה שוב עצרה את בני כשהפיץ תוכנה לעקיפת חסימת האינטרנט. השוטרים הגיעו לערוך חיפוש בביתנו, אבל לא מצאו דבר, מפני שהחבאתי את כל חומרי הדאפא במקומות בטוחים.

סיפרתי לאנשים שטיפלו בעניין של בני על מה שקרה לי, והנחתי את צילומי הרנטגן שלי לפי סדר כרונולוגי (מימי המחלה ועד לריפוי). הם צילמו את התיק הרפואי שלי.

אף על-פי שהרדיפה נמשכת עדיין, אם אדם כמוני – שרומה פעם על ידי המק"ס – יכול התעורר ולהשיג גמול ענק כזה, כמה תוכל עוד הרדיפה הזאת להימשך?

כתבתי את המאמר הזה לציון ה-13 במאי – "יום הפאלון דאפא העולמי".